הנקראות ביותר

לשבור את הפירמידה: תנו למנהלי בתי הספר חופש פעולה

מערכת החינוך לא תשתפר כל עוד היא לא סומכת על המורים והמנהלים שלה

תלמידות בבית הספר / צילום: תמר מצפי
תלמידות בבית הספר / צילום: תמר מצפי

חינוך הוא המקצוע הנשגב ביותר. ודווקא בשל כך, כואב לי שבישראל 2019 צריך להיות קצת מטורף כדי לבחור במקצוע הזה. אני לא מקבל את השיח, לפיו המורים אינם איכותיים מספיק כי לא משלמים להם מספיק או כי תנאי הסף נמוכים מדי או כי הגיע הזמן שמחשבים יחליפו אותם. עדיף שמי שמופקד על הנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר שלנו - דור העתיד, ירוויח שכר ראוי. אבל לצערי זה לא יקרה בקרוב, וגם אם כן - זה לא שורש הבעיה.

הבעיה העיקרית שבעטיה מעמד המחנך התדרדר היא מבנית. הפירמידה של מערכת החינוך בנויה הפוך, כשהמורים נושאים על גבם הכואב את המערכת כולה.

בשם אינטרסים צרים של שימור עצמי, פוליטיקה קטנה, וחשש משינוי, מבקשת מערכת החינוך לשלוט במורים, לפקח עליהם, למשמע אותם, ולחנוק כל סוג של חשיבה עצמאית. זה כולל מבנה העסקה פוגעני ומסובך, אוקיינוס של הנחיות וכללים, הגבלת משאבים ואופן חלוקתם. מדובר במבחנים, במיצ"בים, בבגרויות ובדוחות וטפסים.

הצלחת המערכת משמעותה חנק המורים וחנק רוח החינוך. המערכת משדרת באופן עקבי לכל שותפיה, ובעיקר להורים ולמורים: "אין לנו אמון בכם. צריך להגן על הילדים מפניכם".

משבר האמון הוא עמוק, אך לא בלתי ניתן לתיקון. כמחנך וכמנהל אני מצהיר: יש לי אמון במחנכים.

רבים הגורמים לשחיקה בקרב המורים, ולשחיקת מעמדם בעיניי הציבור. רובם נובעים מהפער ההולך ומתרחב בין ה"אידיאלים", וסליחה על המילה הגסה, שהניעו אותם לבחירה במקצוע, לבין חיי היומיום של מחנך בישראל: לחץ, עומס, אינטראקציות מורכבות עם תלמידים והורים, והיעדר גיבוי ומנגנונים תומכים.

רבים מעמיתיי חשים תשישות רגשית, ציניות, וניכור עצמי. הפער הזה ניכר במיוחד אצל מורים צעירים, שחווים אותו במלוא עוצמתו, וכמעט 50% מהם עוזבים את המקצוע בחמש השנים הראשונות לעבודתם.

"אין לי כוח יותר. כל יום אותו דבר: להיכנס ללמד, מבחן, לבדוק מבחנים, די. והכי גרוע? הפסקתי לחלום", כך אמר לי חבר ואיש חינוך מוערך. הוא כבר עזב את המערכת, אבל זו הייתה מבחינתי קריאת השכמה.

אם תרצו להבין למה זקוק ילד, תתחילו בלהבין את המורים. למה הם זקוקים ועל מה הם חולמים? אם אנחנו רוצים לחנך ילדים מאושרים, יוזמים, עצמאיים, חושבים, ובעלי יכולות - הם צריכים לפגוש מחנכים שמאמינים בעצמם, ומרגישים שהמערכת מאמינה בהם.

הבעת אמון כזו משמעה מצד אחד צמצום דרסטי של מנגנוני הפיקוח, ומצד שני - מתן אוטונומיה רחבה ככל האפשר למנהלים, כדי שיעניקו למחנכים שלהם את המרחב לראות כל ילד כעולם שלם, לשרטט את השביל הפרטי שלהם לליבו ומוחו, לעצב ולפתח את צורת ההוראה שתואמת את כישוריהם ואת התשוקה שלהם.

המנהלים צריכים לקבל את המנדט לבחור את המורים שלהם. לא לפי קריטריונים נוקשים וסטנדרטיים, אלא בהתאם לתפיסת העולם של המנהל והתרשמותו מהיכולת שלהם לחלום. כמו כל מנהל במגזר העסקי, הם חייבים לקבל את האוטונומיה לקדם, להעצים, ולתגמל את הצוות החינוכי שלהם לפי כישוריו ויכולותיו, ולא רק משיקולי ותק וקביעות.

זו בדיוק הסיבה שחברנו לנבחרת של נציגי ההורים, המנהלים וקהילת החינוך, והצטרפנו לקואליציה לאוטונומיה בחינוך, כדי שמחנכים כמו בועז יחזרו לחלום במקום להישחק ולעזוב.

הכותב הוא שותף מייסד ב-edge - שותפות חינוכית-טכנולוגית, בעבר ניהל בתי הספר

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות