הנקראות ביותר

"היה ברור לי שהאמנות הולכת להיות החיים שלי": מנהלת המעבדה מסורוקה שהפכה לאמנית רב-תחומית

האמנית דבורה מורג ניהלה מעבדה בבית החולים סורוקה, גידלה את ילדיה וסבלה מדיכאון • ללימודי אמנות במדרשה היא הגיעה רק בגיל 40: "צריך את החוויה של החיים בשביל לבטא אותה, אחרת אתה חוזר על קלישאות" • לייט בלומרס - פרויקט מיוחד

דבורה מורג/ צילום: שלומי יוסף
דבורה מורג/ צילום: שלומי יוסף

עבודות של דבורה מורג
בעשור האחרון מציגה האמנית הרב־תחומית דבורה מורג תערוכות בישראל ובעולם, זוכה לתשומת לבם של מבקרי אמנות וזוכה בפרסים. תערוכת יחיד שלה, “ללא מנוח”, נערכה ב־2015 בחמישה חללים בבית האמנים בתל אביב. ב־2016 קיבלה את פרס עידוד היצירה של משרד התרבות, והציגה בתערוכת הזוכים במוזיאון בת ים ובתערוכה "חוטים וקשרים" במוזיאון ישראל. ב־2017 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות עכשווית ובשנת 2018 הוזמנה לביאנלה לאמנות וטקסטיל בפורטוגל.

אבל דרכה של מורג, ילידת 1949, לשדה האמנות, הייתה מפותלת. היא נולדה במושב נחלת יהודה להורים ניצולי שואה שעלו מפולין. בבית לא דיברו על השואה, אבל היא הייתה נוכחת בכל פינה. הפחדים, הדמעות והשתיקות נשאו מחיר כבד של דיכאון וחרדות שליוו אותה בבגרותה.

לקראת סוף התיכון הכירה את מי שיהיה בעלה ובגיל 22 נישאו ועברו להתגורר בבאר שבע. עם סיום השירות הצבאי רצתה להירשם ללימודי אמנות בבצלאל, אבל ההורים לא הסכימו ולחצו עליה שתלמד רפואה. היא חששה מהמפגש עם מראה הדם ועל אף שהתקבלה ללימודי רפואה, בחרה בלימודי ביולוגיה. “לימודי הביולוגיה נקראים הרי מדעי החיים. היה משהו שנורא משך אותי לדעת יותר על החיים”, היא נזכרת.

בגיל 27 ילדה את בנה הבכור, עדי, ואחריו עברה שתי לידות שקטות. אחרי שהתאוששה, חזרה ללימודי ביולוגיה, השלימה תואר שני בהצטיינות וניהלה מעבדת וירולוגיה בבית החולים סורוקה. מורג נרשמה ללימודי דוקטורט. כלפי חוץ הייתה אמא צעירה ומצליחה, שמגדלת את ילדיה כמעט לבדה, שכן בעלה עבד באופן תכוף בחו”ל. אלא שמורג סבלה מדיכאונות עד שהחליטה לעזוב את תחום הביולוגיה באחת. המשפחה הצעירה עברה לגור ברחובות, שם הביאו לעולם את בתם הדר, והחיים של מורג השתנו.

● מוטב מאוחר - הפרויקט המלא

“עם הלידה של הבת שלי חזרתי אל התשוקה לאמנות ונרשמתי ללימודי פיסול במכון לאמנות בבת ים”, היא נזכרת, “זה היה מאוד משמעותי עבור המודעות למקום שלי כאישה. הלידה הזאת כאילו עוררה אותי, פתאום הבנתי משהו. זה גרם לי להגשים את האמנות. אני שמחה שעשיתי את זה אז ולא חיכיתי לגיל יותר מאוחר, כי הרבה נשים מחכות. היום אני מעודדת אמניות צעירות לקחת לעצמן ולא לוותר, נורא קל לוותר”.

עבודות של דבורה מורג

מכשול נוסף עמד לפניה: נסיעת עבודה של בעלה לדרום קוריאה אילצה אותה להפסיק את לימודי הפיסול והיא חוותה עוד משבר נפשי. ובכל זאת, היא ניצלה את השהות שם כדי ללמוד רישום סיני וגילוף בעץ. אחרי שחזרה המשפחה לישראל, נרשמה סוף-סוף ללימודי אמנות במדרשה לאמנות, והיא בת 40.

האמנות מביאה שקט וגם רעש

כיום, 30 שנה מאוחר יותר, מורג היא אמנית מוערכת המציגה במוזיאונים בארץ ובחו”ל. בימים אלו היא מציגה בגלריה בית חנקין בכפר יהושע את התערוכה “סיפור מעשייה”.

“קשה להתחיל מאוחר”, היא אומרת אחרי שיח גלריה בהשתתפותה בכפר יהושע, שאליו הגיעו עשרות אנשים. “אף פעם לא הלכתי בתלם, יש בי משהו אנטי ממסדי, הרבה פעמים זה גם מכשיל אותי”.

היה לך ברור מהתחלה שאת מתמסרת לאמנות ומתייחסת אליה כאל עיסוק עיקרי?

“כשעברתי לעסוק באמנות, לא רציתי שזה יהיה תחביב. היה ברור לי שהאמנות הולכת להיות החיים שלי. זה היה מאוד קשה, גידלתי את הילדים לבד כי בן הזוג שלי חי בחו”ל ולא היה רוב הזמן בבית. לכן היה ברור לי שאם אני עושה משהו, זה לא תחביב, זה היה יותר מדי כאוב וחשוב בשביל להיות רק תחביב”.

איך היה ללמוד אמנות בגיל מבוגר יחסית כשכולם פרחי אמנות מסביבך?

“נכון שרובם היו צעירים ממני בשלבי חיים אחרים לגמרי, אבל לא היה לי קושי ללמוד עם צעירים או שצעירים ילמדו אותי. האנטי היחיד שהיה בלימודים היה עם צייר מפורסם שהיה מרצה שלנו, הוא כבר מת אז לא אזכיר את שמו. בשיעור הראשון הוא שיבח את העבודה שלי, אמר שהיא בעלת עוצמה. אחרי שהבין שאני ציירתי אותה, הוא החל להתעלם ממני. הוא טען שנשים לא יכולות להיות אמניות אחרי גיל 40 ופשוט היה מדלג עליי בביקורות עבודות של הסטודנטים. כששאלו אותו ‘למה’, הוא ענה שיש לו את הסיבות שלו, אני אף פעם לא ניגשתי אליו לשאול מדוע”.

חשוב לך לקבל את הכרת הממסד האמנותי?

“אני עדיין לא מציגה במוזיאון תל אביב, אם זה נחשב הממסד. היה אצלי פעם אספן שאמר לי ‘אם את לא בוגרת בצלאל ולא הצגת במוזיאון - מאז הצגתי במוזיאונים - אני לא יכול לקנות עבודות, למרות שאני אוהב אותן’. זה קשה לשמוע, אבל לא אכפת לי. אני מתחדשת כל הזמן ולא נשארת במקום”.

איך התחלת לפעול, להציג ולאצור?

“זה היה תהליך איטי. היה לי חשוב להציג ולא היה חשוב לי איפה. בהתחלה הצגתי המון בפריפריה ומעניין שהיום אני חוזרת לשם, מתוך רצון. אני מרגישה שלהציג בפריפריה זאת אווירה שיותר מתאימה לי. נכון שאם אתה לא בוגר בצלאל, קשה לקבל הכרה מהממסד, כי אין לך גב או כוח שעומד מאחוריך. אז איכשהו התחברתי עם אמנים אחרים, הייתי שותפה לכמה קבוצות בתחילת הדרך ואחר כך אצרתי תערוכות בבית האמנים. הייתי פעילה בכל מיני דרכים כדי להנכיח את עצמי או כדי לקבל איזה מקום”.
בשיח גלריה היום עלו בדברייך נושאים ושברי מחשבות מורכבים ומפוכחים. אני שואלת את עצמי אם ריבוי הרבדים וההיכרות עם חוויית החיים משתקפים גם באמנות.

“את יודעת שבאמנות הסינית המסורתית אתה לא יכול להיות אמן לפני גיל 40? זה בדיוק זה. צריך את החוויה של החיים בשביל לבטא אותה, אחרת אתה חוזר על קלישאות”.

אם את מדברת היום עם דבורה בת ה־20, מה תגידי לה?

“אני לא מתחרטת על שום דבר שהיה ועשיתי, הכול קשור. אבל לפעמים אני תוהה אם הייתי מתחילה מוקדם יותר, לאן זה היה לוקח אותי. אם הייתי מתחילה צעירה יותר, אז גם הייתי צוברת ניסיון באיכות של הביצוע. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לבלוע את העולם, יש לי המון תשוקה, על חשבון מה שלא עשיתי”.

האמנות תרמה לשלמות הנפשית? הביאה איתה שקט?

“זה עזר לשלמות הנפשית. זה מביא שקט, אבל זה גם מביא רעש, את שני הדברים ביחד. זה שם אותי במקום שאני צריכה להיות כל הזמן ערנית ודרוכה, אבל מצד שני זה שחרר דברים שלקחו ממני כוח ושחרר אצלי המון אנרגיה, אני לא במלחמה יותר”.

איזה פסגות את רוצה עוד לכבוש?

“כמו כל אמן, אני רוצה להציג תערוכת יחיד במוזיאון. כמו האלכימיה, גם אני רוצה להגיע לזהב. תמיד יש את ה־MOMA בניו יורק, וכן הלאה. אבל יותר מעניין אותי להגיע לפסגות בעבודה שלי, שכל תערוכה תהיה יותר טובה מבחינתי מהתערוכה הקודמת. מה שישמח אותי באמת זה לעשות דברים שעדיין לא עשיתי. כל השאר הרי לא תלוי בי, אז מה אכפת לי”.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות