העיקר הכוונה? לא בטוח: הצצה בחוק איסור אפליה חושפת את מטרתו האמיתית

עיון בהליך חקיקת "חוק איסור אפליה" משנת 2000 חושף את כוונת המחוקקים: לאפשר אירועי תרבות בהפרדה מגדרית עבור הציבור החרדי • ואיך דיוני הוועדה קשורים למחטף חוקי היסוד השנוי במחלוקת? התשובה המפתיעה והבעייתית בספרו של אוריאל לין • פרשנות

אוריאל לין / צילום: תמר מצפי
אוריאל לין / צילום: תמר מצפי

בואו נניח לרגע שאתם אוריאל לין. ונניח שבמסגרת היותכם אוריאל לין יצא ששימשתם בשנות ה-90 כיושב-ראש ועדת החוקה של הכנסת בזמן העברת חוקי היסוד. ונניח גם שלאחרונה פרסמתם ספר המבקש לטעון שהמהפכה החוקתית עליה הכריז נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, היא מוצדקת.

במסגרת אותו תרגיל בדמיון מודרך אתם מבקשים לשכנע אותנו, קוראי הספר, שחברי הכנסת של שנת 1992 התכוונו באמת ובתמים להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים. כיצד הייתם מסבירים את העובדה שנוסח חוקי היסוד שהבאתם להצבעה במליאת הכנסת אינו כולל את העיקר - הסמכות המפורשת של בית המשפט לפסול חוקים?

לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את ספרו של אוריאל לין, "לידתה של מהפכה", ואני יכול לומר לכם דבר אחד בבטחה: אין שום סיכוי שהייתם מספקים הסבר שדומה להסבר של לין בספרו. מי שרקם את נוסח חוקי היסוד יד ביד עם נשיא העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, כותב שם את הדבר האחרון שאמור לכתוב מי שמבקש להגן על הלגיטימיות של המהפכה החוקתית:

"הקמת בית משפט לחוקה, בכל מבנה והרכב, בציון מפורש של סמכותו לפסול חוקים או 'בשבתו כבית משפט לחוקה', ייתכן שהייתה מתנופפת כמטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת - ומכשילה את החוק". לכן, מסביר לין, הוא החליט "לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת, ככל שימצא אותם לא חוקתיים".

לאבד את הבושה

אומרים על המחוקק שאינו משחית מילותיו לריק. אבל כעת מסתבר שגם החיסכון שלו בדיו אינו מקרי. סמכותו של העליון לפסול חוקים לא נעלמה במקרה. אחרי יותר מ-200 עמודים של הסברים נפתלים, מודה לין בעובדה פשוטה: הסיבה לכך שחוקי היסוד נמנעים מלומר את המילים המפורשות ולא מציינים את סמכותו של העליון לפסול את חוקי הכנסת, אינה שהסמכות הזו הייתה מובנת מאליה. ההפך הוא הנכון.

לין מעיד כאן שהכרזה על סמכות העליון לפסול חוקים הייתה מביאה, בהסתברות גבוהה, לכך שחוקי היסוד היו נשארים על רצפת חדר העריכה של הכנסת ה-12. לא הקונצנזוס סביב סמכות העליון הביא לשתיקתו הרועמת של המחוקק, אלא דווקא המחלוקת בנושא. לין רצה להקים בית משפט לחוקה. הכנסת התנגדה לכך. הפתרון של יו"ר ועדת החוקה היה פשוט: להקים בית משפט לחוקה, בלי לומר את זה.

וזו גם הסיבה שבמעמד הצגת החוק במליאת הכנסת, רגע לפני ההצבעה עליו בקריאה שנייה ושלישית, ציין לין כי "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד החקיקה או בחוק יסוד זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה, ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים". העמימות בנוסח הייתה מכוונת, והיא לוותה בעמימות בהצגת הדברים במליאה. היא נועדה למטרה אחת - לעקוף את כוונת המחוקק.

ועכשיו, הפסיקו להיות אוריאל לין וחזרו להיות עצמכם. יש משהו לא פחות ממדהים בדרך המשוחררת הזו שבה לין מבהיר שעמעם בכוונה את נוסח חוקי היסוד. שהמטרה שלו הייתה להעביר אותם גם כשהכנסת מתנגדת לתוצאה המשתמעת מהם. הפליאה מהדברים שלין פרסם בספרו לא עזבה אותי כמה ימים. זו לא הייתה פליאה על המעשה הפוליטי שלו. כפוליטיקאי לין מקבל כאן ציון גבוה מאוד.

הוא סיפק את הסחורה לאמנון רובינשטיין, דן מרידור ואהרן ברק, ששלחו אותו להקים בית משפט לחוקה. התפלאתי על לין, חבר הכנסת לשעבר, על איבוד הבושה בלספר כיום על נפתולי המעשה הפוליטי הלא ישר הזה. הפליאה שלי הייתה על כך שהוא מרגיש מאוד נעים להודיע לנו כיצד בחר להתעלם מכוונתם של המחוקקים שלצדם כיהן.

מסע לתחילת האלף

אבל הפליאה הזו החזיקה מעמד רק עד תחילת השבוע. ממש בשעה שקראתי את "מכתב המשפטנים" שביקשו מהיועץ המשפטי לממשלה למנוע את קיומם של אירועי תרבות נפרדים עבור הציבור החרדי, היא עברה לי לגמרי. הבנתי שאין לאוריאל לין שום סיבה להתבייש בעיוות רצונו של המחוקק. העיוות הזה הפך אצלנו לנורמה. למעשה, הוא הפך לאידאולוגיה.

עשרות משפטנים, שחלקם אנשים רציניים מאוד, חתמו על מכתב שנשלח ליועמ"ש אביחי מנדלבליט ובו ציינו כי חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים אוסר על הפרדה באירועי תרבות. המשפטנים, שהיו מודעים לחריג בחוק המאפשר לכאורה את קיומם של האירועים האלה בדיוק, ציינו במכתבם כי החריג אינו עוסק באירועי תרבות למגזר החרדי ואינו מכשיר אותם. לשיטתם, המחוקק התכוון לאפשר בחריג הזה עניינים אחרים לחלוטין.

הטענה הזו נשמעה לי קלושה, וכדי לבחון אותה חזרתי לפרוטוקול הדיונים במהלכם נכנס החריג לחוק איסור אפליה לספר החוקים בחודש אוגוסט של שנת 2000. ביצעתי את הבדיקה הבסיסית שגם המשפטנים המכובדים שחתמו על המכתב אמורים היו לעשות. אם לא עשו זאת - הרי שמדובר בעוד אחד ממופעי ההחתמות הרשלניים על עצומות שבהן אחד חותם אחרי השני מבלי לוודא על מה חתם. אם ביצעו את הבדיקה הזו - לא ברור כיצד לא רעדו להם הידיים לפני החתימה על המכתב.

המסע לתחילת האלף לא היה מורכב כל-כך, ואין צורך בקריאה מעמיקה במיוחד של הפרוטוקולים כדי להבין את הבעיה שיש במכתב המשפטנים. בסדרה של ישיבות התעניינו חברי הכנסת החרדים בשאלה עקרונית מאוד מבחינתם: האם גם לאחר העברת החוק ניתן יהיה לקיים אירועי תרבות נפרדים לציבור החרדי. מי שכיהן באותה תקופה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהושע שופמן, היה אמון על מתן התשובה המשפטית. הוא הסביר להם כי אין כל סיבה לדאגה מצדם, וכי קיומו של החריג בחוק מבטיח להם את האפשרות להמשיך לנהל את האירועים המיועדים לציבור חרדי כפי שהדברים נהגו עד כה.

להשחיל את זה לחוק

למעשה, עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהוסברה לחברי הכנסת על-ידי שופמן בעת חקיקת החוק, הייתה הרבה יותר פרו-חרדית מזו שהחרדים טוענים בשמה כיום. עמדת היועץ בעת חקיקת החוק כלל לא ראתה בקיומם של אירועים נפרדים לגברים ונשים בעיה משפטית הזקוקה לפתרון מיוחד. כשמדובר באירוע חרדי, זה היה המובן מאליו. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הסביר כי על-מנת לאפשר הפרדה באירועים כאלה אין צורך ביצירת החריג, מכיוון ש"את זה אולי אפשר להשחיל בחוק". זאת אומרת שזו אינה נחשבת אפליה, ואין שום צורך כאן בחריג לכלל.

החריג לכלל האוסר אפליה נועד לעניין אחר לחלוטין, לדעת שופמן. מטרתו הייתה לאפשר אירועים שבהם יש רק נשים או רק גברים. שופמן הסביר לחברי הכנסת כי הוא "לא רואה הצדקה למנוע זאת", וכי החריג בחוק יוודא שהמצב הזה של אירוע סגור לנשים או לגברים אפשרי מבחינה חוקית. החרדים מבקשים כיום לאפשר להם הרבה פחות מכך. לא אירועים סגורים לאחד משני המינים. רק הפרדה. ובאירועים המיועדים להם בלבד. מכתב המשפטנים המבקש לטעון כי החוק אינו מתיר אירועים בהפרדה, הוא מנותק מהקשר של היסטוריית החקיקה. הוא מתעלם מהדיונים שהולידו את החוק, מהשאלות ומהתשובות, כאילו נחת ממאדים.

פליאה הוחלפה בייאוש

שוחחתי השבוע עם אחד מחותמי המכתב (שהבהיר לי כי אינו מייצג בהכרח את שאר החותמים), ושאלתי אותו כיצד ציינו שהחוק לא מאפשר אירועי תרבות חרדיים בהפרדה. הרי פרוטוקול הדיון מוכיח בצורה ברורה ביותר שבדיוק לכך המחוקק התכוון, ושזו משמעותו המדויקת של החריג. העניין הזה נסמך בנוסף על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהוסברה לחברי הכנסת בעת הכנת החוק.

קו ההגנה הראשון של החותם היה שאולי יש טעות בפרוטוקול. אולי שופמן לא מצוטט שם נכון. כששללתי את האפשרות הזו, עבר החותם להסביר שבעצם כוונת המחוקקים, הברורה במקרה זה מעבר לכל ספק סביר, אינה מכריעה בשאלת משמעות החוק שיצא תחת ידם, שכן "אין לנו שום דרך לדעת אם חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק עשו זאת כי השתכנעו משופמן, דחו אותו, לא היו בדיון או לא נתנו דעתם כלל על סוגיה זו. וזו האפשרות הסבירה ביותר".

נדמה לי שזו הייתה הנקודה שבה הפליאה שלי על שוויון-הנפש של אוריאל לין, בשעה שסיפר כיצד התעלם מרצונם של חברי הכנסת, התפוגגה לחלוטין. גם הכעס נעלם. את מקומם תפס הייאוש. 

*** הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988