הנקראות ביותר

דרושה אנדרטה לאמנות הציבורית בישראל: מי מזניח את הפסלים שעדיין פזורים ברחבי הארץ

פסלים של אמנים בכירים עדיין פזורים ברחבי הארץ, אבל רבים מהם נעלמים או מוזנחים ע"י הרשויות • כיום העיריות מעדיפות להזמין פסלים קישוטיים מייצור המוני ולחסוך לעצמן כאב ראש • הצעת חוק ויוזמה חדשה מקוות לתקן את המצב

פסלים של סטודיו 16 גיל שדה דוד גרשטיין / צילומים סטודיו 16 מתוך ויקיפדיה -יאיר טלמור
פסלים של סטודיו 16 גיל שדה דוד גרשטיין / צילומים סטודיו 16 מתוך ויקיפדיה -יאיר טלמור

הפסלים של האמן מוטי מזרחי נעלמים. ישנם שני פסלים בתל אביב (מתוך חמישה שפזורים בעיר), פסל אחד בירושלים ועוד אחד בהרצליה, שמזרחי לא יודע להתחקות אחר גורלם. מזרחי הוא מהאמנים המוערכים והבולטים בישראל, מי שהיה חלק מהאסכולה של רפי לביא בשנות ה־70, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה בשנות ה־80 ועבודותיו נחשבות לעבודות מפתח באמנות הישראלית. פסלי ברונזה, פליז ואלומיניום של מזרחי מוצבים בערים רבות בישראל, העבודה הגדולה האחרונה שביצע היא פסל “עין השמש” שמוצב בכיכר היובל באשדוד. אלא שעכשיו, כאמור, חלק מפסליו המוקדמים נעלמו, ובימים אלו מזרחי נמצא בקשר עם הגורמים השונים במאמץ למצוא הסברים למחדל.

פסל של  ומוטי מזרחי/  Yair Talmor צילום מתוך ויקיפדיה
 פסל של ומוטי מזרחי/ Yair Talmor צילום מתוך ויקיפדיה

“אלה חורים שחורים, הפסלים נעלמים מבלי להודיע לי וללא קבלת מענה בנושא, בצורה דאעשית וברברית”, אומר מזרחי, “חשוב להבין שאלה לא פסלים שלי - אלה פסלים של העיר. העיריות מופקדות על נכסי הציבור ופסל ציבורי זה נכס ציבורי שהעירייה חייבת לשמור עליו ולטפח אותו, אבל נראה שזה לא מעניין אף אחד היום”.

מוטי מזרחי/ מתוך ויקיפדיה
 מוטי מזרחי/ מתוך ויקיפדיה

הפסל של נרדין סרוג’י, אמנית צעירה ומבטיחה שפועלת בחיפה, אומנם לא נעלם, אבל מי שכן נעלמו הם אנשי עיריית חיפה שלא השיבו לפניותיה של סרוג’י במשך חודשים. העבודה “שתאת (דיאספורה)”, עשויה עץ וברזל, מציגה מסמרים גדולים ומכופפים, ועוסקת ביציבות מול חוסר יציבות. בקיץ 2018 הצהיר ראש העיר הקודם של חיפה, יונה יהב, כי העירייה תרכוש אותה ותציב אותה באחת מכיכרות העיר. סרוג’י החלה בתהליך התקשרות מול עיריית חיפה, נמצאה כיכר לפסל ואף הוסכם על מחיר הרכישה, אלא שבבחירות האחרונות ההנהגה התחלפה ומאז דממה. כמעט שנה אחרי שהעבודה נרכשה, העבודה של סרוג’י נמצאת במחסן והציבור החיפאי לא נהנה ממנה.

הפסל של נרדין סרוג'י בחיפה / צילום אורית סימן טוב
 הפסל של נרדין סרוג'י בחיפה / צילום אורית סימן טוב

והדוגמאות עוד רבות: עבודת קיר היסטורית בכרמלית בחיפה שנתלה עליה מסך פלזמה, למשל, או עבודת קיר של גרשון קניספל, גם כן בחיפה, שפשוט נזרקה לפח. במקרה אחר, אמנית שניהלה מגעים עם עירייה בגוש דן נתקלה בביטול הפרויקט ללא תשובות מספקות, ויש גם פסלים שפשוט נזנחים ומתפוררים לאיטם בשמש, סובלים מהזנחה עד שהם נעלמים מהמרחב.

מורשת הפיסול במרחב הציבורי, שהייתה הקטר של האמנות הישראלית, נזנחה. כיום, במרבית המקרים שבהם נשקלות בכלל עבודות למרחב הציבורי, הן אמורות למלא תפקיד קישוטי, וזה כולל שימוש בצבעים עזים, חומרים זולים וצורות אקראיות. ההחלטות מתקבלות, על פי רוב, על-ידי מי שאינם מומחים לאמנות או לפיסול.

“היו תקופות שהייתה גאות בפיסול הציבורי, תקופות של רנסנס”, אומר מזרחי ומתייחס לשנות ה־90, אז הייתה תקנה עירונית בתל אביב שחייבה יזמים להקצות 1% מהתקציב לטובת אמנות במיזמי הנדל”ן, בדומה לנעשה בערים רבות בעולם. בעקבות תביעה שהגיש ארגון הקבלנים ב־1996 נגד עיריית תל אביב, התקנה בוטלה ובית המשפט פסק כי על מנת להוציא לפועל תקנה כזאת נדרשת חקיקה ברמה הארצית.

וזה בדיוק מה שמנסים לעשות בימים אלו באיגוד האמנים, כשהם מנסחים הצעת חוק בסיוע עורכת הדין נורית אשר פניג. “במהלך המחקרים שעשיתי, חיפשתי חומרים בנושא ואפשר לראות שהיו בעבר חברי כנסת שביקשו לקדם את הנושא. יש רצון, אבל עד היום זה נתקע”, אומרת אשר פניג ומתייחסת למשל לחבר הכנסת מ”שינוי” אהוד רצאבי, שניסח ב־2004 התחלה של חקיקה שלא נשאה פרי ולעפר שלח מ”כחול לבן”, שמביע עניין בקידום הצעת החוק של איגוד האמנים, זאת לאחר שכבר ב־2014 הזמין ממרכז המחקר והמידע של הכנסת דוח בנושא “מודל אחוז אחד” לאמנות במרחב הציבורי. כמו הרבה נושאים אחרים, גם הצעה זו תחכה לכנסת הבאה.

נקודת אור במצב האמנות במרחב הציבורי ניתן למצוא במענקי מפעל הפיס. בחודשים האחרונים הוזמנו רשויות להגיש בקשה לקבלת תמיכה בהצבת "אלמנט אמנותי", כשקריטריון חשוב הוא עבודה עם אמנים מנוסים ומקצועיים. פרויקט מעניין נוסף הוא המוזיאון הנייד "זומו", שנודד ברחבי הארץ ומציג תערוכות אמנות שנאצרות בשיתוף הקהילה. בימים אלו נמצא המוזיאון הנודד בחצור הגלילית (עד 30.6).

החלטות לחוד, אמנות לחוד

שחר פרדי כסלו, אמן פעיל ויו”ר איגוד האמנים שמאגד 1,200 חברים וחברות, מעיד שלכל אורך שנותיו בשדה האמנות, “לא ראיתי אפילו מכרז אחד לפסל במרחב הציבורי”. על-פי כסלו, תקציב של פסל במרחב העירוני שווה ערך להקמת תערוכה במוזיאון תל אביב, למשל, “אבל הסיטואציה הנוכחית בישראל היא שמדובר במערב פרוע. יש סכומי כסף גדולים שמחולקים באופן לא שקוף, בעיקר לכל מיני מקורבים של ראשי מחלקות שפ”ע ברשויות השונות, ולאמנים אין כמעט גישה לזירה הזאת”.

מה היקף התקציבים המדוברים? לדברי כסלו, אין מקור מידע שמרכז את הנושא משום שכל רשות אחראית על שטחה. “ניסינו לאסוף מספרים לגבי כמות הפסלים שהוקמו, מחירם, האמנים שנבחרו ואופן הבחירה בהם - אך ללא הצלחה”, הוא אומר. “גם פנינו לרשויות דרך בקשת חופש המידע, אבל העיריות לא מנהלות רישום מסודר. אנחנו מקווים לקבל לפחות שבר של תמונה בנוגע למספרים, בינתיים לא קיבלנו תשובות. כדי להבין בכמה כסף מדובר, אפשר לציין שפסל במרחב הציבורי, כזה שרואים בכיכרות, יכול להיות שווה 200 אלף שקלים וגם עשרות מיליוני שקלים. ואלה כספי מדינה”.

פסל של מוטי מזרחי / צילום: ד"ר אבישי טייכר
 פסל של מוטי מזרחי / צילום: ד"ר אבישי טייכר

מהלך חקיקתי שיסדיר את אופן פיזור התקציבים, מדגיש כסלו, ייתן לאמנים רבים את האפשרות להתפרנס מעבודתם. “כיום, אמנים לא ממש יכולים להתפרנס מאמנות בישראל, לכן כולם מלמדים או עובדים במשהו אחר. והנה, בעולם מקביל, מתנהל שוק של עשרות מיליוני שקלים, ואין ממשק שמחבר בין האנשים שעובדים באמנות ולמדו אמנות ומתעסקים בזה ברצינות, לבין מי שמקבל החלטות על אמנות במרחב הציבורי. יש כאן סיטואציה מוזרה, הכסף הרי קיים. יש המון בתי ספר לאמנות וכל שנה נפלטים אל החוף עשרות אם לא מאות אמנים - ואין שוק שבו הם יכולים למצוא את מקומם. לכן אני חושב שאמנות במרחב הציבורי יכולה לפתור את המצב הזה”.

במסגרת הצעת החוק, מבקשים באיגוד לעגן את התהליך הביורוקרטי לבחירת האמנים, את הרכב הוועדה שבוחרת את האמנים, את התקציב שמיועד לשכר אמן ועוד. “בשנים האחרונות בונים הרבה כיכרות וכל כיכר הרי צריכה קישוט, אז מחלקת שפ”ע מחליטה מה יהיה שם. כשעיריות מחליטות לשים שם אמנות, רואים מצבים של ‘מאכערים’ שמנסים לדחוף לעיריות כל מיני דברים, או שיש ספקים שמייבאים פסלים מסין. נהיה שוק”.

מה החסם בקידום הצעת החוק לדעתך?

“האתגר הגדול יהיה להעביר את הצעת החוק במרכז לשלטון מקומי, שם רוצים לראות את נוסח החוק הסופי ואז לקבוע אם הם מתנגדים אליו או לא”.

נורית אשר פניג, מצדה, מחדדת את החשיבות של הסעיפים המשפטיים בניסוח הצעת החוק: “לפי תקנות המכרזים, באמנות יש פטור בבחירת אמן. כלומר, כשעירייה בוחרת אמן היא יכולה לפנות ישירות לאמן ולא צריכה לעשות מכרז. אז כדי להסדיר בכל זאת את האופן שבו נבחרים פסלים בערים, קראנו לזה קול קורא, ובהצעת החוק ניסחנו איפה מפרסמים אותו, מהם הקריטריונים של המגישים ועוד”.

אשר פניג אומרת כי גם זכויות היוצרים והזכויות המוסריות של הפַּסַלים חייבות להילקח בחשבון: “בהצעת החוק יש סעיפים שעוסקים במתן קרדיט לאמן וגם בכך שצריך לשמור על כבודו של האמן והיצירה, לא לסלף ולא לשנות אותה. כשמדובר על אמנות במרחב הציבורי זה מאוד קריטי כי אסור לעירייה לתת לעבודה להתבלות. ניסחתי את ההצעה כך שמדי שנה יהיה סיור ודוח על מצב העבודה, ומדי שנתיים ייעשה גם שיפוץ. הסדרה של העניין היא גם לטובת העיריות, עיין ערך יעקב אגם שתבע פעמיים את עיריית תל אביב, שבסופו של דבר שיפצה פעמיים את העבודה שלו - מזרקת ‘מים ואש’ בכיכר דיזנגוף - משום שבפעם הראשונה זה לא נעשה לשביעות רצונו. אנחנו גם דנים בהסדרה של משך הזמן שהעבודה תישאר במקומה, כדי לא לכפות על עירייה להשאיר עבודה לנצח, ומצד שני, אם היא רוצה להעביר אותה, היא לא יכולה לזרוק אותה פשוט לפח”.

שיהיה צבעוני, שיעלה חיוך

מי בכל זאת מייצר פסלים עבור רשויות ומועצות? על-פי איגוד האמנים, מדובר בקליקה קטנה של יוצרים שעוסקים בפיסול דקורטיבי עם אפשרות להזמנה של “מוצרי מדף”, לפי הגדרתו של כסלו. מאיר טרוסמן ואורנה הראל מסטודיו 16 הם בין האמנים הבולטים בתחום בשנים האחרונות. הם אחראיים בין השאר לספסל עם דמות ‘מר קו’ שקוראת ספר בנתב”ג ולפסלי הפירות הצבעוניים שמוצבים בכל מיני מקומות בישראל. גם סדרת פסלי עציצי הפרחים היו הצלחה גדולה".

פסלים של סטודיו 16 בחולון / צילום: סטודיו 16
 פסלים של סטודיו 16 בחולון / צילום: סטודיו 16

“עד היום, הצבנו מאות פסלים במרחב הציבורי”, אומרת הראל, “הייתה תקופה ארוכה שפסלי הפירות היו הצלחה גורפת ופסלי עציץ הפרחים נמכרו בעשרות. זה נותן מענה צבעוני, נחמד ויפה. אנחנו מנסים להביא למצב שהפסל הוא אומנם לא יחידני אלא משוכפל, אבל עדיין הוא יכול להיראות כאילו הוא שייך רק למקום שבו שמו אותו”.

טרוסמן: “אנחנו עובדים בסגנון פופ-ארט צבעוני ומודרני. יש כאלה שזה מתאים להם ויש כאלה שלא, שמחפשים פיסול קלאסי באבן או ברונזה, מה שדורש תקציבים יותר גדולים. עיקר הפיסול שלנו מבוסס על בטון או פולימרים, שהם זולים משמעותית”.

ספרו איך הדברים עובדים, איך מגיעים למצב שמוכרים פסל לרשות מקומית?

“מאז שהתחלנו לעבוד הגישה השתנתה בעיריות והתפיסה הכללית היא לשים יותר פיסול במרחבים הציבוריים. אנחנו עושים הרבה עבודת שיווק ויחסי ציבור. השיטה היא להודיע על הקיום שלך כמה שיותר, להציע הצעות בכל מיני דרכים, לקבוע פגישות ולענות על קולות קוראים”.

הראל: “מכירים אותנו כבר וזה עובר מאחד לשני. כמו שאם את רוצה לקנות סלון, אז תשאלי מי קנה סלון לאחרונה, איפה הוא קנה ואיך זה היה והאם הוא מרוצה. לדעתי, זה אותו דבר גם אם זה ראש עיר או ראש אגף שמתעניין עם מי לעבוד וממי לקנות פסל”.

טרוסמן: “לאחרונה, למשל, עיריית באר שבע הוציאה קול קורא לכיכר שהרעיון שלה הוא איינשטיין. הם קבעו תקציב ומועד הגשה, ובמקרה הזה כבר פנו אלינו שנגיש הצעה כי הם מכירים אותנו. לאחר שמוגשות ההצעות יש ועדה שמתכנסת ואין לי מושג מי חברי הועדה”.

באיגוד האמנים רוצים להסדיר את הוועדות שבוחרות את הפסלים, כדי שיהיו מורכבות מאנשי מקצוע מתחום האמנות. מה דעתכם?

“אני לא בעד הוועדות האלה כי הן מכורות מראש, או שאתה באג’נדה הנכונה או שאין לך סיכוי. אני בעד שיישבו בוועדות אנשים שלאו דווקא מתיימרים להיות בעלי סמכא או אמנים, כאלה שיחליטו לפי הנטיות האישיות שלהם ולפי הקשרים עם החברים שלהם. לפעמים יש טעם טוב לאנשים שדווקא לא באו מעולם האמנות”.

הראל: “אני לא מבינה את הקשר בין האקדמיה לאמנות. אמנות צריכה קודם כול לתקשר במרחב הציבורי, תארי לעצמך שמעמידים פסל שלא מתקשר ולא כיף להיות בסביבתו. השאלה אם אותו פרופסור או דוקטור לאמנות יכול לקבוע עבור קהל האנשים מה נכון להם לראות ומה לא. אנחנו מנסים להביא באמנות שלנו מצב שיעלה חיוך על השפתיים של האנשים, שירצו לגעת בפסל או לשבת עליו, שירגישו יותר טוב במרחב הציבורי שלהם”.

כמה יוצרים עובדים עם הרשויות בהיקף כזה?

טרוסמן: “יש כמה יוצרים שעובדים יותר בשנים האחרונות, לדעתי אנחנו כעשרה אמנים שבעיקר פעילים מול הרשויות”.

להתראות אנדרטאות

הסיגלונים בשכונת ג’סי כהן בחולון נמצאים בשיא פריחתם בימים אלו ומלווים את הדרך אל המרכז לאמנות דיגיטלית שנמצא בבית ספר ישן בשכונה. המרכז הוקם ב־2001 בקצה השני של העיר, ולפני עשור הוזמנו המייסדים להעתיק את מקומו לשכונה. במקום מוצגות תערוכות אמנות עכשווית, תערוכות היסטוריות, ארכיון של עבודות וידיאו, תחנת רדיו אינטרנטית, חדר מוזיקה, חדר חושך ומעבדת אמנות שמשרתת את הנוער של השכונה. לאחרונה נבנה בה נול אתיופי מסורתי באמצעים דיגיטליים, למשל.

בשנה האחרונה שוקד האוצר אודי אדלמן על פלטפורמה נוספת במרכז: הקמת מכון שעוסק בנוכחות ציבורית של אמנות ויצירת ארכיון לאמני עבר שעסקו במרחב הציבורי. “בניית הארכיון החלה מעניין שלי באמנות מושגית שהתקיימה בעיקר בשנות ה־70 וכללה פעולות של אמנים כמו פנחס כהן גן, דב אורנר ודב הלר, ובאמנות אדמה וחלל שיצר האמן עזרא אוריון. האמנות המושגית הזאת התרחשה במרחב הציבורי והייתה אירוע שהתרחשו כל מיני דברים מסביבו, אבל מעט מאוד טקסטים נכתבו על העבודות האלה ובארכיונים אין כמעט שום דבר מהחומרים האלה. הפעולות האלה התקיימו הרבה פעמים בסביבות סטודנטיאליות ובתערוכות הוצג רק התיעוד שלהם”.

אדלמן מזכיר עבודות כמו “נגיעה בגבול” של פנחס כהן גן או “פרויקט נהר ירושלים” של יהושע נוישטיין, ז’ורז’ט בלייה וז’ראר מרקס, שנחשבת לעבודת האמנות המושגית הראשונה שהתקיימה בישראל. אדלמן הגיע למרקס, שעזב את האמנות לטובת המדעים בשנות ה־80, ובביקור בביתו מצא אוצרות שכוללים תיעוד מאותה פעולת אמנות. “אלה חומרים מדהימים שחלקם נמצאים במצב של עיזבון ואף בריקבון”.

אוצרות נוספים בארכיון שעוסק באמנות במרחב הציבורי הם של האמן עזרא אוריון. קשר עם בנו של אוריון הוביל את אדלמן לרישומים מוקדמים, כתבים שונים ושרטוטים של האמן שנגע בחלל הרבה לפני החללית בראשית, בפעולה שבמהלכה שלח קרני לייזר לחלל בתיאום עם נאס”א או בפעולה אחרת שבה תכנן הצבה של פסל במאדים. עבודה של אוריון שכללה גן פסלים הפכה באמצעים דיגיטליים להדמיה שניתן לטייל בה במשקפי מציאות מדומה.

“היום כבר אין אמנות מושגית כמו שהייתה בעבר”, אומר אדלמן, “רואים יותר פרפורמנס, שנראה דומה, אבל זה לא אותו דבר. רואים פעולות שהן צורות של התערבות במרחב הציבורי. חלק מהן פעולות שהן בין אקטיביזם לאמנות. חלקן בגדר בידור. אנחנו רואים בשנים האחרונות שהרבה אקטיביסטים נוקטים טקטיקות של אמנות, אבל אני לא חושב שיש לזה אפקט מתמשך, פרט להקצנת עמדות. לכן, הארכיון מסתכל אחורה, כי שם יש צורך והכרח בתיעוד, וגם כי יש הזדמנויות אחרונות בחלק גדול מהמקרים”.

היבט נוסף שבו עוסק המכון לנוכחות ציבורית הוא אנדרטאות. כשאדלמן היה ילד בראשון לציון הייתה אנדרטה שזכורה לו היטב. “יש לי הרבה זיכרונות ילדות מהאנדרטה במרכז העיר ואני ודאי לא היחיד”, הוא מספר, “אני לא יודע למה היא הוקמה ולא יודע על-ידי מי, רק שהיא הייתה מקום מפגש. בגלל החריגות שלהן בנוף אנדרטאות משמשות הרבה פעמים כאתר לצל, להפגנה או נקודת ציון. בתערוכה שהוצגה במרכז לאמנות דיגיטלית עסקנו באנדרטאות נשכחות או טרום־ציוניות”.

ספר על האנדרטאות הטרום ציוניות.

“יש מעטות. שלוש האנדרטאות הכי מוקדמות שאיתרתי הן: אחת בחיפה, שקשורה לחיילים של נפוליאון, והיא נבנתה על-ידי נפוליאון, נהרסה ואז נבנתה מחדש על-ידי העות’מנים; האנדרטה השנייה, גם כן בחיפה, היא עות’מנית אימפריאלית וקשורה לרכבת החיג’אזית; והשלישית היא אנדרטה בריטית מאחורי התחנה המרכזית בירושלים”.

מתי מתחילות להיבנות אנדרטאות ציוניות?

“האנדרטה הכי מוקדמת נבנית בפתח תקוה ואחריה האריה בתל חי. אחר כך הגיעה בתיה לישנסקי, שהיא פסלת נשכחת שעשתה אנדרטאות נהדרות בארץ. רואים בישראל פריחה מטורפת של אנדרטאות בבת אחת. לפני 48’ היו 15 אנדרטאות בסך הכול ואחרי 48’ אפשר לראות פיצוץ בתחום, כל אדריכל מתכנן אנדרטה”.

וגם בכירי האמנים עסקו ביצירת אנדרטאות.

“נכון, אבל יש שבר לא מפתיע אחרי 73’. מצד אחד האמנים המובילים נוטשים את השדה באופן עקרוני, ומצד שני מתחיל יצוא של אמנים שעושים אנדרטאות משמעותיות בחו”ל, כמו למשל מיכה אולמן בגרמניה או גרשון קניספל בדרום אמריקה”.

ומה קורה בשנים האחרונות?

“יש קצוות מוזרים. האמנים המרכזיים כבר לא עושים אנדרטאות ורואים בעיקר דברים ביזאריים או אנדרטאות שמשפחות עושות באופן עצמאי”.

האנדרטאות איבדו את מקומן בתודעה הישראלית?

“המשמעות שלהן כמקום של התכנסות או טקסיות פוחת. זה קשור לכך שיש סביבות אחרות שהופכות ליותר רלוונטיות בגיבוש של זיכרון, כמו למשל בתקשורת ההמונים”.

ואת האנדרטאות החליף הפיסול הציבורי.

“כן, אבל הרבה מהפיסול הציבורי של היום לא נעשה על-ידי אמנים, אלא על-ידי חברות שמביאות סטוקים מסין של רימונים או כבשים והרשויות שמות אותם בכיכרות כי זה יותר פשוט. הרי מי רוצה לעבוד עם אמנים? זה כאב ראש”.

תגובות בעניין פסליו של מוטי מזרחי:

מעיריית תל אביב יפו נמסר: “כשהוקם מגדל האופרה ב־1993 על-ידי אלרוב אקירוב וכחלק מהאישור לבנייה, הוטלה עליהם תקנת ‘אחוז אמנות לבנייה’, שבמסגרתה הוקם הפסל ‘נשיקה מזרחית’ של מזרחי בלובי. מגדל האופרה נרכש לאחרונה על-ידי ג’ורדאש אורכידאה מלונות (האחים נקש) שהסירו את הפסל מהלובי ואפסנו אותו מבלי ליידע את האמן והעירייה. העירייה פנתה שוב ושוב בבקשה לאפשר לה ולאמן לבדוק את הפסל ולדון בנושא, ללא מענה, גם באמצעות מהנדס העיר עודד גבולי שהוציא מכתב למר אבי חורמרו המנכ”ל. מאחר שהעירייה לא קיבלה כל התייחסות היא שוקלת צעדיה".

מעיריית ירושלים נמסר: ”פסלו של האמן מוטי מזרחי הועתק כדי שלא ייפגע, בשל עבודות שיפוץ נרחבות שנערכו במקום בו היה מוצב. השבתו למרחב הציבורי תיבדק על-ידי הגורמים המקצועיים”. לאחר יממה, מסרה העירייה כי הפסל נמצא במקומו, אך הוזז מעט בגלל העבודות. 

__

פרויקט הלובי: להתאים את האמנות לבניין

לצד העיסוק בכספים עירוניים, באיגוד האמנים מכוונים גם לכסף של הקבלנים, האדריכלים והיזמים ומקווים לשכנע אותם להציב אמנות טובה במיזמי נדל”ן. פרויקט Art Front של האיגוד מציע לכל הגורמים בעולם הבנייה שירותי תיווך ללא מטרות רווח, שמטרתם לעודד רכישה של אמנות במיזמים.

“כמו שבמרחב הציבורי יש כיכרות שצריכות אמנות, גם הלובי צריך, בעיקר במגדלים שבונים בימינו”, מסבירה האמנית אלין אלג’ם שלקחה על עצמה את הובלת הפרויקט. “אין סיבה לבחור במשהו רנדומלי בלובי של מגדל חדש, אפשר לבחור אמנות שנעשית במיוחד ולהציג אמנים פעילים ומצליחים, אדג’יים או אולד סקול”.

עבודות האמנות היחידות שרואים היום בבנייה החדשה הן השמות של הקבלנים והיזמים שזוהרים בניאון על הגג.

“נראוּת במרחב הציבורי היא דבר מאוד אקוטי, האיגוד רוצה להעביר את הכסף הזה לקהילה של האמנים, ובכך לקדם את הנוכחות של אמנות במרחב הציבורי ולהנגיש אותה לציבור. אמנות לא צריכה להיות רק במוזיאונים, אלא גם בגינה, בשדרה או בכניסה לבניין”.

זאת גם החלטה שיווקית.

“נכון, אנחנו יכולים לראות שיש מקומות שבהם אמנות הפכה לאייקונית. למשל, העיגולים של מנשה קדישמן בכיכר הבימה. צריך להחזיר את הערך הזה. הרי אחד האתגרים השיווקיים בימינו הוא ליצור תוכן ולהבדיל את המרחב שלך מאחרים. אז למה לא לייחד את החזון שלך עם משהו שבאמת יהיה אחד ממנו, מה שמכונה סייט ספסיפיק, עם עבודת אמנות זכירה שנעשתה במיוחד למקום?”.

על-פי אלג’ם, המודל של הפרויקט נמצא בשלביו הראשונים. היא יוצרת קשר עם גורמים בענף הבנייה כדי לספק להם מאגר של אמנים ולשדך להם אמנים שמתאימים לתקציב, ללוחות הזמנים ולנראות של הפרויקט. “במאגר של האיגוד יש מגוון, אפשר להציע עבודות אמנות קראפטיות, פסלים מברונזה, הקרנות וידיאו או אינסטליישנים גדולים מפלסטיק ועבודות מסורתיות של ציור מופשט או עכשווי. אפשר לייצר מפגש בין אמנות, אדריכלות ובנייה. כשמסתובבים בתל אביב רואים חזיתות מעוטרות של בניינים היסטוריים. בעבר זה היה חלק מהטקסטורה העירונית, בעשורים האחרונים איכשהו הדבר הזה התמסמס”.

אלין אלג'ם/ צילום : דניאל צ׳ציק
 אלין אלג'ם/ צילום : דניאל צ׳ציק

__

תיאטרון קליפה נועל את הדלתות ויוצא לרחוב

תיאטרון הפרינג’ קליפה סוגר את שעריו ברחוב הרכבת בתל אביב אחרי 17 שנה. לא משום שהוא מפסיק לפעול, אלא כדי להגדיל את נפח הפעילות. שחקני האנסמבל של קליפה ייצאו מעכשיו לרחובות ולקניונים, בסדרה של 90 מופעים שיחלו ביולי עם הפרויקט “גיבורים” - מופע בן 45 דקות שיוצג ב־40 ערים בארץ.

עידית הרמן, מנהלת קליפה, מסבירה מה עומד מאחורי המהלך: “ביקשתי מהאחראיות על הנהלת החשבונות והכספים לנתח את האפשרות הזאת וכל פעם הן צחקו עליי, אמרו לי שאני הוזה. לפני כמה חודשים שוב ישבתי איתן על זה, עשינו את התחשיב והן היו המומות: הבנו שעלויות השיווק והשכירות של מקום כפולות ממה שיעלה לעשות את הפרויקט בתשלום מלא לשחקנים, 90 פעמים, ב־40 מקומות שונים”.

מה הבנתן?

“הכסף הגדול בתרבות הולך על המאמץ לגרום לקהל לקנות כרטיס להצגה. זאת ההוצאה הכי גדולה של התיאטראות. לצד זה יש את הכסף שהולך לשכירות. מדי שנה נעשה קשה יותר להביא אנשים לאירוע תרבות, וזאת מגמה שרואים בכל העולם. אז חשבתי, למה שלא נשים את הכסף בפרויקט שבו אני משלמת לשחקנים תשלום מלא, והקהל שם לשחקנים כסף לפי ראות עיניו בצלוחיות מיוחדות? לפעמים זה לא מעט”.

וזה יותר כלכלי לתיאטרון?

“כן. באפריל עשינו הרצות של המופע וראיתי שאחרי כל ההוצאות אני נותרת עם רווח של חצי מהתקציב שאני מוציאה ממילא, ואיתו אני יכולה לעשות דברים נפלאים. אלה דברים שבדקתי היטב לפני שקראתי לנעול את קליפה”.

תיאטרון קליפה / צילום: דן בן ארי
 תיאטרון קליפה / צילום: דן בן ארי

יש במהלך הזה אמירה כללית על עולם התרבות בישראל.

“הפרויקט הזה הוא מחאה על הבזבוז ועל המצב הנוראי שהתרבות נמצאת בו בישראל. אין לי דרך להציל אותה, אני יכולה רק להגיב דרך תגובה אמנותית כמו פרויקט כזה. התיאטראות משקיעים מאות אלפי שקלים על שיווק ומאמצי שכנוע, אז למה לא להביא את האמנות לקהל? ירצו - יראו, לא ירצו - לא יראו. גם החזקה של נכס זאת התאבדות מבחינה כלכלית. הסבסוד של המדינה והעירייה לא מספיק כדי לכסות את כל מאמצי השיווק, וגם מכירת הכרטיסים מגיעה רק ל־30% מהתקציב השנתי, זה מגוחך”.

איך הקולגות מגיבים למהלך הזה?

“אומרים לי שאנחנו משוגעים. אבל זה מביא לי רווח, שלא לדבר על רווח ביחסי ציבור, כי מי שצופה בנו מצלם ומעלה לרשתות - וככה אנחנו מגיעים לקהל חדש. זה יוצר הרבה דיבור במדיה, אני רואה את זה באינסטגרם”.

האיכות של האמנות לא נפגעת?

“לא, המופע מאוד יפה מבחינה חזותית, אבל הוא לא קל לעיכול. נושא המופע זה הרגע שבו משהו רע מאוד קורה, תאונה או אסון, והגוף שלך קופא ולא זז. זה רגע שנדמה כנצח. זה מוגש בצורה מתוחכמת.
“הקהל מתעניין דווקא כי מדובר במופע שקט ולא בידור להמונים. אחרי בדיקה הבנתי שלא חייבים לקבל אישור למופעים במרחב הציבורי, למרות שאנחנו מתואמים עם הרשות המקומית. זה מופע שלא מפריע בשום צורה. הוא שקט, ועיצובית הוא תפור לעילא”.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות