למה התוכניות במצע הכלכלי של העבודה גשר פשוט לא מעשיות?

הבעיה של פרץ ולוי-אבקסיס היא לא ממש בתוכנית הצפויה שלהם להגדלת קצבאות נכים, זקנה והבטחת הכנסה, והיא גם לא ממש בהצבעה הבעייתית על מקורות המימון שלה • הבעיה העיקרית היא שספק אם הציבור קונה את הנרטיב שכל נושאי הדגל ה"חברתי" מנסים להרים – שרע ומר פה • פרשנות

יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי
יו"ר מפלגת העבודה, עמיר פרץ / צילום: כדיה לוי

1.

יש איזשהו ציפייה תקשורתית שהמפלגות יפרסמו לציבור מצעים כלכליים, שיסבירו איך מצמצמים את הגירעון, שיסבירו את התוכניות הכלכליות שלהם ויסבירו גם איך הם מממנים את התוכניות הכלכליות הללו. מהבחינה הזו, עמיר פרץ מילא את הציפיות: הוא פרסם את המצע הכלכלי-חברתי של "העבודה-גשר", כשהוא מצביע על הצעדים הכלכליים שהוא ומפלגתו מתכוונים להנהיג - ומצד שני פירט את מקורות מימון. אוקיי, זה שפרץ מילא אחרי הציפייה התקשורתית, לא אומרת שפרסום מצע כלכלי הוא דבר נחוץ בהכרח. אני חושב שהוא מיותר לחלוטין. בלאו הכי המצעים הכלכליים, אלו שמתפרסמים, מלאים בכוונות טובות, רובן לא מציאותיות - במקרה הטוב, ומקבץ של סיסמאות - במקרה הרע. בלאו הכי כלכלה מעולם לא ממש עניינה את הציבור במערכת בחירות ודפוסי ההצבעה מעולם לא התגבשו על-פי מצע כלכלי כזה או אחר. מילא זה, הבעיה היא שבמרקם הפוליטי העדין הישראלי - מצעים כלכליים הם כר נרחב לדיונים תאורטיים - אבל רחוקים מאוד מהוצאתם לפועל. כמו תמיד, קל מאוד לחלק ציונים מבחוץ, קל מאוד לתכנן צעדים כלכליים - אבל כשאותם מתכננים מגיעים לעמדות הביצוע הם מגלים שהאחריות והמציאות מכתיבים סדר יום אחר לגמרי.

2.

סדר היום ה"כלכלי-חברתי" הובס בבחירות הקודמות, הוא הובס אחרי שמפלגת העבודה קיבלה 6 מנדטים בלבד, אחרי ש"מרצ" קיבלה 4 מנדטים והוא הובס אחרי ששלי יחימוביץ', נושאת הדגל של סדר היום, החליטה לפרוש. פרץ ואורלי לוי-אבקסיס מנסים להחיות אותו ורק ביום הבחירות נדע אם הצליחו. לפי הסקרים, הצלחה, אם בכלל, תהיה מוגבלת. יחד עם זאת, ההשוואות לוונצואלה (בנט על פרץ) והתיאורים הפסימיסטיים של פרץ על המצב הכלכלי ("השמן של נתניהו סובל מאנורקסיה") עם תעמולת בחירות ותו לא.

ח"כ אורלי לוי אבקסיס / צילום: שלומי יוסף
 ח"כ אורלי לוי אבקסיס / צילום: שלומי יוסף

הבעיה של פרץ ולוי-אבקסיס היא לא ממש בתוכנית הצפויה שלהם להגדלת קצבאות נכים, זקנה והבטחת הכנסה, והיא גם לא ממש בהצבעה הבעייתית על מקורות המימון שלה, הבעיה העיקרית היא שספק אם הציבור קונה את הנרטיב שכל נושאי הדגל ה"חברתי" מנסים להרים - שרע ומר פה. פרץ אמר שהשמן של נתניהו סובל מאנרוקסיה "כלכלית וחברתית קשה", לוי-אבקסיס אמרה שאזרחי ישראל "מופקרים בחדרי המיון הקורסים ובתחבורה הציבורית הצפופה, הם מופקרים בשוק עבודה פוגעני ובשוק דיור אכזרי. אזרחי ישראל מופקרים על-ידי ממשלה ששמה רווחים לפני רווחה". לוי-אבקסיס מגזימה מאוד עם השפה הקיצונית והסיסמתית שלה. אין בישראל הפקרה של אזרחים, ואם היא רואה בעיה במילים "רווח" או "רווחים" - זה משהו שהציבור לא במיוחד אוהב ובצדק. אי אפשר להפוך את המילה "רווח" למילה גסה, כי רווח ורווחים מניעים בסופו של דבר את הכלכלה.

3.

אפשר לשאוף להגדלת הקצבאות, במיוחד זו של הזקנה. אין שום בעיה בתפיסה הזו של הגדלת התקציבים הנקראים "חברתיים" - יש בעיה קשה מאוד בתוכניות מאיפה יבוא הכסף. כש"העבודה גשר" חולמת, ממש חולמת, להביא 6 מיליארד שקל ממאבק בכסף השחור, נדמה לי שהיא לא עשתה בדיקה מקיפה על המספר הזה עם רשות המסים. עם זאת, הרעיון של הנהגת חובת דיווח כללית בישראל לרשות המסים, הוא מצויין. הלוואי שתונהג חובת דיווח כזו - היא תסייע במאבק במעלימי המס בישראל, אבל מפה ועד תוספת הכנסה של 6 מיליארד של בשנה - זה מוגזם.

פרץ ולוי-אבקסיס רוצים להגדיל מסים לבעלי הכנסות "גבוהות", מעל ל-44 אלף שקל. במה חטאו האנשים הללו שהם צריכים עוד מסים? המחשבה הזו ששכירים המרוויחים 44 אלף שקל הם אנשים "עשירים" היא מגוחכת. הם אנשי מעמד הביניים הגבוה, לא עשירים ולא קרובים להיות עשירים, וגם כך המס השולי עליהם גבוה במיוחד. למה הם צריכים לשלם עוד ועוד מסים? הרי שלושת העשירונים "העליונים" בישראל, אלו שפרץ חושב שהם "עשירים" משלמים היום כ-90% מהמסים הישירים (חלק ניכר בעשירון העשירי) בישראל כך שרוב העומס בתשלום מסים נופל עליהם. למה להכביד עליהם עוד ועוד? אם פרץ רוצה להיאבק בעשירים, בבקשה, שייאבק בעשירים באמת. אלו שיש להם נכסים בעשרות ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים. תילחם בבקשה בתכנוני המס שלהם וביכולת היצירתית שלהם ושל רואי החשבון שלהם להקטין את חבות המס האישית שלהם במאות מיליונים. שם נמצא הכסף הגדול, בתכנוני המס היצירתיים מאוד שלעתים עוברים את הגבול בין מותר לאסור מבחינה חוקית.

4.

יש עוד סלוגן שתפס חזק מאוד, גם בקמפיין הכלכלי של "העבודה-גשר": "מערכת הבריאות הישראלית קורסת". אני לא קונה את כל ההפחדות הללו, על חדרי מיון קורסים ומיטות במסדרון ואני מציע לכולם לבקר מתישהו בבתי החולים בישראל כדי לראות אם מה שמתואר הוא אכן מה שקורה במציאות בבתי החולים. הוא יופתע לגלות שממש לא, מערכת הבריאות לא קורסת, היא בהחלט מתפקדת. האם אין בעיות במערכת הבריאות? בוודאי שיש, כמו כל מערכת שזקוקה לשיפורים, אבל מכאן ועד להציג את אחת המערכות הבריאות הטובות בעולם כ"קורסת"? זה משהו שמנותק לחלוטין מהמציאות.

אני מפנה לדברים שכתב בעבר ד"ר מיכאל שראל, שעומד בראש פורום קהלת, דברים שאני מסכים איתם לחלוטין: "נראה שהבעיה היא לא בהכרח בסך התקציבים המופנים למערכת הבריאות הציבורית, אלא בסדרי העדיפויות שבאים לידי ביטוי בהקצאת התקציבים - בין שכר הרופאים הממוצע לגורמים אחרים המשפיעים על רמת השירות של מערכת הבריאות הציבורית. בסוף 2019 צפוי להיחתם הסכם קיבוצי חדש עם הר"י (ארגון העובדים של הרופאים), וזו הזדמנות לחשוב על התקציב המוקצה לשכר עבודה. ראוי לשקול שחיקה בשכר הרופאים, שתאפשר שימוש בתקציב הקיים לצורך שיפור מערכת הבריאות הציבורית - באמצעות רכישת מכשירים וציוד רפואי, בניית בתי חולים, הגדלת מספר מיטות האשפוז והרחבת סל התרופות.

"מערכת הבריאות יכולה וצריכה להתייעל ולהשתפר כדי להפיק את המרב מהגדלת התקציב, שכבר התרחשה בעשור האחרון. הגדלת תקציב נוספת, תוך הימנעות מביצוע רפורמות, תהיה בעלת ערך מוסף נמוך למערכת הבריאות ולאיכות הטיפול בציבור, אך תקטין את ההכנסה הפנויה של משלמי המסים או תפגע ביכולת הממשלה לספק שירותים אחרים (כמו חינוך, רווחה ותחבורה), תוך פגיעה ניכרת ברווחת הציבור".

השורה החתונה של שראל: רוב הגידול בשנים האחרונות בתקציבי הבריאות נוצל לטובת גידול בשכר הרופאים - הגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות: פחות לרופאים, יותר למערכת עצמה ולשיפור השירות בה.

5.

התיאור של שראל נכון בעצם לכל המערכות הציבוריות בישראל: הבעיה היא לא כסף, הבעיה היא סדר עדיפויות. יש כסף, הוא רק מנותב לא נכון והפיתרון הקל של כל המצעים הכלכליים לסוגיהם היא להגדיל תקציבים. ממש לא, ישראל צריכה תוכנית התייעלות ודיאטה חריפה מאוד בהוצאות של המשרדים הממשלתיים בפרט ובסקטור הציבורי בכלל. השמן של נתניהו, מאותו משל, לא סובל מאנורקסיה כפי שפרץ אמר, אלא להיפך: הוא סובל מהשמנת יתר, בגלל שאיש לא השגיח עליו - זה אחד הכשלונות של ממשלות נתניהו. הם איפשרו לסקטור הציבורי בעשור האחרון להתנפח מעבר למידותיו, הן במספר העובדים והן בעליית השכר הדרמטית שלו (25% ריאלית בעשור, הרבה יותר מהסקטור הפרטי). תוספת תקציבים באה בדרך כלל עם עוד ועוד ניפוח של המנגנונים הממשלתיים, עוד ועוד תקנים ומחסור בהתייעלות. זה הדבר האחרון שכלכלת ישראל צריכה עכשיו - לאור האיתותים השליליים מהגידול בגירעון (לא, גם זה לא אסון, בואו ניכנס לפרופורציה). במקם לפשפש בכיסים של האזרחים, הממשלה הבאה צריכה לפשפש בכיסים של עצמה, יש שם הרבה כסף והרבה עודפי שומן - הגיע הזמן "לשאוב" אותם, גם בשביל כל אותם תוכניות חברתיות יפות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988