הפרופסור הדני המנוח פאבל אולה פאנגר לא היה אדם שנוי במחלוקת. עד שמת במפתיע ב־2006 בגיל 72, הוא היה מדען מצטיין שנחשב לאחד המומחים המובילים בעולם ל"נוחות תרמית". פאנגר פיתח שתי יחידות מידה לבדיקת איכות האוויר בחללים סגורים. בין השאר, הוא מצא שאיכות אוויר ירודה גורמת להתפתחות אסטמה אצל ילדים ולירידה בתפוקת העובדים. עבודתם של אינספור מהנדסים ואדריכלים נשענת על מחקריו כבר חמישה עשורים. היה לו שפם עבה, תספורת קארה מצחיקה שהופרדה על-ידי קרחת במרכז ראשו ומבט שובב. הסטודנטים שלו ועמיתיו אהבו והעריכו אותו. הוא היה אדם שתרם לאנושות.
אבל באופן אירוני - ללא שום כוונת זדון - פאנגר הוא גם אחד האנשים השנואים בתולדות האנושות ויש סיכוי לא רע שלפחות 50% מהאוכלוסייה מקללת אותו באופן יומיומי על אף שמעולם לא שמעה על עצם קיומו ובטח שלא את שמו.
פאנגר, אם לתמצת, הוא האיש שבגללו נשים רבות קופאות מקור. בגללו הן מתעטפות בשכבות בקיץ ונצמדות לתנורי סלילים, ובגללו הגברים במשרד מסתכלים עליהן במבט שיש בו תמהיל של רחמים, בוז ובעיקר אי הבנה מוחלטת למצוקה שלהן. הם עומדים לידן בנינוחות של תיירים במאלדיביים, לבושים בחולצות קצרות ועל פניהם ארשת של תימהון. נעים פה, מה הסיפור שלכן?
איך כל זה קרה? המחקרים שפאנגר ערך בשנות ה־60 התבטאו בנוסחה ארוכה ומאיימת למראה, שעם הזמן עמדה בבסיס הסטנדרטיזציה לטמפרטורות ולמערכות מיזוג בבנייני משרדים, בתי קולנוע, קניונים ומה לא. אחד המשתנים החשובים במשוואה מייצג את קצב חילוף החומרים בגוף ממוצע שנמצא במנוחה (כלומר את המהירות שבה הוא מייצר חום), אבל הנתונים של אותו גוף תיאורטי - כך התברר במחקר שפרסמו לפני ארבע שנים שני חוקרים הולנדים - הם של גוף גברי. ליתר דיוק, גוף של גבר בן 40 במשקל 70 ק"ג.
מדוע עוצבו מערכות ניהול האקלים על סמך הנתונים הללו מבלי ששוקללו לתוך המשוואה גם נתונים שמשקפים את משקל גופן של נשים? הסיבה פשוטה: הם עוצבו על-ידי גברים שפעלו על סמך היכרותם עם עצמם ותוך מחשבה על גברים אחרים.
הדוגמה הזאת, יחד עם רבות אחרות, מופיעה בספרה החדש של העיתונאית, הסופרת והפעילה הפמיניסטית הבריטית קרוליין קריאדו פרז, "Invisible Women: Exposing Data Bias in a World Designed for Men" ("נשים בלתי נראות: לחשוף הטיות דאטה בעולם שעוצב לגברים"). הספר, שעוסק בפער המידע על אודות גברים ונשים, ועל האפליה המגדרית שהיא התוצאה הכמעט בלתי נמנעת שלו, מתאר מציאות נוכחת מאוד, אבל גם כזאת שכמעט לא מדברים עליה.
מתגובותיהן של נשים לבקשתה של קריאדו פרז בטוויטר להציף אותה בדוגמאות יומיומיות לאפליה הזאת, עולה שהן יכולות לספק אינספור דוגמאות מכל תחומי החיים: מאפודי מגן שלא מותאמים לגוף הנשי, דרך גובהם של מדפים בסופרמרקטים ועד העובדה שכולנו חושבים שהסימנים האוניברסליים להתקף לב הם כאבים בזרוע שמאל ובצד שמאל. נשים, חלקכם בוודאי יופתע לשמוע, בדרך כלל ירגישו כאב בטן, קשיי נשימה, בחילה ועייפות בעת אירוע לבבי. פער המידע הזה, מראה קריאדו פרז, גורם לכך שסיכוייהן של נשים שעוברות אירוע לבבי לקבל אבחון שגוי, גבוהים ב־60% מזה של גברים במצב זהה (ראו מסגרת).
מתגובותיהם של רבים מהגברים בשרשורי הטוויטר האינסופיים האלה, לעומת זאת, מתקבלת תמונה מבאסת. חלקם מבטלים את הטענות העולות בספר באמצעות דוגמאות לכך שגם גברים סובלים ממוצרים שמתאפיינים בעיצוב נחות. אחרים פשוט מתעלמים מהעובדות. מבחינתם, זו עוד מתקפה פמיניסטית מטורללת.
קריאדו פרז אמרה בשבוע שעבר בראיון ל־BBC שאפליה על בסיס דאטה מתרחשת כש"רוב המידע שנאסף ושיש לנו, מבוסס על הגוף הגברי ועל אורח החיים הגברי ומשום שאנחנו פשוט לא אוספים מידע כזה על נשים. זה נכון לגבי הסיבות שבגללן נשים חוטפות התקפי לב ולגבי מאגרי המידע שאלגוריתמים מתאמנים עליהם ולגבי איך שאנחנו מודדים את הכלכלה כשאנחנו לא כוללים בחישובים עבודת נשים שהן לא מקבלות עליה תמורה. זה קורה בכל תחומי החיים. רואים שהצורה שבה דברים עוצבו נעשתה על-פי מה שגברים צריכים ולא על-פי מה שנשים צריכות".
קרוליין קריאדו פרז / צילום : photo Rachel Louise Brown
האם קיימת יד שוביניסטית מכוונת שמטרתה להקשות על נשים ולהשאיר אותן בשולי החיים? לא בדיוק. "אני לא יכולה להיכנס לראשו של האיש שעיצב את הטלפון שלי, שגדול מדי בשביל היד שלי, אבל אנחנו לא מדברים פה על קונספירציה", אמרה קריאדו פרז באותו ראיון. "זה פשוט מוצר שמגלם בעצמו את האופן שבו אנחנו חושבים כתרבות וכחברה - התייחסות לגבר כברירת המחדל. יש כל-כך הרבה עדויות לכך שכשמבקשים מאנשים לחשוב על ‘אדם', הם חושבים על גבר. זה מה שנמצא בשורש הבעיה. אף אחד לא החליט בצורה מודעת למנוע מנשים מידע שיסייע לגלות מתי הן עוברות התקף לב ואין מישהו שרוצה שיותר נשים ייהרגו בתאונות דרכים. אנחנו פשוט כל-כך רגילים לחשוב על גברים כשמבקשים מאיתנו לחשוב על בני אדם, עד שאנחנו למעשה שוכחים לחשוב על נשים, אלא אם כן מבקשים מאיתנו לחשוב עליהן בצורה ספציפית".
בעיית השירותים הציבוריים
הדוגמאות רבות מספור. חלקן עשויות להישמע מינוריות או אפילו קנטרניות, אבל לגבי אחרות, אין ספק שמדובר בענייני חיים ומוות. בעולם עיצוב המוצרים לפי מידות גוף, תחשבו למשל על כך שלא מעט נשים נאלצות לעמוד על קצות אצבעותיהן ולהימתח כדי להצליח ולסגור את דלת תא המטען במכוניות שברור שתוכנן עבור בני אנוש גבוהים יותר. או על כך שרבות מהן לא מגיעות למדפים עליונים בחנויות שגברים קוטפים מהם מוצרים בקלילות. או על כך שכמעט כל כלי הנגינה שאנו מכירים תוכננו עבור גברים ולא עבור נשים. או על המכונות בחדר הכושר. או על גודלן של המשאבות בתחנות הדלק.
דוגמה אחרת לאפליה נגד נשים שנובעת מהתעלמות ממידע, ושנמצאת ממש מתחת לאפנו, אפשר לראות בכל פעם שמגיעים למקום הומה. בעוד שהגברים נכנסים ויוצאים מחדרי השירותים ביעילות ובזריזות, כמעט תמיד משתרך תור ארוך אל מחוץ לשירותי הנשים. לכאורה, כל זה קורה בסביבה שוויונית. לחדרי השירותים של שני המגדרים הרי מוקצים אותו מספר של מטרים רבועים. אלא שמכיוון שבשירותי גברים יש גם תאים וגם משתנות, קצב השימוש בחלל למטר מרובע גבוה בהרבה מזה שמתרחש בינתיים בשירותי הנשים הסמוכים. כל זאת, בעת שהזמן הממוצע שנשים זקוקות לו בשירותים ארוך פי 2.3 מזה שגברים זקוקים לו. כשמוסיפים למשוואה את העובדה שיש רוב נשי בקרב אוכלוסיות הנכים והקשישים - שתי קבוצות שנזקקות ליותר זמן בשירותים - ושסיכוייהן של נשים להיכנס לחדרי שירותים עם ילדים גבוהים בהרבה מאלו של גברים, התמונה ברורה יותר.
אבל אם כל זה לא מספיק, צריך לזכור שהמשוואה לא תהיה שלמה מבלי שישקללו לתוכה את הנתונים שמייצגים את הנשים במחזור, שזקוקות לעוד זמן בשירותים, את הנשים בהיריון, ששלפוחית השתן שלהן מאלצת אותן לבקר בשירותים לעיתים תכופות יותר, וגם את המספרים שמייצגים את העובדה המצערת שלנשים יש סיכוי גבוה פי 8 מזה של גברים ללקות בדלקת שלפוחית השתן - מה שמגביר כמובן את מספר הביקורים שלהן בשירותים. רק אחרי שטורחים לאסוף את כל הנתונים הללו ומקדישים להם מעט מחשבה, ניתן באמת להבין שהשוויון לכאורה במטראז' כשמתכננים חדרי שירותי ציבוריים לשני המינים, בעצם רחוק מאוד מלהיות שוויוני.
המעצבת התעשייתית והמרצה נעמה אגסי צוחקת כשאני מבקש ממנה לתת דוגמאות יומיומיות לעיצוב שלא סופר אותה כאישה. "מרגישים את זה בכל מקום, ובגלל שאני מעצבת, אני רגישה לזה אפילו יותר. קח למשל את הכיסאות שאנחנו יושבים עליהם. הם בנויים על-פי מידות של גברים. אני חושבת שכאבי הברכיים שאני סובלת מהם קשורים לזה. אבל אני אישית מרגישה את זה הכי טוב עם כלי עבודה. נניח כשאני עובדת עם מסיכת מגן שמעוצבת כך שתתאים לאדם עם עצמות לחיים רחבות יותר וסנטר יותר רחב - זה גורם לכך שאני חשופה לאבק יותר מהקולגות שלי. רוב הכלים בדרך כלל לא מותאמים לגודל היד שלי. מה שבאמת גרוע זה שהבעיה משמרת את עצמה. ברגע שאתה מייצר כלי עבודה שלא מותאמים לנשים, אתה גם משמר את הפער בין היכולת של נשים וגברים לעבוד".
מעבר לכך, הקושי לזהות שהבעיה אינה בך אלא בסביבה, מעצב את תפיסת העצמי של נשים בכל מקום. "אני יודעת את זה על עצמי", אומרת אגסי. "אני כל-כך רגילה לחשוב שאם קשה לי מדי להחזיק משהו או לתפעל משהו, אז כנראה שאני חלשה מדי בשביל זה, וזה באמת משהו שגבר אמור לעשות. אבל האמת היא שעם עיצוב אחר, העבודה הייתה יכולה להיות קלה בהרבה עבורי".
הפתרון, לדברי אגסי, פשוט: לקחת נשים בחשבון כשחושבים על כל דבר בעולם. "כשמתכננים מוצרים שיתאימו לנשים, צריכים לבחון דברים כמו גודל, וגם דברים כמו יציבה או בדיקה של איך נשים נעות, אבל מי שמעצב גם צריך לשאול את עצמו שאלות לגבי איך שהוא תופס את מה שהוא יודע לגבי נשים, וזה נכון גם לגבי נשים שמעצבות עבור נשים. גבר בהחלט יכול לעצב עבור נשים כמו שנשים יכולות לעצב עבור גברים, אבל יש גם את בעיית התקינה. ותקנים בדרך כלל מתוכננים על-פי מידותיו של הגבר הלבן הממוצע".
מכיוון שפער המידע לגבי גברים ונשים כה רחב וביטוייו כה רבים, יש גם דוגמאות שפחות חושבים עליהן. למשל, עניין הפאה שפרקליטים בארצות חבר העמים הבריטי נוהגים להניח על ראשיהם בבית המשפט. בעוד שהגיחוך של הלוק הוא יוניסקסי, עורכות דין בריטיות יאמרו לכם שאין דרך בעולם שהפאה הזאת יכולה לשבת בנוחות על ראשה של מישהי בעלת קוקו. כשמוסיפים לכך את העובדה שגם גלימות הפרקליט הסטנדרטיות נועדו לבני אנוש עם כתפיים רחבות בהרבה משל האישה הממוצעת, מתקבל מראה לא מחמיא שלא בהכרח מיטיב עם מעמד האישה מול הגברים שמולה, ובטח שלא עם הסיכויים שייקחו אותה ברצינות.
שדיים כמטרד עיצובי
ויש גם דוגמאות שלא ניתן לקטלג תחת קטגוריות כמו "נוחות" או "מעמד". דוח שפרסם לפני שנתיים ארגון האיגודים המקצועיים בבריטניה מצא כי רק 5% מהנשים שלובשות אפודי מגן במסגרת עבודתן אמרו כי הוא מעולם לא הפריע להן למלא את תפקידן. אפודים משוריינים, אפודים נגד דקירות וגם אפודים צהובים סומנו כלא מתאימים לממדיה של אישה. דמיינו לרגע איך האפודים של משמרות הבטיחות יושבים על האימהות בתורנות ה"נשק וסע" בבתי הספר של הילדים שלכם, ותבינו.
אבל כשמדובר בנשים שצריכות באמת ללבוש אפודי מגן במסגרת עבודתן, התוצאה יכולה להיות חמורה בהרבה ממראה לא מחמיא. ב־1997, כותבת קריאדו פרז, נדקרה למוות שוטרת בריטית שנאלצה להסיר את אפוד המגן שלה לפני פריצה לבית של חשוד משום שהוא לא אפשר לה לנוע בנוחות. שנתיים לאחר מכן, דווח בממלכה על שוטרת שנאלצה להקטין את שדיה משום שהאפודים הקיימים גרמו לה כאבים. אותו מקרה הביא 700 שוטרות בריטיות להתלונן באופן רשמי על כך שאפודי המגן שלהן אינם מתאימים לנשים, אבל מעט מאוד אם בכלל נעשה כדי לסייע להן.
שגרירת בריטניה למקדוניה, רייצ'ל גאלוויי, שיתפה את הסיפור האישי שלה כדי להדגים את הנקודה. "אפוד מגן משוריין פשוט לא מעוצב בעבור גוף עם שדיים", היא כתבה בתגובה לציוץ בטוויטר של קריאדו פרז. "כשהייתי בסיור באפגניסטן, מטען חבלה התפוצץ בסמוך אליי. המרווח שנוצר בגלל השדיים בין הגוף לבין השריון גרם לכך שהפיצוץ הטיח אותי לאחור ואז גרם לאפוד המשוריין לנוע בכוח קדימה ולפגוע בעוצמה רבה בגב שלי. הפגיעה הזאת גרמה למגוון רחב של בעיות רפואיות, ובסופו של דבר אילצה אותי לעבור ניתוח פריצת דיסק".
את הדוגמה המזעזעת ביותר לאפליה בעיצוב שנובעת מהתעלמות ממידע על נשים אפשר למצוא בתחום בטיחות כלי הרכב. לנהגים גברים יש סיכוי גבוה יותר להיות מעורבים בתאונות ולכן הם מככבים בסטטיסטיקות הטרגיות שלהן. עם זאת, כשנהגת מעורבת בתאונת דרכים, הסיכוי שלה להיפצע באורח קשה גבוה ב־47% מסיכוייו של גבר לסבול מפציעה שכזו וסיכוייה לסבול מפציעה בינונית גבוהים מסיכוייו של גבר ב־71%. גם כשחוקרים שקללו לנתונים משתנים כמו גובה, משקל, שימוש בחגורות בטיחות ואת עוצמת ההתנגשות, התברר שהסיכוי של נשים להיהרג בתאונת דרכים גבוה ב־17% לעומת זה של גברים.
בובה המשמשת למבחני ריסוק/ צילום: רויטרס SHANNON STAPLETON
מדוע זה קורה? קודם כול, כי נשים בדרך כלל יושבות קרובות יותר להגה מאשר גברים כאשר הן נוהגות. הן עושות את זה משום שרגליהן קצרות יותר והן צריכות להגיע לדוושות. עובדת היותן נמוכות יותר מגברים בממוצע גם מחייבת אותן לרכון קדימה כדי לראות את הכביש מעל ההגה. הן אולי מצליחות לנהוג ככה, אבל הישיבה הזאת אינה "הישיבה הסטנדרטית המומלצת" שיצרני הרכב מתכוונים אליה. הקרבה הלא סבירה להגה ולדוושות, כמובן שמגבירה את הסיכון לפגיעה קדמית קשה במקרה של תאונה.
אלא שנשים גם פגיעות יותר לפגיעה אחורית. יש להן פחות מסת שריר בפלג הגוף העליון ובצוואר, וכתוצאה מכך הן סובלות מפגיעות הצלפה בשיעור של עד פי 3 לעומת גברים שמעורבים בתאונות שבהן רכבם נפגע מאחור. מחקרים מראים שמושבי המכוניות קשיחים מדי ואינם בנויים כדי לספק בטיחות לנשים. במקרה של פגיעה אחורית, הם מאפשרים לנשים, שבדרך כלל שוקלות פחות מגברים, להתעופף לפנים. אם כל זה לא מספיק, חִשבו היכן ממוקם מסעד הראש כשבמושב הנהג יושב גבר בגובה ממוצע, והיכן הוא נמצא כשיושבת בו אישה בגובה ממוצע. הסיבה שבגללה כל זה קורה פשוטה למדי: מכוניות מעוצבות על-פי תוצאות שמתקבלות מבובות ריסוק שמדמות גבר ממוצע.
חברות רכב החלו להשתמש בבובות ריסוק בשנות ה־50, אולם הבובות דימו גבר בגובה 177 ס"מ ובמשקל 77 ק"ג - כלומר הן היו גבוהות וכבדות יותר מנשים ממוצעות. בנוסף, חלוקת המאסה בגוף הבובות ומבנה הצוואר שלהן היו של גברים ולא של נשים. עוד בתחילת שנות ה־80 המליצו חוקרים מאוניברסיטת מישיגן לחייב את התעשייה לתכנן מכוניות על סמך תוצאות שיתקבלו גם משימוש בבובות ריסוק שמדמות נשים, אולם חברות הרכב והמחוקקים התעלמו מההצעה.
רק ב־2011 נכנסה לשימוש בארה"ב בובה שנועדה לדמות גוף של אישה. בעוד שעם תחילת השימוש בה ירדו מיד דירוגי הבטיחות של היצרניות שעד אז עיצבו את כלי הרכב שלהן על-פי תוצאות ריסוק של בובות בדמות גברים, גם הפעם נראה שנעשתה חצי עבודה. גם כיום בובות הריסוק שמדמות נשים הן בעצם בובות "גבריות" מוקטנות. חלוקת המשקל ומאסת השריר שבהן אחרת. בטלטלה קשה הן ינועו אחרת במרחב ויספגו חבטות שונות מאלו שיספגו בובות שעוצבו על-פי נתונים "נשיים" אמיתיים. במקרה של נשים בהיריון, המצב אפילו גרוע יותר.
תחום שניתן היה לחשוב שמצבן של נשים בו יהיה טוב יותר מאשר בתחומים אחרים הוא תחום הטכנולוגיה העילית, אבל גם בו אפשר להיתקל בלא מעט דוגמאות לאפליה הישנה והלא מכוונת. קחו לדוגמה את עיצוב הסמארטפונים. בנקודת הזמן הנוכחית עומד גודל הטלפון החכם הממוצע על 5.5 אינץ'. בעוד שגבר ממוצע משתמש בטלפון חכם ביד אחת בנוחות יחסית, ידה של האישה הממוצעת אינה גדולה בהרבה מהמכשיר עצמו. כשקריאדו פרז העלתה את הנושא בשרשור בטוויטר, היו נשים שכתבו שרק כעת הן מבינות שאפשר בכלל לצלם סלפי באמצעות טלפון חכם ביד אחת. זה כמובן מעצבן ומטופש כשזה קורה בחברה כמו אפל, בהתחשב בכך שמחקרים מראים שנשים נוטות להיות נאמנות יותר לאייפון של אפל מאשר גברים.
דוגמה אחרת בתחום הטכנולוגיה היא מכשירים שכוללים בתוכם אמצעים לזיהוי דיבור. מחקר שערכה גוגל העלה כי שיעור הטעויות של תוכנות לזיהוי קול (כמו אלו שבבסיס שירותים כמו סירי או מוצרים כמו אלקסה ודומיו) עולה ב־70% כשנשים מדברות אליהן. כתוצאה מכך, לא מעט נשים מורידות מעט את קולן באופן אוטומטי ומבלי להקדיש לכך מחשבה כשהן פונות אל הסמארטפון, המכונית, או הרמקול החכם שלהן.
הפתרון לא ורוד
המעצב התעשייתי פרופ' רון נבארו מהטכניון מתמחה בעיצוב עבור בני הגיל השלישי, שגם הם מוצאים את עצמם מוזנחים לעומת כלל האוכלוסייה. "במקרים שבהם אני מתעסק קוראים לזה אייג'יזם ובמקרים שאתה מדבר איתי עליהם קוראים לזה סקסיזם. מתוך חיי הנישואים שלי אני יכול לתת לך דוגמאות כמו צנצנות זיתים שסגורות חזק מדי ושאשתי מבקשת ממני לפתוח בשבילה, וגם ממשקי משתמש שלא מתחשבים ביכולות של תובנה טכנולוגית של נשים, למשל במכונת הכביסה או בממיר של הטלוויזיה. זה לא קורה בגלל שנשים מטומטמות ולא בגלל שהן לא מבינות אלא בגלל כל מיני סיבות חברתיות. אנחנו הגברים נתפסים כמבינים יותר בטכנולוגיה ונשים פחות. מה שקורה זה שכשמפתחים את הממשק, עושים אותו כך שייראה מאוד יעיל והגיוני למשתמש גבר ופחות למשתמשת אישה".
האם יש נכונות לשנות את זה? "קודם כול, ברגע שיהיו יותר מעצבות, הן יסתכלו על היבטים שמעצבים לא ייראו. מעצבים באופן כללי, וצעירים עוד יותר, נוטים לקחת את עצמם כנקודת התייחסות. המתודות המקובלות בתהליכי עיצוב שולחות אותך לדבר עם המשתמשים הפוטנציאליים של המוצר, ואם אתה רציני, אתה תדבר גם עם נשים וגם עם גברים, ותיתן פתרון שמכיל את כולם. בנוסף, אם אנשי עסקים יראו שיש היגיון עסקי בעיצוב מוצרים שיתאימו גם לנשים, הם יעשו את זה.
"הדור של הבייבי בומרז למשל, מוציא יותר כסף אונליין מבני דור ה־Y. רוב האנשים לא מאמינים לזה, אבל זה נתמך על-ידי מחקרים. הם אולי נכנסים פחות לרשת, אבל כשהם עושים את זה, הם מוציאים המון כסף. כשאתה מסביר למישהו שבונה אתר קניות ברשת שחוויית השימוש בו אולי מאוד כיפית לצעירים, אבל שמבוגרים נוטשים אותו תוך שנייה וחצי כי הם מרגישים בו מותקפים, הוא מקשיב לך בדרך כלל".
המעצבת התעשייתית רינה נאור מסוכנות העיצוב פרוג, אומרת שכדי למצוא פתרון לבעיות הללו, מקומות העבודה צריכים להיות מאוזנים בהרבה מבחינה מגדרית. "בעולם העיצוב יש רוב גברי שמעצב לנשים, ואם הקול הנשי לא יישמע - אז ככה המוצרים ייראו. אם החברה תהיה מאוזנת, הקול הנשי יישמע כמו הקול הגברי, וגם המוצרים ישקפו את זה".
אגסי שומרת על אופטימיות. "קודם כול אני חושבת שהנושא הזה מדובר יותר מפעם. יש כל מיני תנועות שפועלות כדי לקיים את העניין הזה, ואני למשל פעילה בארגון שנקרא International Gender Design Network שמקדם ייצור לנשים ושוויון מגדרי. חסרה גם ההבנה של ‘למה בכלל נשים צריכות עיצוב משלהן'. משפט שחוזר על עצמו בהקשר הזה הוא ‘למה צריך ליצור משהו שונה לנשים אם הן רוצות להיות שוות לנו?'".
אגסי אומרת שבעוד שבשנים האחרונות היא מבחינה בניסיונות לייצר מוצרים ש"עוצבו לנשים", הניסיונות הללו בדרך כלל מחזקים סטריאוטיפים מגדריים. "אני יכולה למשל לחשוב על עט של BIC שיצא ב־2012 ותואר כעט לנשים. על העטיפה היה כתוב שהוא מותאם ליד של נשים, אבל למעשה הוא היה זהה לעט רגיל. מה שכן, הוא עלה פי 2 והגיע בוורוד ובסגול. גם באקדמיה אפשר לראות פרויקטים דומים. לפני כמה שנים ראיתי בתערוכת גמר כלי עבודה שסטודנטית יצרה כאילו לנשים. הם היו בצבע ורוד וקטנים יותר". עם זאת, היא אומרת שהעלאת המודעות לנושא בהחלט מסייעת: "כמו שבאמצעות חינוך, אנשים יודעים היום טוב יותר איך לזהות התקפי לב אצל נשים, זה מתחיל לקרות גם בתחום העיצוב. זה ייקח כמה שנים כדי שהשינוי הזה יורגש".
יפה לך!
ההבנה שעיצוב שמדיר נשים קיים בכל אספקט של חיינו, מהדהדת גם בתערוכה "יפה לך! - עיצוב לשינוי חברתי", שתיפתח במוצאי שבת בבר "הנסיך" בתל אביב (נחלת בנימין 18) ויוצגו בה כ-100 עבודות של מעצבים ואמנים רב תחומיים שונים. יוזמות התערוכה - תמר מושינסקי, יסמין בן שחר, גל חוברה וסימונה כצמן - מסבירות כי הן רואות בעיצוב "כלי לשינוי חברתי אמיתי, שיכול ליצור חברה צודקת, יפה וטובה יותר". ההכנסות ממכירת העבודות בתערוכה ייתרמו למטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.
תערוכה "יפה לך" עיצוב לשינוי חברתי עבודה של useless treasures
תערוכה "יפה לך" עיצוב לשינוי חברתי עבודה של נדב יהלומי
רפואה מגדרית: למה לאף אחד לא אכפת שוויאגרה יכולה להקל על כאבי מחזור ומה קורה כשנשים מקבלות כדורי שינה במינון זהה לזה של גברים | הילה ויסברג
עד לפני בערך 20 שנה, עולם הרפואה בקושי חקר או עסק בשאלה כיצד גברים ונשים חווים ומגיבים אחרת למחלות ולתרופות. מאחר שכל מה שרופאים ידעו אז התבסס על מחקרים שבהם גברים היו מושאי המחקר, הרי שנשים טופלו כאילו היו גברים, וחלקן שילמו על כך בחייהן.
"בבית ספר לרפואה למדנו שכאב בצד שמאל מסמן התקף לב", אומר פרופ' מרק גלזרמן, יו"ר ומייסד החברה הישראלית לרפואה מודעת מין ומגדר ורופא נשים בהכשרתו, כשהוא מתייחס לדוגמה הכי מוכרת בהקשר הזה - העובדה שהסימפטומים להתקף לב מתקרב אצל חלק מהנשים שונים לגמרי מאלה שחווים גברים. "אבל אצל חלק מהנשים הכאב מקרין דווקא ללסת או לעורף ומתפתח במשך כמה ימים. יש סיכון של פי 4 שאישה עם כאבים כאלה תישלח הביתה מהמיון עם אבחנה מוטעית וגזר דין מוות. לפעמים התלונות שמעידות על התקף לב יכולות להיראות כמו קלקול קיבה".
לגלזרמן, שמנהל גם את המרכז לחקר רפואה מודעת מין ומגדר בבית החולים בילינסון, עוד ועוד דוגמאות. "כדורי השינה אמביאן, למשל, נרשמו במשך שנים לנשים במינון זהה לזה של גברים. רק בהמשך התברר שמכיוון שאצל נשים החומרים מתפרקים לאט יותר, הן קמות עם רמות גבוהות של חומר הרדמה בדם. הן יצאו לכביש ונהגו במצב מסוכן. כיום המינון המומלץ לאישה הוא חצי מזה של גבר". גם תרופות אונקולוגיות מתפרקות לאט יותר אצל נשים במערכת העיכול, "וזה אומר שנשים קיבלו מינון יתר, ולא פלא שתופעות הלוואי אצלן חמורות יותר, ושיותר נשים מגברים מפסיקות את הטיפול".
והייתה גם הפעם שבה התקשרה אליו אם לבת הסובלת מאפילפסיה, וסיפרה לו שמדי חודש הרופאים מחליפים לבת תרופה כי היא מפסיקה להשפיע. גלזרמן היה הראשון לקשור בין המחזור של הבת לבין התרופה. "התרופה הפסיקה להשפיע שבוע לפני הווסת. זו תקופה שבה גוף האישה מפריש את ההורמון פרוגסטרון שנוגד במעט את פעילותן של תרופות אנטי־אפילפטיות. לכן המלצתי להגדיל את מינון התרופה בתקופה הזו".
בספרה של קרוליין קריאדו פרז מוצגות עוד דוגמאות להטיות מסוג זה. התרופה ויאגרה למשל, נועדה במקור לטפל בבעיות לב, וכשנבדקה בגברים, התגלתה במקרה היכולת שלה לטפל באין־אונות. אלא שבניסויי המשך התגלה שוויאגרה עושה עוד משהו: היא מקלה על כאבי מחזור קשים אצל נשים. אבל התגלית הזו לא עניינה את הגברים שהיו מעורבים במחקר, והם התעלמו מהממצא בטענה ש"לא מדובר בבעיה בחשיבות עליונה".
גלזרמן, שהיה גם הנשיא של החברה הבינלאומית לרפואה מודעת מגדר, אומר כי ישראל היא חלוצה בתחום, ומספר שכמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, הוא הכניס את התחום לתוכנית הלימודים. תוכניות דומות קיימות באוסטרליה, גרמניה, איטליה, ארה"ב ויפן.
למה בעבר, ניסויים בתרופות נעשו רק על זכרים?
"בעיקר כי זה יותר פשוט. לגברים אין מחזור חודשי ואין סיכוי שייכנסו להיריון בזמן המחקר. המערכת ההורמונלית שלהם יותר קבועה. אבל היום זה אחרת. מִנהל המזון והתרופות האמריקאי והמכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב לא יממנו יותר מחקר אם הוא לא כולל גם גברים וגם נשים. מחקרים מהעבר מבוצעים היום שוב כך שגם נשים יהיו בין הנבדקים. אני צופה שתוך חמש עד שבע שנים נראה תרופות ומינונים שונים לנשים ולגברים כמו שיש תרופות שונות לילדים ולמבוגרים".
למה לקח לרפואה מודעת מגדר כל־כך הרבה זמן להתפתח?
"עד לפני 200 שנה, גם לא היה דבר כזה ‘רפואת ילדים' וטיפלו בילדים כאילו היו מבוגרים קטנים. לא חשבו שהלב והכבד הקטנים יותר גם פועלים בצורה אחרת. יש שתי אפשרויות לגבי העתיד: או שתהיה כאן דיסציפלינה חדשה של רופא מגדר, בדומה לרופא משפחה, או שהתחום יילמד ביחס לכל דיסציפלינה ברפואה. זו מהפכה גדולה".
ד"ר יסמין פרהדיאן, רופאה צעירה לפני התמחות וראש המשמרת הצעירה של החברה הישראלית לרפואה מודעת מין ומגדר, מחדדת שגם גברים יצאו נפסדים מכך שתחומים מסוימים ברפואה - דיכאון למשל, בוודאי דיכאון אחרי לידה - נחקרו בעיקר בקרב נשים. "בשנים האחרונות התברר שיש גם גברים שסובלים מדיכאון אחרי לידה", היא אומרת. בעבודת מחקר שביצעה כחלק מלימודי הרפואה, היא מצאה שטיפול בצנתור שנשים הסובלות מפרפור בפרוזדורי הלב לא נוטות להישלח אליו, יכול דווקא להועיל להן מאוד. "למה הן לא נשלחו לזה? כי לכאורה האישה שברירית יותר, הלב שלה יותר קטן וכו'. גילינו שהטיפול יכול להועיל מאוד לנשים, אפילו לרפא אותן. זה זהב על הרצפה שאף אחד לא ניגש להרים אותו".