פרשת הרובה המושתל: "הייתה תקלה, אבל בין זה לבין להביא את חברת ההפקה לפשיטת רגל יש מרחק"

הודעת תאגיד השידור על הפסקת העבודה עם קודה תקשורת, לאחר שבסדרה "מחוז ירושלים" צולמה אפיזודה שבוימה ולא התרחשה במציאות, הותירה רבים בתעשיית הטלוויזיה בהלם • בכיר בענף: "כל ז'אנר הדוקו-ריאליטי הוא שקר גדול, וברור שהכול מבוים" • בתוך כך עולה השאלה: מה אחריות התאגיד על ההפקות שלו?

רם לנדס, בעלי חברת ההפקה קודה תקשורת / צילום: איל יצהר
רם לנדס, בעלי חברת ההפקה קודה תקשורת / צילום: איל יצהר

ביום חמישי האחרון, 8.8.19, הוציאה מועצת תאגיד השידור הציבורי "כאן" הודעה חריפה על הפסקת העבודה עם חברת ההפקה קודה תקשורת שבבעלות רם לנדס. הרקע להפסקת העבודה היה חשיפה בעיתון "הארץ", שבה דווח כי בפשיטה שנערכה בביתו של תושב שכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים, ושתועדה בסדרה "מחוז ירושלים" המשודרת ב"כאן 11", שתלו שוטרים נשק בביתו של תושב השכונה.

אומנם כבר בפרסום הראשון דווח כי בביתו של החשוד לא נתפס נשק, וכי בסוף הפשיטה הוא צויד במסמך שבביתו לא נמצא דבר, אך "הגילוי" הזה לא עצר בשום שלב את השימוש במילה "הפללה", שתלווה מרגע זה ואילך גם את הסיקור התקשורתי של הפרשה, וגם את הקו הרשמי שינקוט התאגיד מול חברת קודה.

יומיים לאחר שהתפוצצה הפרשה התכנסה מועצת התאגיד לישיבת חירום כדי לדון בהתפתחויות, וההודעה שיצאה בסוף הישיבה כללה מונחים קשים שמתאימים יותר להתייחסות לסוגיות של עולם הפשע. בהודעת המועצה נכתב כי "בתאגיד אין מקום ואין כל סובלנות לשקרים לציבור ולהפללת אנשים חפים מפשע". זאת, תוך שהיא מגדירה את ההתנהלות של קודה תקשורת בצילומי הסדרה כ"התנהלות בזויה הנוגדת לחלוטין את האחריות הגדולה המוטלת על השידור הציבורי ועל העוסקים בו". עוד על-פי ההודעה, "מדובר בבגידה באמון הציבור ובאמון תאגיד השידור הציבורי".

הודעת התאגיד התקבלה בהלם על-ידי רבים מהקולגות של לנדס בתעשיית הטלוויזיה, שמיהרו להוציא הודעות תמיכה בחברת ההפקה ובראשה, לרבות כאלה המגנות את הצעד הקיצוני והגורף, לדבריהם, שנקט התאגיד. עמיתיו של לנדס כתבו כי "גזר דין מוות מקצועי הוא עונש מוגזם לטעות של יוצר", וקראו לתאגיד לשקול מחדש את ההחלטה "הלא מידתית". אבל בתאגיד הדפו את תפוח האדמה הלוהט הזה רחוק ככל האפשר, כנראה באופן לא מקרי.

שתילת הרובה למטרת צילומים הייתה חלק ממה שמכונה בעגה המקצועית "אילוסטרציה" או "השלמות צילום". על-פי הפרקטיקה הנהוגה, שימוש באילוסטרציה אינו אומר שהסיפור שמוצג לצופה בבית הוא לא אמיתי, אלא שהתיאור הוויזואלי שלו נלקח ממקור אחר. למעשה, בחלק ניכר של תוכניות הדוקו-ריאליטי נעשה שימוש הרבה יותר מרחיק לכת ממה שנעשה ב"מחוז ירושלים".

ברקע הדברים נציין כי בשונה מז'אנר תוכניות הדוקו-ריאליטי, בקודה תקשורת דווקא הקפידו לדווח לצופים על הפער בין מה שהם רואים למציאות. בכל סוף תוכנית עלה סוג של גילוי נאות (דיסקליימר) בנוסח הבא: "על-מנת לשמור על ביטחון המשתתפים בסדרה ולמנוע חשיפת שיטות עבודה של משטרת ישראל, חלק מהסצנות שונו ושוחזרו".

הדוקו-ריאליטי הוא שקר: חלקו דוקו, חלקו ריאליטי מבוים

בתאגיד השידור, בדומה לערוצים המסחריים, העבודה מול חברות ההפקה צמודה מאוד, והגופים נמצאים בדיאלוג מתמיד. הגוף המשדר מאשר ליהוק ופרקים החל משלבי העריכה ההתחלתיים, נותן הערות ומבקש שינויים. לא מדובר בשיטה של "שגר ושכח" או "תביאו קלטת". במקרה של "מחוז ירושלים" גם המשטרה הייתה חלק מהתהליך, ועל-פי ההסכם שנחתם איתה לצורך הפקת הסדרה, היא אישרה כל פריים אחרי העריכה ולפני השידור.

על הרקע הזה קשה להבין את ההתנערות של תאגיד השידור מהאחריות. זאת ועוד, מקורות המקורבים לקודה טוענים בפני "גלובס" כי בתאגיד ידעו בבירור מה קורה בשלבי הצילום. לדברי בכיר בתעשיית ההפקות, "מהאופן שבו התאגיד מתנהל בפרשה, אפשר לחשוב שאין שם מחלקת תוכן שאחראית על התכנים... כאילו שהתאגיד מקבל קלטת, ולא אחראי על כלום. הוא רק רוכש תכנים לשידור וזהו... ממש ערוץ הסרטים".

הבכיר איננו היחיד שמשתמש בציניות כדי לתאר את התנהלות התאגיד. לצד חלק מאנשי התעשייה שכותבים פוסטים נחרצים שמביעים זעזוע, ישנם רבים שמתייחסים להתנהלות התאגיד כצביעות וכהתחסדות, שמכסות על סוד גלוי - חלק ניכר מז'אנר הדוקו-ריאליטי האהוב על ישראלים, בקו שעובר בין "מחוברים" דרך "חתונה ממבט ראשון", "המתמחים" ודומיהם, נעשים בימוי של סיטואציות במקרה הרע, והשלמות ואילוסטרציות במקרה הטוב.

לדברי בכיר נוסף בתעשייה, "כולם צבועים. כל הפורמט של הדוקו-ריאליטי זה שקר גדול, וברור לכל מי שעושה את זה שהכול מבוים". ומפיק אחר מוסיף: "המהות של דוקו-ריאליטי נמצאת בשם - גם דוקו וגם ריאליטי. כלומר, חלק מהסיטואציות אינן דוקו. הן מצולמות כדוקו, אך הן נוצרו כריאליטי, מה שאומר שהסיטואציות נוצרו על-ידי ההפקה. זה הפורמט, ובכל הפקה כזאת יש תמיד סיטואציות שההפקה גורמת להן. אלא הפעם, כשמדובר בסיכון חיי אדם, זאת חציית קו".

קשה לשים את "מחוז ירושלים" בסל אחד עם "הרווק"

ובכל זאת, קשה לשים את "מחוז ירושלים" בסל אחד עם דוקו-ריאליטי, כמו "הרווק" או "מחוברים". הסדרה איננה מתיימרת לתאר חיפוש אהבה מיוסר של מישהו, אלא להציג מצבים רגישים מאוד של אנשי משטרה המתמודדים עם סיטואציות מורכבות. ובעוד שבסדרות כמו "הרווק" הסכנה הגדולה של צוות ההפקה יכולה להיות, שהאוכל לא יוגש בזמן, או שמי מהכוכבים לא ישתף פעולה כראוי - כאשר מדובר בסדרות כמו "מחוז ירושלים", הסכנה היא לעתים מוחשית מאוד. סכנת חיים.

אפשר ללמוד משהו על הלך הרוח בצילומים מסוג זה, ועל ההתנהלות שמתרחשת מאחורי הקלעים, מדברים שמספר ל"גלובס" צלם, שברזומה שלו שלל צילומים של דוקו-ריאליטי. לדבריו, "לא תמיד מצלמים מה שרוצים, יש הרבה דברים שאסור להראות, והסכנה מאוד מוחשית. אלה אזורים מועדים לפורענות, וישנם אנשים שלא מוכנים לצלם בהם. למי שכן הולך לשם דרוש אומץ ותחושת שליחות, כי המציאות שם קשה ומפחידה. זה בא מהמקום של 'תראו רגע מה החוויה, מה אנשים עוברים, איך זה נראה', ולא משום מקום אחר".

לדברי הצלם, מה שהתרחש סביב צילומי הנשק בביתו של החשוד במזרח ירושלים, זאת השלמה או אילוסטרציה שנוהלה לא נכון. לדבריו, "מציאת נשק או סמים בבית של חשוד, אכן קרתה. זאת מציאות יומיומית, אבל לפעמים אי-אפשר להראות היכן זה קרה, מכל מיני סיבות. אבל היות שרוצים להראות את מציאת הנשק, איך הכוח מתנהל, איפה מחפשים, ואיך מוצאים - כדי שהצופה בבית יקבל תמונה של איך זה קורה, נעזרים בדברים. אבל לא מייצרים מציאות שלא קיימת. זאת תוכנית שצולמה על פני שנה. המון פעמים לקחו את הדברים, עלו עם הכוח, ואז בוטל הכול, והם חזרו הביתה, בלי כלום, כי או שהתצפיתן לא אישר, או שהמודיעין לא היה נכון. רוב הזמן לא קורה כלום, וכאשר כן קורה משהו, לא תמיד ההפקה נמצאת שם כדי להעביר את התחושה האמיתית".

הסדרה לא נרכשה תחת מחלקת תעודה אלא תחת בידור 

הצלם מזכיר כי הסדרה לא נרכשה מטעם התאגיד תחת מחלקת תעודה אלא תחת מחלקת בידור, "ובידור הוא מוצר שצריך להימכר, להיות מעניין וגם מהימן למציאות. עד כמה שידוע לי, כולם אישרו הכול, וכולם נבהלו אחרי הפרסום. בגלל שהדברים האלה ממאוד רגישים, הם עוברים הרבה עיניים, וכל שוט מעובד בהמון זוויות כדי להבין כל פרט. זה נושא הכי רגיש, ולכן הכי רחוק מ'יאללה, תיכנסו-תצלמו-תערכו-תשדרו'".

לטעמו, הבעיה כאן איננה בצילום הנשק בביתו של החשוד, אלא שבסופו של דבר קישרו את המקום למקום שבו נעשתה האילוסטרציה. "החיבור הזה הוא תקלה. זה לא היה צריך לקרות. אבל בין זה לבין להשמיד את כל הז'אנר, ולהביא את חברת ההפקה לפשיטת רגל - יש מרחק. גם בהתייחסות לאלימות יש הבדל בין סטירה לרצח... הבחירה לעשות את הדברים האלה אינה מובנת מאליה. יש לי משפחה, ואני עוזב את החיים היפים שלי, חובש קסדה ונכנס למקום שעלולים לירות בי. זה עניין של בחירה. גם חברת ההפקה שעושה זאת, בוחרת ללכת על החבל הדק הזה שאפשר לסטות בו, וכל דבר יכול להיגמר לא טוב. כי כשהולכים על חבל דק, לפעמים חוצים אותו לצד הלא נכון. כולם עושים טעויות".

בדומה לצלם, גם עמיתים של לנדס סבורים כי טעויות הן חלק מהעשייה, ומבקשים מהתאגיד לשקול מחדש את ההחלטה. אך ספק אם בתאגיד יקשיבו להם. מבין כל הגופים המשדרים, התאגיד הוא היחיד המפקח על עצמו, ללא יכולת התערבות חיצונית כלשהי. ההחלטה המהירה והנחרצת הייתה אולי ניסיון לסגור במהירות את הפרשה ולשדר לציבור ניקיון-כפיים, אבל ייתכן שהפעם הזדרזו שם מהר מדי, והתגובה העוצמתית המיידית הותירה את מנהלי קודה בסוג של הלם. ייתכן שהיא גם הלכה כה רחוק, כך שלא תותיר להם ברירה אלא לפנות לגוף היחיד שיכול למנוע מהתאגיד לסגור להם את העסק - לבית המשפט.

עם זאת, מתעוררות כאן עוד מספר שאלות קשות: אם אכן בתאגיד לא יודעים מה מתרחש בהפקות, אז מה המנדט שלהם - בעיקר כשהם חיים על כסף ציבורי. ואם כן ידעו, מדוע הם ממהרים להטיל את מלוא האחריות על אחרים בלי לקבל אחריות על עצמם? ובהיעדר קבלת אחריות, מי ערב לנו שמקרים כאלה לא יישנו?

בשורה התחתונה - בענף הטלוויזיה בישראל, התאגיד הוא גוף רב-כוח שמחזיק את צינור החמצן של מספר ניכר של חברות הפקה. בכוח הזה יש להשתמש בחוכמה וברגישות. ייתכן כי התנהלות התאגיד בפרשה הזו מנסה להציג ניקיון-כפיים, אך בפועל היא מייצרת תחושה הפוכה.

קודה: "תלייה בכיכר העיר וכריתת מטה לחמם של מאות אנשים" 

מקודה תקשורת נמסר בתגובה: "פגשנו במהלך הכנת הסדרה שוטרים, נשים וגברים שמשתכרים כל-כך מעט ומקריבים כל-כך הרבה לטובת ביטחונם של אחרים, בלי לקבל שום אהדה והכרה ציבורית. התאהבנו בהם. רצינו לספר את סיפורם באופן העוצמתי והמרגש ביותר. חשבנו שהעובדה שהחוק מחייב אותנו להסוות באופן מוחלט את זהות החשודים והבתים שלהם, מאפשרת לנו לנתק בינם לבין הסיפור. זה בוודאי נכון מבחינה משפטית, אבל ברמה האישית והאנושית ברור לנו שטעינו. הם בני אדם שאנו מבקשים מהם סליחה ומחילה מקרב לב.

"יחד עם זאת, יש לציין כי רוב מוחלט של התיעוד בסדרה הוא אותנטי לחלוטין ומתאר במדויק את שגרת חייהם של שוטרי ירושלים - כשגם במקומות בהם טעינו, מהות הסיפור היא אותנטית. ההתראה הייתה אמיתית, הפשיטה הייתה אמיתית". 

"אנו לא מקבלים את הקשר בין טעויות שנעשו בהפקה אחת לבין תלייה בכיכר העיר וכריתת מטה לחמם של מאות אנשים. בלי לקיים הליך סדור, בלי בדיקה לעומק של העובדות. למה עשרות משפחות, שלא קשורות להפקה של מחוז ירושלים, צריכות לאבד את פרנסתן?", לשון התגובה. 

מתאגיד השידור "כאן" נמסר בתגובה: "התאגיד מצפה מחברות ההפקה שעימן הוא עובד, ולבטח מהחברות המוערכות והמכובדות בתחום, להבדיל בין אילוסטרציה לבין עיוות המציאות, שתילת ראיות והמצאת עובדות. לפי החשד, 'הבימוי' או 'השחזור', כפי שמכנים זאת ב'גלובס', הובילו לעוול נורא שנגרם לאזרחים חפים מפשע לפחות בשלוש סצנות ב'מחוז ירושלים', אזרחים שהפכו בן-לילה לפורעי חוק בעיני הציבור.

"בין שמדובר בבידור ובין שמדובר בדוקו, יש קודים אתיים בסיסיים שחברות ההפקה מחויבות לעמוד בהם. קודה ועימה גורמים במשטרה הפרו אותם ברגל גסה. מועצת התאגיד בחנה את הנושא ביסודיות, ומסקנתה כי כאשר גורמים אלה חוברים יחד לרמות את הצופים, אין כל אפשרות לגלות את התרמית, גם לא אחרי מאות צפיות מוקדמות בחומרים.

"מלבד העוול שנגרם לאזרחים, נגרם נזק תדמיתי וכלכלי לתאגיד, וערכו נאמד בימים אלה. השידור הציבורי לא יכול להרשות לעצמו פגיעה באמינות, שהיא אבן-היסוד לקיומו. המועצה החליטה על הפסקת הפקתה של סדרת דוקו-ריאלטי עתידית בחברת קודה, ואנו מזמינים את החותמים על המכתב לרכוש אותה ולשדרה בגופים המסחריים.

תיקון והתנצלות: בשל תקלה טכנית, תמונתו של אבי באום הופיעה לדקות ספורות בטעות בידיעה זו עם עלייתה לאוויר. לאבי באום אין קשר לסיפור. מערכת "גלובס" מתנצלת בפניו על עוגמת הנפש.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988