פצצת אנרגיה: דרור פויר טיפס לראש המגדל התרמו-סולארי באשלים וחזר מסנוור

מתחם האנרגיה הסולארית באשלים - המשתרע על שטח של כ–10,000 דונמים, כמו בני-ברק וגבעתיים ביחד - מספק כ–4% מתצרוכת החשמל השנתית של המדינה • האם זה כדאי כלכלית, מה חושבים עליו תושבי האזור, ואיך כל זה נראה ממרומי המגדל התרמו-סולארי הענק - גבוה יותר מכל מגדל בישראל - שניצב במתחם?

מראות הסולאריות באשלים במבט מהמגדל התרמו־סולארי / צילום: איל יצהר
מראות הסולאריות באשלים במבט מהמגדל התרמו־סולארי / צילום: איל יצהר

עוברים את באר-שבע לכיוון דרום וכבר מבחינים בה, שמש שנייה בוהקת, זרה ונמוכה בשמי הנגב. העיניים כמו נמשכות מעצמן אל ראש המגדל התרמו-סולארי של תחנת הכוח באשלים ואל אורו המסנוור בעוצמה של אחד חלקי אלף שלוש מאות מהשמש האמיתית. כשמתקרבים, רואים את אבק המדבר שובר את קרני השמש ויוצר מעין חוּפָּה של אור וחום סביב המגדל. הכול נראה מאיים או מרשים, עניין של טעם. לא נדיר לראות מכוניות עוצרות בצד הדרך ואנשים יוצאים לצלם ולהתפעל מהענק בעל העין האחת שנראה כמו משהו שלא מהעולם הזה, בין חללית לאתר פולחן לאל שמש קדמון ופראי. עוד מעט, אני לוחש לעצמי בהתרגשות, עוד מעט תעלה לראש המגדל הלוהט ותיכנס אל עין המפלצת השוכנת בליבו של שדה מראות עצום, עוד מעט.

מתחם האנרגיה הסולארית באשלים - המשתרע על שטח של כ-10,000 דונמים, כמו בני-ברק וגבעתיים ביחד - מספק כ-4% מתצרוכת החשמל השנתית של המדינה. המתחם מורכב משלוש תחנות כוח נפרדות שפועלות כל אחת בטכנולוגיה שונה. התחנה הפוטו-וולטאית שמופעלת על ידי הזרוע הישראלית של EDF הצרפתית החלה לעבוד בתחילת 2018, שתי התחנות התרמו-סולאריות התחילו לפעול באפריל האחרון, ימים לפני הבחירות הראשונות, ואף אחד לא ממש שם לב.

עבור משק האנרגיה של ישראל, ובעיקר עבור יעדי האנרגיה הירוקה שהמדינה הציבה לעצמה, מדובר בבשורה. אבל תושבי האזור לא מתים, אם להתבטא בעדינות, על מגדל השמש והשדות הסולארים שסביבו. אפשר להבין אותם, כמובן. אנשים שבאו לגור במדבר בשביל השקט והטבע והנוף, ומוצאים את עצמם מסונוורים בלב חוות ענקיות של מראות ופאנלים.

את האובליסק האדיר הם מכנים בשלל שמות, כמו מגדל האש או העין של סאורון, שר השאול מטרילוגיית "שר הטבעות", שעינו מתוארת כש"שוליה בוערים באש, אך היא עצמה מזוגגת, דרוכה ונמרצת - וחריץ האישון נפער אל תהום חשוכה". תיאור מדויק. גודלו של המגדל ואורו הבוהק מושכים את המבט ונותנים תחושה כאילו אתה על כוכב עם שתי שמשות.

מצד שני, להבדיל ממאבקים אחרים, פה לא היה NIMBY ואף אחד לא ניסה להעביר את הסבל למישהו אחר. הסתובבתי באזור, שאלתי את כל מי שראיתי, ואז שאלתי עוד אנשים בטלפון. שלושה ישראלים מחזיקים כמובן בחמש דעות ובשבע קונספירציות - אבל בסופו של דבר, אם יש התנגדות למגדל ולשדות הסולאריים, היא על רקע אסתטי בלבד. המתקנים לא מסוכנים לאדם ולחי, לא כל-כך מרעישים וכמעט שלא מזהמים. יש מי ששונא, יש מי שאוהב. יש מי שמרוויח - עבודה, תיירות - ויש מי שלא.

***

"תפסת אותי בתקופה מורכבת", אומר ראש מועצת רמת הנגב, ערן דורון. "רוב התושבים לא אוהבים את המגדל, אתה היית אוהב אם היו תוקעים לך דבר כזה מול הפרצוף? מצד שני, התחנות הסולאריות עשו הרבה דברים טובים לאזור. תעסוקה, תנופה כלכלית, תיירות. בדיוק חזרתי מהונג קונג והמגדל מעורר הרבה הדים בעולם. אין לנו פה שבוע בלי משלחת. גם לזה יש משמעות".

כבוד זה נחמד, כסף מארנונה יוצא מזה? מצב התושב ברמת הנגב השתפר?
"התשובה לצערי היא לא. תושב רמת הנגב לא מרוויח את מה שהיה אמור להרוויח. מדינת ישראל עשתה עסקאות, שאחת מהן תיבדק משפטית, על חשבון הרשות המקומית: רשות מקרקעי ישראל וחברת ענבל (חברת פרויקטים תשתיתיים מטעם החשב הכללי) לא נתנו "חֶלֶף היטל השבחה" לפי השווי האמיתי של הקרקע (הסכם שלפיו המדינה מעבירה לרשויות המקומיות חלק מהתקבולים). אם דונם סולארי בתקופת ההסכם היה שווה 20 אלף שקל, המדינה נתנה ליזמים לפי ערך של 3,000 שקל. אני חי מחֶלֶף היטל השבחה, ובגלל החישוב הזה קיבלתי 2 מיליון שקל במקום יותר מ-30 מיליון. המדינה סבסדה את המכרז על חשבון המועצה, ולהבנתנו זה נעשה בזדון.

"על זה תוסיף עוד מכות שנפלו על המועצה: ביטול סיווג רמת הנגב כ'עיר עולים', בסיסים שעברו לעיר הבה"דים, מתקן שדמה שנלקח מאיתנו: איבדנו 70% מהכנסות הארנונה מהצבא, שב"ס, המכס ועוד - זה הפסד של 36 מיליון שקל בשנה".

"בנוסף", ממשיך דורון, "בהסכם הארנונה המדינה הבטיחה לזכיינים תעריפי מינימום. ועכשיו, כשיש פרויקטים חדשים במועצה, אומרים לי במשרד הפנים: 'אתה לא יכול לחרוג מהסכומים של אשלים' - רוצים שכל הפרויקטים יהיו בתעריף נמוך!".

מעצבן.
"מבחינתי, זהו!", מסתער דורון, "אני מפוצץ את העסק, עכשיו אני מחייב את כל הפרויקטים בתעריף הגבוה, כל הזכיינים יקבלו ממני ארנונה פי עשרה יותר גבוהה ממה שקיבלו, בניגוד להסכם עם החשב. הם יתבעו את החשב, הוא יתבע אותי ואז אני אגיד - מה אתם רוצים, זה בגלל המדינה. אין לי מה להפסיד. אני אפוצץ את הכול, אני אעצור פרויקטים ואבטל רישיונות עסק. מצדי, שהמגדל יהפוך למתקן בנג'י - חשמל הוא לא ייצר! אם הם לא עומדים בתנאים, הם לא יקבלו את הרישיון".

עד כדי כך?
"זה לא חד ערכי", נרגע דורון, "בהיבט הכלכלי זה עזר למועצה - אנשים באו, עבדו, אכלו, שתו, ישנו. אנחנו עם קצב הצמיחה הגבוה ביותר בנגב הכפרי. קולטים למעלה ממאה משפחות חדשות בשנה. בספטמבר 18 היינו 7,300 תושבים, בספטמבר נעבור את ה-8,000. אין מספיק דירות לענות על הביקוש".

***

התחנה הראשונה בסיור שלנו היא "אשלים סאן PV", שמופעלת על-ידי חברת EDF-RE, הזרוע הישראלית של EDF הצרפתית. 101 אלף פאנלים פוטו-וולטאים פרוסים בדממה על 750 דונמים ומספקים 30 מגה-וואט בזול וכמעט ללא מגע יד אדם. העובדים היחידים באתר הם מאבטחים.

נדב ברקן, דירקטור פיתוח עסקי בחברה עושה לנו סיבוב. אנחנו פוסעים מעדנות בשדה הסיליקון, בין הפאנלים המשתרעים מאופק עד אופק, מבחינים בתן חוצה את השדה דרך מחילות שנחפרו במיוחד. חריקה שקטה ומנומסת נשמעת: 101 אלף פאנלים מתכווננים ביחד, כמו חמניות, אל השמש. דבר יפה לראות. בעשור האחרון עברה הטכנולוגיה מהפכה, המחירים צנחו והיעילות נסקה - כך הצליחה החברה להציע את המחיר הנמוך במכרז להפעלת השדה הרביעי במקום, שיתחיל לפעול ב-2021 וייצר יותר חשמל על פחות שטח.

החיסרון הוא שהשדות הללו מייצרים חשמל כשמונה שעות ביום, רק כשיש שמש, ובעצם מנציחים את התלות של משק החשמל בנפט ובפחם.

מול החווה של אשלים נמצא השדה של נגב אנרגיה (בבעלות שיכון ובינוי, קרן נוי וחברת TSK הספרדית), שהיא החווה התרמו-סולארית הגדולה באזור. 3,900 דונם של "שקתות פראבוליות", מראות קעורות שמרכזות את חום השמש אל מרכז השוקת, שם עובר צינור ובתוכו שמן שמתחמם ל-400 מעלות, נשאב למרכז התחנה, מחמם מים שיוצרים קיטור, שמפעיל טורבינה, שמייצרת חשמל שהולך לרשת. השמן בינתיים התקרר והתחיל את כל הסיבוב מהתחלה, וככה זה הולך לקרות עד 2043, תום תקופת הזיכיון.

המראות באשלים/ צילום: איל יצהר
 המראות באשלים/ צילום: איל יצהר

התחנות התרמו-סולאריות, כמו זו של נגב אנרגיה, אומנם יקרות מאוד, אבל יש להן יתרונות אחרים. עם ים האמבטיות המשונות שלה, התחנה מציעה אלמנט אחד קריטי שיכול להפוך את הקערה על פיה: היא מצליחה לאגור את חום השמש ולספק חשמל עוד שש שעות נוספות, בלילה או כשמעונן. אגירה משמעותית יותר של אנרגיות השמש, המים והרוח יכולה לפטור אותנו לגמרי מהקמת תחנות כוח פחמיות. אני מתקשר לדידי פז, מנכ"ל נגב אנרגיה, שיסביר לי.

"זה ג'יים צ'יינג'ר", אומר פז. "בחלק מהשמן אנחנו משתמשים כדי לחמם מכלים ענקיים מלאים בתמיסת מלח, ככה אפשר לתפוס את החום. יורד הלילה, והתחנות האחרות הפסיקו לעבוד - אבל אני יושב על ערימת גחלים לוחשות, או יותר נכון: 40 אלף טונות מלח חם. בלחיצת כפתור, המלח פוגש שוב את השמן והמים, מחמם אותם, ויש לי עוד חמש-שש שעות של חשמל. אנחנו יודעים לעבוד 18 שעות ביום".

אבל נורא־נורא ביוקר.
"יכול להיות שהיום לא היו מאשרים את הפרויקטים שלנו", מודה פז, "אבל אם היו נביאים, אולי גם לא היו משקיעים בבטר פלייס. נכון שהמחיר שלנו יקר כי נפתח פער תעריפים, מצד שני יש עניין של תמהיל, עמידה בהסכמים וערכים נוספים כמו האגירה".
כשאני שואל את פז על ההישג של EDF במכרז האחרון הוא מפרגן, אבל גם מזכיר ש"מה שצריך בשביל שדה פוטו-וולטאי זה מסגר עם טנדר. העלות-תועלת של זה פשוט מצוינת, אבל אין אגירה. אנחנו תחנת כוח. זה עולם אחר. תחנה כזו עולה פי 12 והתעריף משקף את זה. בכלל, ההשוואה הזו לא מעניינת. זה לא תפוחים ותפוחים, זה גויאבות ואבטיחים - הגויאבה יותר זולה, נכון, אבל האבטיח נותן דברים שהגויאבה לא יודעת לתת".

שיעור חשוב לחיים. ומה לגבי הארנונה למועצת רמת נגב?
"קיבלנו שומה מאוד גבוהה", אומר פז, "יש דיאלוג וזה בסדר. עוד לא ראיתי מועצה שלא רוצה למקסם גבייה ולא ראיתי חברות שלא מנסות להפחית תשלומים. שמע, עשו להם מחטף עם הארנונה ועם 'עיר עולים', הורידו להם, אז הוא בא אלינו, זה לגיטימי".

דרור פויר/ צילום: איל יצהר
 דרור פויר/ צילום: איל יצהר

אתה היית גר ככה, בין הפאנלים?
"אני מוריד את הכובע בפני התושבים ובפני המועצה. אי אפשר להתכחש לזה שפלשנו לאזור מדבר שקט ורגוע ברגל גסה והקמנו שם מפלצות מתכת תעשייתיות אימתניות. וואלה, הרסת להם את החיים, אתה חייב לדבר איתם. השקענו הרבה מאוד מאמצים כדי להפוך את המרמור והכעס והתסכול גם לדברים טובים. פעם ראשונה שבאתי לשם כמעט סקלו אותי, היום אנחנו חברים. לא שנגמרו הבעיות, אבל יש דיאלוג. לפעמים עצם הדיאלוג הוא הישג בפני עצמו".

***

הקמת המגדל התרמו-סולארי, ששייך לשדה השלישי במתחם, לוותה בדאגה רבתי לציפורים, שלא יישרפו מקרני השמש. לא מעט תושבים טוענים שדאגו יותר לציפורים הנודדות בשמיים מאשר להם, בני האדם על הקרקע. המדינה חייבה את החברות לערוך סקרים והעסיקה צפרים שישבו במקום במשך ארבע עונות נדידה. התוצאה: לא נרשמה תמותה חריגה של ציפורים, מלבד דיה אחת לפני כמה חודשים וזֶרוֹן סוף אחד - דורס יום קטן ולא נדיר - שחשב שהוא איקרוס, עף קרוב מדי אל השמש המזויפת ונפל אל הקרקע. הוא בסדר גמור, אגב.

***

לפני הביקור במגדל, אנחנו עוברים באשלים. יישוב קהילתי של כ-150 משפחות שמצא את עצמו מוקף, שלא לומר מכותר, בפאנלים ומראות. זו שעת צהריים חמה ואין הרבה אנשים שמסתובבים בחוץ. היישוב עוד מתאבל על הטרגדיה הגדולה שנפלה עליו בשבוע שעבר: תושב אשלים, מאי פרץ בן ה-17, נדרס על-ידי דודתו, גם היא תושבת המקום. במשטרה בודקים את החשד שלפיו הדודה גרמה למותו כשהסיעה אותו על מכסה המנוע של הרכב שלה. לאן שלא תביט באשלים, תראה מודעות אבל. כמה עצוב. יכול להיות שאפשר היה להציל את פרץ, אבל לאמבולנס לקח יותר מעשרים דקות להגיע. לפריפריה יש דרכים מגוונות להרוג את החיים בה.

המכולת הקטנה מלאה בחבריו של מאי שהגיעו לנחם ביום האחרון של השבעה. כל מי שנכנס למכולת זוכה לנדנוד קטן ממני, ולכולם אותה תשובה בערך: לא אוהבים את המגדל (מי יותר ומי פחות), אבל מתרגלים, זורמים. יש עבודה, יש כסף, יש בית ספר חדש שנבנה.

"אני בן 42", אומר עמרי ממשאבי שדה, "במקום לעבוד רחוק, בקריית גת, יש לי עבודה ליד הבית. זה בטח יותר טוב ממה שהיה קודם. זו חברה בינלאומית, יש ביטחון, זה לא פניציה". לדבריו, על כל אחד עצוב יש כמה שמחים. "לאנשים יש פרספקטיבה של מה היה פה קודם - כלום", הוא אומר.

"למדנו על הפרויקט לפני שש שנים", אומר פטריק מזוז, יו"ר ועד אשלים, "בהתחלה לא הבנו את הגודל ואת הנראוּת של הדבר. מצחיק אותי שמדברים על נראות, כאילו אפשר להעלים 4,000 דונם. אי אפשר. מה שכן, מהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים להילחם בזה והחלטנו להפוך חיסרון ליתרון. יצרנו קשר עם החברות ויש בינינו דיאלוג. שמע, זו ריצת מרתון של 25 שנה. במקום להתנגח, בחרנו לעבוד בשילוב. כשיש בעיות - ויש - מטפלים בהן".

מזוז מספר שהיישוב קיבל 10.5 מיליון שקל מהחברות ומהמדינה שמשמשים לפרויקטים כמו כביש גישה, כבישים פנימיים, מגרשי ספורט ומגרשי משחקים. "רצינו גם חשמל בחינם", מודה מזוז, "אבל לא היה מצב".

***

הגיע זמני - אני הולך למגדל; האתר של חברת מגלים (שותפות של קרן נוי, ג'נרל אלקטריק וברייטסורס) או בשמו הרשמי "אור ריפמן" (על שם ראש המועצה הקודם, שמוליק ריפמן ז"ל, שדחף רבות להקים את האתרים).

אנחנו פוגשים את אמנון וינברג, נציג החברה באתר ואחד האנשים שהכי אוהבים את העבודה שלהם שיצא לי לפגוש זה זמן. יוצאים לסיבוב. הטכנולוגיה לא מסובכת, אפילו טיפה מיושנת, אבל זה לא מוריד במאום מהיופי המרטיט ומהעוצמה של 202,400 מראות שמוצבות על 50,600 מתקנים (שנקראים הליוסטאטים) הפרוסים על שטח של יותר ממיליון מטרים רבועים. כל מתקן כזה, בגודל של 4 על 5 מטר, מתכוונן באופן אוטומטי כדי לרכז את חום השמש אל נקודה ספציפית בראש המגדל.

על ראש המגדל שנישא לגובה של 210 מטרים - גבוה יותר מכל מגדל בישראל, ומשתווה בגובהו לארובות חדרה - ניצב הקולטן, דוד ענק בגובה 50 מטר ובמשקל של שניים וחצי טונות. יש 950 מטרים של מראות על האדמה שמתכווננות על כל מטר של קולטן בראש המגדל - זה מה שגורם לו לזהור למרחק של עשרות קילומטרים, אף שהוא בצבע שחור.

המגדל התרמו-סולארי משתקף באחת המראות בשדה אשלים/ צילום: איל יצהר
 המגדל התרמו-סולארי משתקף באחת המראות בשדה אשלים/ צילום: איל יצהר

***

"הנראות של התחנה", יספר לי מאוחר יותר באותו יום נועם ניצני, מנכ"ל מגלים, "מבטאת בצורה סימבולית את הנחישות והמחויבות של המדינה לעמוד ביעדים הירוקים שלה ולעשות באנרגיה מה שעשתה בהתפלה. זה מבנה אייקוני. לטוב ולרע הוא כבר סמל של תחנת הכוח, של האזור, ובעתיד אולי של ישראל - במפרס המראות שלו, בגובה, באור. לא נתחמק מזה. הייתי מעדיף להיות אנונימי, אבל זה נחמד, יוצר פולקלור".

נועם ניצני מנכל מגלים/ צילום: איל יצהר
 נועם ניצני מנכל מגלים/ צילום: איל יצהר

חלק מהפולקלור הוא שמדובר בטכנולוגיה ישנה ויקרה שלא כל-כך צריך אותה.
"הטכנולוגיה אומנם מאוד יקרה, אבל היא עוד לא אמרה את המילה האחרונה. יש ירידות מחיר, לא תלולות, ויש עליות בתפוקה. מה גם שבתחום שלנו יש אגירה, אצלם אין. האגירה יכולה להוריד את המחיר ל-44-45 אגורות. בעולם רואים כבר חצאי מחיר בגלל האגירה. זו תחנה מוצדקת בדרכה".

אבל בפועל, אף שהטכנולוגיה מאפשרת, אצלכם דווקא אין אגירה.
"מתקנים חדשים כאלה נבנים עם מתקני אגירה שמאפשרים להם לעבוד בחשיכה. אנחנו לא נדרשנו לזה. ב-2016 רצינו להציע להקים עוד מגדל שישמש לאגירה ויאפשר לתחנה לפעול עוד 7-6 שעות, אבל לא הצלחנו לסדר את המספרים".

מה עם התושבים?
"תחנת כוח היא לא חמציץ", אומר ניצני, "תמיד יש השפעה וצריך לנהל את הסיכונים. המשקיעים, כמו הבנק האירופי, מקפידים מאוד על סביבה. שמרנו על עצים מוגנים, על טרסות נבטיות, על אפיקי הנחל. כל מה שנדרשנו. יש כמובן כאלה שמעדיפים שזה לא יקרה, אבל ככה הוחלט, ומרבית התושבים מבסוטים. הפרויקטים נתנו הרבה כספים ליישוב, לפי תנאי הזיכיון. היום בונים שם בית ספר חדש".

מה עם הארנונה?
"היזמים ניגשו למכרזים על סמך מסמכי המכרז שהמדינה פרסמה, כולל הארנונה. התעריפים היו מוגדרים מראש. אלה סכומים גבוהים, בטח בהשוואה למדבר שהיה שם קודם. למרות שזה לא מקובל, שילמנו ארנונה גם בתקופת ההקמה ותמיד הקפדנו על יחסים טובים. אני לא מרגיש אי נעימות בנושא הזה".

***

אני שוב בשדה המראות העצום. המראות מחממות את המים לטמפרטורה של 580 מעלות והופכים אותם לקיטור שיורד בצנרת אופקית לטריבונה שלמטה, שמייצרת 120 מגה-ואט חשמל אל הרשת הארצית. כשהקיטור מתקרר, הוא חוזר להיות מים ועולה בצינורות למעלה - בקצב של 400 אלף ליטר בשעה - וחוזר חלילה. כדי לשמור על היעילות של המראות, צריך לנקות כל מראה - ידנית - בכל שלושה שבועות, מה שאומר שכל יום צריך לנקות פה 3,000 מראות.

אנחנו נוסעים בין המראות בחווה שמשתרעת על פני שטח של 3,200 דונם. השמיים משתקפים במראות וכשמטיילים במקומות הגבוהים יותר במתקן נדמה שאתה מסתכל למטה, על השמיים. בגלל שכל מראה שונה מחברתה, לפעמים באמצע השמיים אתה רואה פתאום השתקפות של עצמך.

חלק מהשדה הסולארי/ צילום: איל יצהר
 חלק מהשדה הסולארי/ צילום: איל יצהר

זו חוויה משונה ומעוררת - האור החזק בתוך החופה חוסם את העולם שנמצא בחוץ. חוסם מילולית: האור העז הופך את החוץ לרקע מטושטש, חסר צבע, קצת כמו שרואים מבעד לחלונות מוחשכים של לימוזינה. הכול הופך לסוג של הזיה נעימה וחמה. החום והאור גורמים לי להרגיש כאילו עברתי לממד אחר. רק אמנות גדולה יכולה לגרום לי להרגיש ככה. אני נפעם. זו יצירה אדירה. העובדה שהטכנולוגיה קצת מיושנת ובטח יקרה מדי - היום, מסכימים כולם, לא היו מאשרים פרויקט כזה - רק מעצימה את האפקט וקשה להחליט אם המקום הזה הוא תחנת כוח שמתחזה ליצירת אמנות או להיפך.

באמצע המתקן, בריכה שנועדה לייצר מי השלמה לקיטור, אבל הטבע לא מחכה לאף אחד, ומשפחת ברווזים כבר הפכה את המקום לביתה. מאוחר יותר אתקל ביונה מצויה שבנתה את קינה בגובה של 220 מטרים, על ראש המגדל. "הטבע לא פראייר", אומר אמנון וינברג.

***

בחדר הבקרה של התחנה אני רואה איך ענן קטן שעובר, מוריד במהירות את קצב הפקת החשמל. מיליון מראות לא יכולות לו ואין ברירה אלא להמתין שהענן יעבור. בדיוק בשביל מקרים כאלה יש פה דוד גדול של גז טבעי שיכול לעזור במצבי עננות. זה מעורר כמה תהיות על מצב האנרגיה החלופית - היא קצת כמו מריחואנה רפואית כשחושבים על זה: דבר מצוין, טבעי, עדיף בהרבה על מה שהיה קודם, זה הכיוון המומלץ לאנושות, ועדיין - זה לא מספיק כדי להיפטר מהישן. המריחואנה לא בדיוק תרופה, והאנרגיה הירוקה רחוקה מלהיות אמינה.

הגיע הזמן. "וינברג", אני אומר לוינברג, "קח אותי למעלה!". אנחנו מקיפים את המגדל. בצד הנסתר מהכביש רואים שכל המגדל הוא ארובה חלולה. אנחנו נכנסים למעלית אטומה שקבועה בצד המגדל ועולים שש דקות. בגובה של 210 מטר, ממש מתחת לדוד האדיר, נפתחת דלת המעלית. אני יוצא החוצה אל מעין מרפסת גדולה ונשמתי נעתקת. משקפי המגן, שהיו לגמרי אטומים כשניסיתי אותם למטה, לא אוטמים עכשיו כלום - האור פשוט מתעלם מהן. החום למעלה כל-כך חזק, שהוא הופך את האוויר לסמיך ואני מרגיש כמו סיח שווארמה אנושי שמסתובב בתוך מרק שמש. לחום ולאור יש גם אפקט ממסטל, קשה להכחיש. אני מסוחרר.

מסוחרר, אני מסתובב בגובה של 210 מטר מעל האדמה, אפשר ממש לראות את החום עולה למעלה מהמראות שנראות מכאן לבנות כמצבות - אני מרגיש שאני מתחבא מתחת לכיסא הכבוד, כיסאו של אלוהים, רואה את כל הנשמות של בני האדם עולות אלינו. זו עין הסערה.

בגלל שהאור חוסם כל מה שמאחוריו, ים המראות נראה כמו צילומים של כדור הארץ מהחלל בלילה - כל מה שסביבו הופך להיות נטול צבעים או שחור לגמרי. אשלים היא כתם מטושטש ומהמדבר נותרו רק קווי מתאר, כך גם שני המתקנים האחרים, אלה של נגב אנרגיה ו-EDF. אי אפשר להבחין בכביש, אי אפשר לראות אנשים או מכוניות - אנחנו לבד. רצפת המרפסת, כנהוג באתרי תעשייה, היא רשת הליכה. אני מסתכל למטה, 200 מטר מתחת לרגליי. זה כמו חלום. הייתי כבר במקומות גבוהים, הייתי כבר במקומות חמים - דבר כזה לא דמיינתי.

כאילו על-פי הזמנה, מתחילה פתאום סופת אבק. הרוח לא יכולה למגדל הבטון, כמובן, אבל אני צריך להחזיק חזק במשהו. האבק שובר את הקרניים, מלמעלה הוא נדמה כלהבות אש. זה נראה בדיוק כמו בסרטים, שואה גרעינית-אקלימית מאיימת להכחיד את כדור הארץ תוך שבע דקות. רק אמנון וינברג, אייל יצהר ודרור פויר (בתפקידי עצמם) יכולים להציל את האנושות - האם יצליחו? אני מפנה את מבטי מהרוח ורואה יונה מקננת בראש המגדל. היונה לא נשרפת, היונה אפילו לא מתרגשת, ואז אני יודע: אנחנו נצליח לשרוד את זה. נצליח לרדת מהמגדל. הסופה לא תימשך לנצח.

 

ירוק זה יקר | בשלב הטכנולוגי הנוכחי האנרגיה הסולארית עולה הרבה ומספקת מעט. אז למה זה בכל זאת כדאי?

ישראל שטופת השמש משתרכת הרחק מאחורי העולם בכל הנוגע להפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות. הממשלה הציבה לעצמה יעדים מינימליים למעבר לאנרגיה כזאת, וגם בהם היא לא מצליחה לעמוד. כך, אף שלפני יותר מעשור קבעה הממשלה כי אנרגיה מתחדשת תספק 10% מצריכת החשמל ב-2020, ו-17% ב-2030, בפועל אנחנו מדשדשים סביב ה-4% - פחות מחצי מהיעד שנקבע.

המערכות הסולאריות שפועלות באשלים, מבוססות על שתי טכנולוגיות שונות. הטכנולוגיה הפוטו-וולטאית, שעל בסיסה פועל השדה אשלים סאן PV, משתמש בפאנלים המוכרים, הזמינים, הזולים והיעילים, שהופכים את קרינת השמש לחשמל שמוזן ישירות למערכת הארצית. התחנות התרמו-סולאריות, לעומת זאת, מנצלות את חום השמש ליצירת קיטור שמפעיל טורבינה המייצרת חשמל. מדובר בתחנות כוח לכל דבר שמספקות יחד 240 מגה-ואט. ואם זה נשמע לכם הרבה, אז תחנת אורות רבין בחדרה, למשל, מייצרת כמות חשמל הגדולה פי 10, ולשם כך דרושים לה רק עשירית מהשטח.

ובכל זאת, יש גם התקדמויות קטנות. בשבוע שעבר פורסם כי EDF-RE (שכבר מפעילה היום את השדה הפוטו-וולטאי באשלים) זכתה במכרז להקמת שדה סולארי רביעי באותה שיטה. השדה, שעלות הקמתו עומדת על כ-150 מיליון שקל (לשם השוואה, הקמת התחנה התרמו-סולארית עלתה כ-3 מיליארד שקל), יתחיל לפעול ב-2021 על שטח של כ-615 דונם, יספק 40 מגה-ואט ובעיקר יהווה בשורה גדולה מבחינת מחיר: רק 8.68 אגורות לקילוואט/שעה - המחיר הנמוך שנרשם בכל מכרזי החשמל של המדינה עד היום. או: כחמישית מהמחיר של השדה הפוטו-וולטאי הנוכחי שמפעילה החברה (בתעריף של כ-40 אגורות לקוט"ש), וכעשירית (!) מהתעריף של התחנות התרמו-סולארית שזכו לתעריף של כ-85 אגורות לקוט"ש.

ההוזלה הזאת היא תוצאה של שיפורים והוזלה משמעותית בטכנולוגיה. אבל עד שיתחיל לזרום החשמל הזול, ועל רקע העובדה שהשדות הקיימים ספגו את מרבית עלות התשתית, וכמובן נהנו מסבסוד כבד של המדינה, בינתיים תעריף החשמל דווקא עומד להתייקר בכ-2%, שהם תוספת של כ-25 שקל בממוצע למשפחה בחודש.

אפשר להתלונן על המחיר, אבל ראוי לזכור את העובדה הפשוטה שירוק זה יקר, בטח בשלב הטכנולוגי שאנחנו נמצאים בו, ושהאלטרנטיבה - כלומר להמשיך לשרוף פחם, לזהם את האוויר, לחלות ולמות - יקרה יותר בסופו של דבר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988