פסיקה חברתית: העליון מפחית את רף מינימום הכניסה להסדר חוב של חייבים בחוב משותף

האם בני זוג שנקלעו להליך פשיטת רגל יחד, חייבים להציג כל אחד בנפרד החזר של 30% מכלל החוב כשהם מבקשים להציע הסדר לנושים (קרי: 60% החזר) או שדי בכך שיציגו יחד יכולת לפרוע 30% מהחוב? על השאלה הזאת ענה לאחרונה בית המשפט העליון, תשובה שהולכת צעד נוסף לעבר גישת שיקום החייבים בהליכי פשיטת רגל.

בית המשפט קבע כי כדי לצלוח את דרישת פקודת פשיטת הרגל, על חייבים בחוב משותף להראות כי קיים יסוד סביר להניח, שלפי בקשתם להסדר עם נושיהם, ישולמו סך הכול לפחות 30% מחובותיהם הלא-מובטחים, שהם חייבים יחד ולחוד, ואין מקום לדרוש שכל אחד מהשניים ישלם בנפרד 30% מהחוב.

פסק הדין סבב סעיף 19א לפקודה המאפשר לחייב, הצופה כי לא יוכל לעמוד במחויבויותיו הכלכליות, להגיע להסדר חוב עוד טרם נכנס בשערי הליך פשיטת רגל. על-פי הסעיף, כדי להציע הצעת פשרה או הסדר נושים, על ההצעה לעמוד בדרישת סף - החייב נדרש להציע לשלם לנושיו הלא-מובטחים דיבידנד בשיעור של לפחות 30% מחובותיו אליהם (רף המינימום), כאשר בית המשפט רשאי לחייב אותו גם בהפקדת עירבון לצורך הבטחת ההסדר.

בפסק הדין, שנתן השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים יוסף אלרון וג'ורג' קרא, צוין כי "רף המינימום (שדורש החזר של 30% מכל חייב בקשר לאותו חוב, א' ל"ו) מקשה על חייבים שלא לצורך. הוא איננו עולה בקנה אחד עם השינוי התפיסתי האופף את דיני חדלות הפירעון, עם עליית קרנה של התכלית השיקומית, והשינוי בתפיסת 'הפגם המוסרי' שבחדלות הפירעון" (ראו מסגרת).

ההכרעה ניתנה בניגוד לעמדת כונסת הנכסים הרשמית, שסברה כי כל אחד מבני הזוג החייבים חייב להציג בנפרד את רף פירעון המינימום הנדרש כדי להציג הסדר חוב.

מדובר בבקשת רשות ערעור, שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבה קיבל המחוזי את בקשת עו"ד אופיר יצחק, המשמש כנאמן על נכסיהם של בני זוג שנקלעו להליך פשיטת רגל. נקבע כי לשם הגשת בקשה לאישור הסדר חוב, על כל אחד מבני הזוג להציע בנפרד דיבידנד בשיעור מינימלי של 30% מחובותיהם הלא-מובטחים, וכמו כן להפקיד פיקדונות כספיים נפרדים.

בני הזוג, הנשואים זה לזו, צברו חובות של כמיליון שקל, כאשר בחלק הארי של החוב הם חבים "יחד ולחוד". בפברואר אשתקד הגישו השניים בקשה לאישור הסדר נושים לפני מתן צו כינוס, בהתאם לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל. בבקשתם הציעו להפקיד בקופת הנשייה סך של 327,609 שקל, המהווים 30% מסך חובותיהם הלא-מובטחים, ולזכות על-ידי כך בהפטר מיתרת חובותיהם.

 'פתח יציאה' לחייב

בתגובה להצעה ציינה כונסת הנכסים הרשמית כי הצעת "החייב" (בני הזוג) עומדת בדרישות סעיף 19א לפקודה, שלפיו הצעה להסדר חוב חייבת לכלול דיבידנד ששיעורו לא יפחת מ-30% מן החובות הלא-מובטחים. בו ביום, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת הכנ"ר, הורה על הפקדת פיקדון כספי, בסך של 15,000 שקל, ומינה את עו"ד יצחק כנאמן על נכסי בני הזוג לצורך ביצוע ההסדר.

בני הזוג חשו שסוף הליך פשיטת הרגל קרב, אך מהר מאוד התברר להם שזו רק תחילתו של מאבק משפטי עקרוני, שיגיע עד בית המשפט העליון. זמן קצר לאחר שמונה הגיש הנאמן "בקשה להבהרת החלטה", שבה טען כי תגובת הכנ"ר לבקשת האישור התייחסה ל"חייב" לבדו, ומתבקשת הבהרה ביחס לרעייתו.

הנאמן ציין כי על-פי הנחיית היועץ המשפטי לכנ"ר ממאי 2014, הצעה להסדר חוב משותף לבני זוג לפי סעיף 19א תכלול תשלום דיבידנד בשיעור של 30% מהחובות הלא-מובטחים מצד כל אחד מבני הזוג. על סמך האמור, ביקש הנאמן מבית המשפט להורות כי הבקשה לאישור הסדר נושים תחול בנפרד על כל אחד מבני הזוג, כך שכל אחד מהם יציע לשלם דיבידנד של 30% מן החובות הלא-מובטחים, ויחויב בהפקדת פיקדון בסך של 15,000 שקל.

בשלב זה, הצטרף גם הכנ"ר לעמדת הנאמן, על נימוקיה. בהחלטה מיום 8.5.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הנאמן, וקבע כי על כל אחד מבני הזוג להציע דיבידנד בסך של 30% ממצבת החובות הכוללת, לשם קיום דיון בבקשת האישור; כמו כן, נקבע כי הרעייה נדרשת גם היא להפקיד פיקדון בסך של 15,000 שקל.

על החלטה זו הגישו בני הזוג בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון, שבה טענו כי אין עיגון בדין לדרישה מכל אחד משניהם, להציע בנפרד את סכום המינימום הנדרש לשם הצעת הסדר נושים, היות ובין היתר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק - שנועד לתת לחייב 'פתח יציאה' בשיעור שיוכל לעמוד בו, בלי לנקוט הליכי פשיטת רגל.

באת-כוח הכנ"ר טענה בתגובתה כי כשם שאחריותו של החייב "יחד ולחוד" עם אחרים, היא אחריות עצמאית לתשלום מלוא החוב - כך גם דרישותיו של סעיף 19א לפקודה חלות בנפרד על כל חייב וחייב, במנותק ממעשיהם של יתר החייבים; וגם הנאמן טען טענות דומות לאלה של בא-כוח הכנ"ר.

מיצוי יכולת החייבים 

בית המשפט העליון, בפסיקה חברתית-שיקומית, קיבל את טענות בני הזוג החייבים, כאשר קבע כי ניתן לפרש את סעיף הוראת סעיף 19א לפקודה בשני אופנים - האחד, שלפיו על כל החייבים לעמוד ב"רף המינימום" לכניסה להסדר בנפרד; והשני, שדי כי יעמדו בו יחד - "ולשניהם אחיזה בלשון החוק". העליון בחר בפרשנות השנייה, המצמצמת של תחולת "רף המינימום", בין היתר לאור הוראותיו של חוק חדלות הפירעון החדש, שייכנס לתוקפו בקרוב.

השופט סולברג ציין בפסק הדין כי פנייה ללשון החוק מלמדת כי אין בה תמיכה לעמדת הנאמן והכנ"ר - המתמקדת במעשיו של כל חייב וחייב. ולהפך, היא תומכת בעמדת החייבים. "בית המשפט נדרש לוודא כי בגדרי ההצעה ישולמו 'לפחות 30 אחוז מכל חוב' (סעיף 19א), בלי להתייחס לאופן שבו ישולם שיעור זה - להבדיל, למשל, מדרישה היפותטית שלפיה כל חייב ישלם לפחות 30 אחוז מכל חוב. צא ולמד, החוק איננו ממקד את 'מבטו' בחייב; המיקוד הוא בחוב עצמו, ובדרישה כי ישולם שיעור מסוים ממנו".

עם זאת, מבסס השופט סולברג את הכרעתו על שני נימוקים נוספים: האחד - הלימתה של פרשנות החייבים את תכליותיהם של הליכי פשיטת הרגל ושל סעיף 19א לפקודה; האחר - נעוץ בהשלכתו הפרשנית של חוק חדלות פירעון החדש על העניין.

השופט מציין כי המחוקק גילה את דעתו כי אין לרדת משיעור החזר של 30% מהחובות הלא-מובטחים. "זהו 'קו הגבול', שרק ממנו והלאה יוכל בית המשפט של פשיטת רגל לשקול לאשר הסדר". ו"אולם", מוסיף מיד סולברג, "אין בנמצא טעם טוב להגדיל את רמת ההגנה המינימלית הזו, רק מן הטעם שחייבים בחוב מושא הדיון מספר אנשים, 'יחד ולחוד'. פסילה קטגורית שכזו - המונעת מלכתחילה מבית המשפט של פשיטת רגל לבחון את ההצעה לגופה - לא תקדם את עניינם של החייבים או של הנושים, אלא להפך: כל פועלה למנוע מבית המשפט של פשיטת הרגל את האפשרות לבחון הסדר, שעשוי להיטיב עם הנושים בהתחשב בנסיבות המקרה, וזאת כאשר ממילא יזכו הנושים לכל הפחות בהחזר המינימלי שעליו ציווה המחוקק, בשיעור של 30% מחובותיהם".

סולברג מציין כי במצבים שבהם נכסיהם ויכולתם של החייבים, לא מאפשרים להם לגייס יחדיו 51% ממצבת החובות (לפי דרך החישוב המוצעת על-ידי הנאמן והכנ"ר, כשעסקינן בשני חייבים) - לא תינעל הדלת בפניהם קטגורית; לא יישלל מראש שיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל".

החוק החדש: שיקום כלכלי של החייבים

בעוד כחודשיים, בחודש ספטמבר השנה, עתיד להיכנס לתוקפו "חוק חדלות פירעון החדש", שצפוי לחולל מהפכה גדולה בתחום חדלות הפירעון, ונחשב לאחד ממהלכי החקיקה הגדולים והמורכבים ביותר שנעשו בישראל בשנים האחרונות.

החוק החדש מגדיר כמטרה ראשונה את השיקום הכלכלי של החייב וקובע, בין היתר, כי תהליך השיקום יוגבל לארבע שנים, שבסופן יקבל החייב פטור מחובותיו.

החוק עדיין לא נכנס לתוקף, אולם נראה כי "רוחו" כבר שורה בבית המשפט העליון ומשפיעה על פסיקותיו. כך בפסק הדין בעניין בקשתם של בני הזוג להגיש הצעת הסדר נושים, תוך הצגת החזר של 30% מהחוב ביחד, ולא כל אחד בנפרד.

השופט נעם סולברג סקר בהרחבה את ההוראות הרלוונטיות למחלוקת שהובאה בפניו בחוק החדש, תוך שהוא מציין כי אומנם חוק חדלות פירעון אינו חל על העניין שבפניו, שעדיין כפוף למסגרת הנורמטיבית של פקודת פש"ר; אך הפירוש הניתן לחקיקה הקודמת מושפע מן החקיקה החדשה. "יש בה 'גילוי דעת' מטעם המחוקק, בדרך של מעשה חקיקה רשמי, לגבי הכיוון הראוי והנכון למערכת הדינים הרלוונטית".

סולברג מציין באופן ספציפי כי על-פי החוק החדש, אין עוד תנאי סף ורף מינימום לצורך הצגת הסדר נושים. "חייב שהוא אדם בשר ודם יהא רשאי, לפי החוק, להגיש הצעה להסדר חוב; זו תובא לאישור נושיו ובית המשפט, בלא דרישות מיוחדות באשר לשיעור ההחזר שיוצע לנושים הבלתי-מובטחים".

על כך כותב סולברג כי "ביטולו של 'תנאי הסף', המתקיים בגדרי הפקודה, נעשה מתוך רצון להקל על חייבים - דרך מתן הזדמנות להציע הסדר חוב, שעשוי למנוע את תחילת הליכי חדלות הפירעון והוצאת צו שיקום כלכלי. ההקלה מתבטאת בכך, שכל הסדר וכל חייב ייבחנו לפי יכולותיהם ונסיבותיהם-הם, בלי הכפפה ל'סף כניסה' קשיח. בכך ניתן ביטוי לתכליתם השיקומית של דיני חדלות הפירעון ושל ההסדר". 

עורכי הדין שלומי ברדוגו ודורית זולדן-זוהר ממשרד וילי יצחקי ושות', שייצגו את בני הזוג החייבים, מסרו בתגובה: "מדובר בפסק דין תקדימי וחשוב, המהווה בשורה לחייבים המבקשים לפתוח דף חדש, בלי שתדבק בהם הסטיגמה החברתית של פושטי רגל. האמנו בתיק מתחילת הדרך ועד סופו, חרף עמדתם המנוגדת והנחרצת של כונס הנכסים הרשמי והנאמן. אנו שמחים שבית המשפט העליון קיבל את טענותינו ונתן פסק דין בעל ערך חברתי וציבורי, הרואה ומכיר במצוקות החייבים".