"היה לנו פה עבר ויש לנו גם עתיד" - המוזיקאי שניגן עם קרליבך איבד את ביתו במבוא מודיעים

אריה נפתלי פוסע בשטח השרוף שהיה חצר ביתו. "הנה המחסן", הוא מצביע על ערימת פח שחורה ומעוקמת שבתוכה לא נותר שום דבר שמיש. "פה היינו עושים מנגל, פה היה לול התרנגולות". בחצר הקטנה פזורים שלדי אופניים, רהיטי גינה, מתקן לתליית כביסה, גופי תאורה, מריצות. שרידים חרוכים למה שעד ליום חמישי שעבר באחת וחצי בצהריים היו חיים רגילים, שקטים, רגועים.

"פה הייתה בריכה קטנה שחפרתי כשהילדים היו קטנים", הוא מצביע על בור ומוסיף בשקט: "הם לא אהבו אותה כל-כך". גם מהבתים השכנים לא נשאר דבר מלבד שלדים שחורים. מבוא מודיעים הוא המושב הראשון מאז קום המדינה שנמחק לגמרי. 40 מתוך 50 הבתים נשרפו לגמרי, וגם השאר לא כשירים למגורים. "פה למעלה", מצביע נפתלי אל מה שפעם היה גג, "היה בית מעץ שהילד בנה". הילד התבגר והעץ נשרף. האש כבר מזמן כבתה, אבל עדיין קשה לנשום. שרידים של חומרים מעכבי בעירה פזורים בשטח, לצד סולמות וצינורות כיבוי שנשארו שם. זה כל-כך עצוב לראות בית שרוף.

"חיים שלמים הפכו לאפר": היום שאחרי השריפה במבוא מודיעים

אנחנו מציצים בחלון של מה שעד לפני שבוע היה חדר השינה ביחידת ההורים של אריה ושרה נפתלי. קפיצי מזרן שחורים ומעוקמים זה כל מה שנשאר. רק כמה דקות קודם אמר לי שהוא "פחות קשור לחפצים", אבל עכשיו גרונו נשנק. "חיים שלמים", הוא אומר בשקט, "חיים שלמים הפכו לאפר. אבל אנחנו חיים. זו קלישאה, נכון, אבל גם אמת".

 מבוא מודיעים אחרי השרפה/ צילום: איל יצהר

נפתלי משתהה לרגע ארוך לפני שאנחנו נכנסים הביתה, בית סוכנות ישן שעמיד לאש כמו שנייר טואלט עמיד במים. "חיים שלמים", הוא אומר שוב, "ארבעה ילדים נולדו לנו פה. צמח ממש נולד פה בבית. אני זוכר. אשתי אמרה לי ללכת למטבח. ישבתי ואכלתי קורנפלקס עד ששמעתי אותו בוכה". היום צמח בן 27. אנחנו נכנסים הביתה ונפתלי, בן 58, עושה לי סיור בין השרידים: "הנה 300 התקליטים שלי", הוא מצביע על ערימה שחורה משחור, לידה נח מה שפעם היה מגבּר. לפטיפון ולרמקולים לא נשאר זכר מלבד פיסות מתכת וכתמים שחורים על התקרה. "הנה חדר השינה של הנכדים, וזו הספרייה". אני ממולל את הספרים השרופים. המזגן, המקרר, התנור, הפלטה לשבת ומכשירי חשמל נוספים פשוט נמסו.

הרבה שריפות ראיתי בחיי, לצערי. בעוטף עזה, בכרמל, בהרי ירושלים - אבל להתרגל אי אפשר. הכול מסביב כל-כך שחור ומת, הנשמה מתכסה באפר והעיניים מתמלאות דמעות. הרבה אנשים פגשתי בחיי, לשמחתי, אבל בן אדם כמו אריה נפתלי עוד לא יצא לי. הוא מהסוג שנכנס לך ללב בטבעיות, כאילו תמיד היה שם מקום שחיכה לו. יש חוט - מה חוט, חבל - שמחבר בין התודעות שלנו; המוזיקה, וליתר דיוק האהבה ללהקת הגרייטפול דד. נפתלי הוא מוזיקאי, מנהיג להקת "המעליות" הנהדרת שאותם ראיתי בהופעה לא פעם. הלהקה הוציאה ארבעה אלבומים ומבצעת חומר מקורי וגרסאות כיסוי. בסך הכול הוציא נפתלי עשרה אלבומים. בעבר ניגן גם בלהקת "אין ספק" שהופיעה בתוכנית הטלוויזיה של אורי זוהר.

כששני אוהבי גרייטפול דד נפגשים, אף פעם לא נגמרות להם המילים, וכשאין מה להגיד, תמיד אפשר לצטט מהשירים ולהבין אחד את השני לעומק העומקים של הנשמה. אריה נפתלי היה אחי עוד לפני שנפגשנו.

כל מה שנותר לנפתלי, וזו לא הגזמה, אלה הבגדים שלגופו: מכנסיים, חולצה, סנדלים. "ביום חמישי באחת וחצי, בדיוק באתי לאכול ארוחת צהריים. שמעתי שמכריזים ללכת לשער. לא הרחתי כלום, לא ראיתי כלום, הכול היה נורא רחוק. חשבנו שזה תרגיל, היינו בטוחים שהרוח תדלג מעלינו ושתיכף נחזור - זה מה שאמרו לנו. לקחתי את שני זוגות המשקפיים והלכתי". למזלו, הגיטרות שלו היו שמורות במקום אחר במושב, במקלט שבו הלהקה עושה חזרות, וניצלו. אנחנו לוקחים שקית קניות רב פעמית אדומה של יוחננוף ומחפשים דברים שאפשר להחזיר הביתה, אבל אין כל-כך מה: פיסת מתכת שפעם הייתה שעון קיר, שני פסלונים קטנטנים, כד חימר.

מה היית מציל מהבית אם היו לך עוד 5 דקות?

"אם הגיטרות לא היו במקום אחר, אז את הגיטרות כמובן; את הארנק, רק בשביל לחסוך את הטרחה בלהוציא את כל המסמכים מחדש - זה כמו להיוולד, לעלות לארץ, להתחתן ולפתוח חשבון בנק, רק בבת אחת; אבל הדבר שהכי חסר לי זו מגילת קלף של שיר השירים שהילדים קנו לי ליום הולדת לפני שנתיים. את זה הייתי לוקח".

●

מושב מבוא מודיעים נולד בשנות ה־60 כהיאחזות נח"ל שננטשה. באמצע שנות ה־70 הגיעו למושב חבורה של היפים דתיים מארה"ב, חסידי הרב שלמה קרליבך, הרב המזמר והמרקד, האיש שלקח את היהדות וחיבר אותה לרוקנרול. קרליבך ז"ל, שנפטר ב־1994, היה מוזיקאי מחונן ואדם כריזמטי, רב פעלים ושנוי במחלוקת (עד כדי טענות להטרדות מיניות, שלא הוכחו). נדמה שאין ויכוח על זה שהכוח היה חזק אצלו. כילד לקחו אותי להופעה שלו, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. גם היום מספיק לשמוע אותו ביוטיוב כדי להישטף בעוצמות - המוזיקה שלו כאילו נובעת מהבארות הכי עמוקים בנשמה. אני לא מאמין באנשים קדושים, אבל אם הייתי מאמין, הרב שלמה קרליבך היה בהחלט במקום טוב בעשירייה השנייה של הקדושה. עבור חסידיו, כמובן, הוא במקום הראשון עד היום.

קרליבך התגורר במושב לסירוגין והבית שלו, שבינתיים הוסב למעין ארכיון ומוזיאון, שרד. גם בתים אחרים שנמצאים קרוב לכניסה למושב, בצד הצפוני שלו, שרדו. אפילו בתוך עין השריפה עצמה אפשר לראות פה ושם איך האש הגחמנית בחרה לדלג מדי פעם. פה על עץ, שם על בית. גם בית הכנסת ניצל. יש אומרים שזה היה נס, אבל שום נס לא פקד את מבוא מודיעים ביום חמישי שעבר, בזה אתם יכולים להיות בטוחים.

●

שרה ואריה נפתלי הגיעו למבוא מודיעים בשנת 1987, לפני 32 שנים. "אנחנו מהחדשים", אומר אריה. הזוג לא שייך לגרעין הקשה של חסידי קרליבך. "הגענו למרות קרליבך", אומר נפתלי, "לא בגללו. באתי מסן פרנסיסקו והייתי קצת חשדן לגבי כתות. אולי הייתי היפי, אבל לא ילד פרחים שפתוח לכל דבר".

ועדיין, מפגש מקרי במכולת עם שלמה קרליבך ("הוא אמר לי: ‘אתה אריה נפתלי, הבסיסט הטוב ביותר בעולם?’ ופשוט הוקסמתי ממנו. הוא היה אדם גדול"), היה תחילתו של שיתוף פעולה ארוך ופורה בין השניים. נפתלי ניגן שנים בלהקה של קרליבך, הפיק לו שני אלבומים ואף צילם עליו סרט תיעודי שמעולם לא הופץ בגלל בעיות בעיזבון מול בנותיו של קרליבך. עד היום עיניו נוצצות בגעגוע ובכבוד כשהוא מדבר על קרליבך. אותי זה מצחיק, כי כל פעם שהוא מספר על "כשחזרנו מהופעה עם שלמה", אני חושב אוטומטית שזה שלמה ארצי.

עד שימצא להם פתרון, מפוזרים התושבים הטובים של מבוא מודיעים בכל מיני פנימיות ומבני ציבור ביישובים יד בנימין וחפץ חיים, אבל שרה ואריה מתגוררים אצל בתם חוה במודיעין, שם פגשתי אותם. השבוע הוציאו התושבים הודעה על הקמת ועד פעולה, משום שעד כה לא הוצעו להם פתרונות על ידי הממשלה. "המדינה הולכת לבחירות, יש ממשלת מעבר שלא מתפקדת, אנחנו חיים בפחד שישכחו אותנו", הם מסרו.

"לקבוצה חשוב להיות ביחד", אומר נפתלי, "לנו פחות, אנחנו מעדיפים את השקט שלנו". הנכדים אומנם שמחים שסבתא וסבא נמצאים, אבל אין להם מושג מה קורה. לשרה ולאריה ארבעה ילדים, שלושה נכדים ועוד אחד בדרך. בעיניו של אריה ממשיך לנצנץ חיוך תמידי, אבל בעיניה של שרה אוקיינוס של עצב ואבל ואובדן שכמותו לא ראיתי.

כרגע אריה עוסק בעיקר בסידורים כמו הוצאת תעודת זהות, דרכון וכרטיס אשראי, ואף אחד לא יודע מה יילד יום. "עכשיו הכול ישתנה", הוא אומר, "אנחנו לא יודעים מה יהיה, אם נחזור או מה. אין לנו תכנונים. הכול באוויר, אנחנו באוויר. גם עניין הפיצויים תלוי ועומד; אם מדובר בפח"ע זה משרד ממשלתי אחד, כוח טבע זה משרד אחר וכך הלאה, אנחנו לא יודעים הרבה".

כדרכם של היפים אמיתיים, לנפתלי - שעובד כמתרגם סרטים מעברית לאנגלית - אין טלפון סלולרי ("אם אני לא בעבודה, אין לי צורך לדבר עם אנשים") או מכונית. הילדים שלו מקפיצים אותו מסידור לסידור. כדי לקבוע את הפגישה בינינו הייתי צריך לדבר עם כל המשפחה. בפרפראזה על דברי אלכסנדר מוקדון אחרי הפגישה עם הפילוסוף דיוגנס, אני אומר שאם לא הייתי נולד פויר, הייתי מוכן להיוולד נפתלי.

●

כשאנחנו אוספים אותו מהבית של בתו ונוסעים למושב, הכניסה חסומה על-ידי מאבטחים מחשש לביזה. "זה לא צחוק", אומר המאבטח, "כל הזמן יש כאלה שרוצים להיכנס. סקרנים ומה לא. איזה אנשים, הא? האסון של האחד הוא התחביב שלהם". אנחנו נוסעים סביב המושב השרוף. בית אחר בית, הכול שחור וחרוך ומעוקם והרוס. קשה.

ליד הבית אנחנו פוגשים שכן, יענקלה שמו, ממייסדי המושב, שנראה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים חסיד של קרליבך - היפי דתי, זקן ארוך, חיוך גדול ועיניים מאירות, אולי קצת יותר מדי בהתחשב בנסיבות. השניים מתחבקים בחום. "קשה", אומר יענקלה, "מאוד קשה. היו לנו פה שנים נהדרות עם רבי שלמה, הוא אומר, וחיים חדשים עוד יקומו - אחרי הכול, היה פה הצדיק הכי גדול וזה מקום קדוש". פה ושם אנחנו פוגשים עוד שכנים שבאו לאסוף את השברים ומסתובבים אבודים בביתם.

 מבוא מודיעים אחרי השרפה/ צילום: איל יצהר

●

השריפה היא לא הבעיה היחידה של תושבי מבוא מודיעים. ברקע עומד סכסוך רב שנים עם מנהל מקרקעי ישראל על הזכויות בקרקע. אחרי שההיאחזות ננטשה, הפך המקום למושב שיתופי שאחר כך הפך - מאחורי גבם ומעל ראשם של התושבים - ליישוב קהילתי. מה שאומר, בין השאר, שאין זכויות לבנים ממשיכים. כל ענייני הטאבו מעורפלים והתושבים חוששים שעכשיו הכול מתאפס, ולרעתם.

בהתחלה המדינה רצתה להפוך את המושב ליישוב של 900 יחידות דיור, אבל ירדו לכ־200 יחידות, מה שאומר שהמושב יגדל מ־200 תושבים ל־1,500. הם מתנגדים, אבל אף אחד לא מקשיב להם. המשא ומתן נתקע. "היפים לא יודעים להתנהל מול הרשויות", אומרים לי, "הם קצת מנותקים, לא דוברים עברית, לא ידעו לעמוד על שלהם, נתנו להם הבטחות שלא קוימו". עד שהתעשתו ולקחו עורך דין, אולי כבר היה מאוחר מדי.

באתר של מנהל התכנון אני מוצא תוכנית מאוגוסט 2018 ובה מדובר על "חלוקה ללא הסכמת כל הבעלים בכל תחום התוכנית". אני קורא על "הרחבת היישוב הקיים מבוא מודיעים שבתחום מועצה אזורית חבל מודיעין ל־224 יחידות דיור. בנוסף, קובעת התוכנית ייעודי קרקע למבנים ומוסדות ציבור, מוסדות תיירות, אזור למסחר, תעשייה קלה ומלאכה, אזור ספורט ונופש, וכוללת שימושים לבית הארחה ואולם אירועים. כמו כן, התוכנית מבטלת חלק ממגרשי מגורים שאושרו".

אני קורא את הפרוטוקולים ובהם נדחות כמעט כל טענות התושבים; הם ביקשו לשמור על אופי היישוב - הבקשה נדחתה. טענו שהתוכנית לא מתחשבת במצב ובקהילה - הטענה נדחתה, וכך הלאה. בין שבילי המושב אני פוגש במקרה את עו"ד אורי זליגמן (ממשרד קנולר) שמייצג את התושבים (ולשעבר רשם האגודות). "ניסו להפוך אותם ליישוב קהילתי מאחורי גבם. ניצלו אותם, פשוט מאוד. עכשיו צריך למצוא להם פתרון", הוא אומר. בואו נראה.

בינתיים, הצלמים מבקשים מנפתלי שיעמוד פה, שיעמוד שם, שיעשה ככה, שיעשה אחרת. זה לא קשה לך, אני שואל. "זה חלק מהריפוי", הוא אומר.

מה אתה חושב על הדיווחים שלפיהם ייתכן כי מדובר בהצתה?

נפתלי שותק לרגע ארוך. "לא יודע", הוא אומר, "מה, אני אמור לחוש עכשיו שנאה כלפי מישהו? אלה תחושות מלאכותיות. אני צריך לעכל את המחשבה הזו, אבל זה לא משנה לי. לי משנה שהלך הבית וצריך להתחיל מההתחלה. אני בר מזל", הוא מוסיף. "יש לי משפחה וחברים ובריאות וכוחות. היה לנו פה עבר ויש לנו גם עתיד".

●

אנחנו הולכים להביא את הגיטרות מהמקלט שבו הלהקה מקיימת חזרות. זו "מערת גברים" מושלמת: פוסטרים של הופעות, מאות תקליטים, מערכת תופים, כמה גיטרות. אנחנו יושבים באפלה ושותים כוס עראק. "בלהקה אנחנו קוראים לזה מיץ מעליות", אומר נפתלי. אנחנו מוציאים את הגיטרה האקוסטית האהובה עליו. זו גיטרת Guild בת יותר מ־40, "הראשונה שלי", אומר נפתלי, מלטף אותה ברכות ומספר את קורותיה. על הגיטרה הזו עברו דברים שחלקנו לא יחוו גם בחמישה גלגולי חיים.

אנחנו חוזרים לבית השרוף. נגן לי משהו, אני מבקש מנפתלי והוא מוציא את ה־Guild מנרתיקה החבוט ומנגן לי שיר מתוך "עולים", האלבום השלישי של המעליות: "עזה כמוות האהבה / רשפיה רשפי אש / שלהבת יה / לחש תוסס בעלטה / מתמוסס בזרועות הזריחה / עוד יום של כלום, עוד יום של ריק / אור לא יחדור את צל הספק". ואז, כמנהג עדות הגרייטפול דד, הוא מחבר את זה לשיר "עזרה בדרך" של הלהקה: "אם אין אהבה בחלום", שר לי נפתלי על רקע חיים שלמים שעלו באש, "הוא לא יתגשם".

●

"המעליות" ואריה נפתלי יופיעו ב־6.6 במייק’ס פלייס בירושלים.