חדשות לא טובות לנבחרת הישראלית: עם אליפות אירופה בכדורסל לא הולכים למכולת

בשנת 2000 הדהימה נבחרת העתודה של ישראל את אירופה כשסיימה במקום השני באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 20 והייתה רחוקה ריבאונד התקפה אחד מזכייה בתואר. ערימה של מלים נשפכו על הדור ההוא של טל בורשטיין, איציק אוחנון, אנטון קזרנובסקי, יניב גרין, אפיק ניסים ואורי יצחקי. "דור הזהב" כינו את הנבחרת הזו.

מה הייתה השפעה של השחקנים הללו על הכדורסל הישראלי ועל קידומו? פחות או יותר כלום. חלק גדול מהשחקנים של אותה נבחרת הפכו לשוליות בקבוצות שלהם, לשחקנים מחליפים. אף אחד לא הצליח לשבור את המחסום ולהגיע ל-NBA או אפילו לקבוצה משמעותית באירופה. כוחה של הנבחרת ההיא היה בתלכיד שהתחבר לכדי נבחרת מאומנת.

ההתלהבות מנבחרת העתודה הנוכחית, שזכתה ביום ראשון בערב בתואר האירופי היא גדולה, אבל יש סיכוי גדול שבמעבר מהגיל הצעיר לגיל המשמעותי לא יקרה כלום אצל מרבית מהשחקנים שלנו. הכדורסל הישראלי כנראה לא ייהנה מהפירות הללו גם בגילאים הבוגרים. ישראל זכתה בתואר, אבל ההיסטוריה של שני העשורים האחרונים מראה שהכוכבים הגדולים שישטפו את אירופה ואת ה-NBA בגילאים המשמעותיים יגיעו מנבחרות העתודה שלא הצליחו כמו ישראל באליפות - ספרד, צרפת, ליטא, סרביה, יוון וטורקיה.

גזר דין מוות: לשבת על הספסל

הסיבה העיקרית נעוצה קודם כל בהיעדר הזדמנויות שהשחקנים האלו מקבלים בקבוצות. אין מה לעשות, המתמטיקה היא פשוטה: שחקן שלא משחק מספיק לא יכול להשתפר. ודינו של שחקן פוטנציאלי בגילאים הקריטיים של הפריצה, גילאי 18-22, שיושב על הספסל הוא גזר דין מוות. הכוכב הגדול של הנבחרת דני אבדיה שיחק בעונה האחרונה במכבי תל אביב בממוצע 7:50 דקות למשחק בליגה. בכל חמשת משחקי הפלייאוף יחד הוא שיחק 9 דקות. ביורוליג הוא בקושי ראה מגרש; ים מדר הנפלא הצליח לדוג בעונה שעברה בהפועל ת"א פחות מתשע דקות למשחק; ואלו כוכבי הנבחרת.

למה הם לא משחקים מספיק? קודם בגלל הפחד המובנה של המאמנים. אף אחד לא מקבל משכורת או בונוס על קידום שחקנים, אלא על ניצחונות. ככה בנוי הספורט המקצועני. רוב המאמנים חתומים לשנה או שנתיים - אין להם שום אחריות לעתיד המועדון ולא אכפת להם מה יקרה לשחקן בן 18 עם פוטנציאל, כשיגיע לגיל 25. ברמה הפרקטית הרבה יותר קשה למאמנים להתמודד עם זעם של שחקן אמריקאי שיושב על הספסל מאשר עם ילד ישראלי בן 19.

מה ההבדל בינינו לבין ספרד, צרפת, איטליה או ליטא? גם שם מאמנים ובעלי קבוצות רוצים לנצח. שני דברים שונים - הראשון, בישראל נכנס העניין המובנה של העדפת שחקנים זרים משיקולים כלכליים. הטבות המס לשחקנים זרים שקיימות בישראל מאז 1998 הפכו את הכדאיות בהעסקת שחקן זר לגדולה הרבה יותר. בעלים של קבוצה ישראלית יעדיפו להעסיק ברמות השכר הגבוהות שחקן אמריקאי עם מיסוי מקסימלי של 25% ולא ישראלי שהעלות המיסויית שלו כפולה. תוסיפו לזה את העובדה שאמנת המס עם ארה"ב מאפשרת לקבוצות להעסיק שחקנים אמריקאים עד שכר של 108 אלף דולר בעונה מבלי שיחול עליהם תשלום מס כלל.

וכך, גם בשנה הקרובה אנחנו צפויים לראות בליגה הישראלית בחסות הטבות המס ברוב זמן המשחק ארבעה אמריקאים על הפרקט ורק ישראלי אחד. ואת אלופי נבחרת העתודה מתפקדים כמחממי ספסל.

מעבר לך יש את עניין השיטה - בישראל שחקנים נבנים כדי להצליח כאן. להוביל את נבחרת העתודה, ואולי את הנבחרת הבוגרת. להשיג חוזה בהפועל ירושלים או במכבי תל אביב. המחשבה בצרפת, ליטא, צרפת, טורקיה, סרביה, מונטנגרו ויוון היא אחרת: שם כל מה שקורה בגילאים הצעירים הוא פס ייצור מערכתי שנועד להוביל למקום אחד - ה-NBA, שם נמצא הכסף ושם רף ההתקדמות הוא כמעט אין סופי.

האקדמיות במדינות הללו לא בונות שחקנים לריאל מדריד, ברצלונה - אלא לדאלאס מאבריקס, מילווקי באקס, ניו יורק ניקס. ב-NBA פתחו את העונה הקודמת 108 שחקנים מ-42 מדינות שונות, כולל תשעה שחקנים מצרפת, שבעה מספרד, שישה מגרמניה, וחמישה שחקנים מקרואטיה, סרביה וטורקיה.

הבעיה של ישראלים שלא מקבלים הזדמנויות בארץ היא שאין להם לאן ללכת. באירופה שחקנים נהנים מחוקי האיחוד שמאפשרים תעסוקה בכלל המדינות, מבלי שייחשבו לשחקנים זרים. שחקנים מליטא שלא הגיעו ל-NBA יכולים למצוא עבודה בליגה הספרדית או הצרפתית כשחקנים מקומיים. שחקן ישראלי, בהנחה שאין לו דרכון של האיחוד, יתקשה מאוד למצוא עבודה בקבוצה אירופית כי מלאי המקומות המוקצה לשחקנים זרים הוא מוגבל - ועל רובו המכריע יושבים שחקנים אמריקאים.

אז מה נשאר לו? לנסות ולדוג פה ושם דקות משחק בליגה הישראלית. 

העתיד הוורוד של דני אבדיה

רגע, אבל לא הכול רע. לפעמים צריך כוכב אחד ענק כדי שימשוך את העגלה המדשדשת שנים קדימה. לישראל יש היום כוכב ענק בהתהוות - דני אבדיה. אין שום סיבה נראית לעין שאבדיה לא יגיע ל-NBA בתוך שנה או שנתיים. בעבר הרחוק שחקנים מובילים ויתרו אפילו על הניסיון להגיע ל-NBA לטובת חוזה שמן במכבי תל אביב. היום המצב ב- NBA הוא שונה לחלוטין, הכלכלה שם פורחת ותקרת השכר זינקה לשיאים, ואין לקבוצות באירופה שום יכולת להציע חוזה דומה למה ששחקן יכול לקבל ב-NBA.

אם לוקחים סיטואציה שבה דני אבדיה ייבחר בדראפט של ה-NBA במקום ה-10, המשמעות היא חוזה לארבע שנים בסכום כולל של קרוב ל-15 מיליון דולר, מתוך זה שנתיים מובטחות ב-8 מיליון דולר. איזה קבוצה ישראלית, או אפילו מועדון גדול באירופה, יכול להציע לו בגיל 20 סכום שמתקרב לזה? כניסה של שחקן משמעותי ל-NBA יכולה להביא לישראל כוכב-על בסדר גודל שמעולם לא היה לה. לפעמים לא צריך יוצר מכוכב אחד ענק כדי למשוך ענף שלם למשך עשור.