בואו נתחיל מטיפול במעמד המורה ואח"כ נטפל ביתר הבעיות

פוליטיקאים מהרשימות השונות נפרסו בשבועות האחרונים, כל עוד החוק התיר זאת, בבתי ספר על-יסודיים בארץ, השתתפו בפאנלים, ניסו לשכנע את הבוחרים הצעירים בצדקתם ולהביא את הדמוקרטיה והאזרחות אל כתלי המערכת עצמה. יש לכך ערך. אבל, בקמפיין הציבורי, זה שמתקיים בעיקרו בתקשורת ובמדיה החברתית, החינוך הוא נקודה עיוורת. אפילו הדיון הציבורי שהתקיים על מחזיק תיק החינוך העתידי (אחרי האמירה שבצלאל סמוטריץ' יקבל את תיק החינוך) לא היה שונה משיח הבחירות הקבוע, המפולג והקשה.

בישראל של המאה ה-21 מעמד המורה גרוע, ישנו מחסור במורים ובמנהלי בתי ספר; הגיל הרך מטופל בצורה מיושנת ומסוכנת; רוב-רובם של בתי הספר נראים ופועלים כמו בימים שלמדו בהם הורינו. ישראל לא מצליחה לפצח את האתגר הגדול ביותר - שוויון הזדמנויות בחינוך לכל ילדה וילד במדינה, ממשיכה בעול בחינות ומדדים בלתי נתפס, כזה המשבש את המערכת כולה, מפעילה כוחות סותרים על המנהלים והמורים ומקיימת מטה פיקוח עצום וביורוקרטיה בלתי נתפסת.

בביתנו הפרטי, חינוך הילדים הופך במקרים רבים לנושא החם, זה שמעיר שדים. לכל אחד מבני הזוג תפיסה ייחודית ובעיקר חלום שילדיו יקבלו את הטוב ביותר. גם מול המורה ומנהלת בית הספר מוכן ההורה לעצור את עיסוקיו החשובים כדי להתערב ולהתווכח כשדברים לא פועלים בדרך החינוכית הנראית לו. להורה יש מה לומר, ולעיתים אף יותר מדי.

ביחס למצב הזה, נראה שמשהו בין הפרטי לציבורי מנותק. לאורך הציר המחבר בין הבית למדינה - החינוך כמו התפוגג, עד כדי שמפלגה שתיתן עליו את הדעת נודה לה ונראה בה מפלגה חברתית.

אז איך ייתכן שהחינוך לא תופס מקום מרכזי בתקופה כה מכוננת?

יש לכך שלל הסברים, ואחד מהם זועק לשמיים. המורים בישראל הם אוכלוסייה מדוכאת. כזו שלרוב מתנהגת כפי ש"מצופה" ממנה. ישנם כ-180 אלף עובדי הוראה - ועוד רבים נוספים שפועלים בשדה החינוך, שמעמדם התרבותי, כלכלי וחברתי - נמוך ובעייתי. אלה אנשי מקצוע שפועלים כמעבירי תכנים ומיישמי תוכניות ולא כמומחים יצירתיים ועצמאיים בתחומם.

כל עוד לא יקרה שינוי ממשי במעמד המורות, הגננות והסייעות - החינוך ימשיך להיות נושא שולי ולא פוליטי. לכאורה נושא נחמד, "ערכי" כמובן, אבל לא גורלי. יש כמובן קשר בין מעמד המורה למעמד האישה. הרי מדובר במקצוע נשי ברובו הגדול, ולא בכדי זירת החינוך היא עוד זירה שבה רוב המנהלים הם גברים ורוב המורות הן נשים.

תוכניות משרד החינוך השונות נקראות בשפה זכרית, כך למשל "מורים מובילים", תוכנית נהדרת וחשובה מבית מהלך "השקפה" של מכון מופ"ת, שפועלות בה אלפי מורות הסמויות מן העין ומן המילים. לא מדובר בעניין שפתי אלא בסיפור ערכי-פוליטי.

כדי שהחינוך יהיה נושא פוליטי ממשי, שיצליח לפרוץ את גבולות השיח המתקיים היום ובטח בתקופת הבחירות, שיח שרובו ככולו מתמצה ב"אני", "הם" ובהשמצות מכוערות, אנו צריכים לתפוס את עצמנו, המורים, כבעלי תפקיד חברתי-פוליטי.

מעמד המורות זקוק לטיפול יסודי, החל מהכשרה מותאמת, דרך רווחה מקצועית ואישית ועד שכר כמובן. החינוך לא יהווה פרמטר משפיע במשחק הציבורי, כל עוד מקצוע ההוראה וכלל העוסקים והעוסקות בו ימשיכו להיתפס כ"אמא שנייה" במקרה הטוב וכמחברת, ספר ו"עיניים בגב" במקרה הרע.

הכותבת היא מנהלת פדגוגית בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות