הרבה מספרים גדולים נזרקו לאוויר בגל המחאה על האלימות בחברה הערבית. "13 ישראלים ערבים נרצחו רק בחודש האחרון", תיארה ח"כ תמר זנדברג ממרצ את ספטמבר. "71 נרצחו מתחילת השנה, 20% יותר מאשר בשנה שעברה".
גם יו"ר תע"ל אחמד טיבי, מראשי הרשימה המשותפת, גרס כי הפשיעה נמצאת במגמת עלייה. "לערבי מותר לרצוח ערבי, והאחראים ימשיכו לשתות אספרסו בתל-אביב", הוא אמר בראיון לעפיף אבו-מוך במגזין האינטרנטי אל-מוניטור. "לפני שנת 2000 שיעור האלימות בחברה הערבית היה נמוך בהרבה מהיום, וכעת 60% ממקרי הרצח מבוצעים על-ידי ערבים. יותר מ-90% ממקרי הירי מתרחשים ביישובים הערביים, ומאז שנת 2000 מספר הערבים שנורו למוות בידי ערבים עומד על 1,386".
הנתונים הקשים האלה מסברים את האוזן, בפרט כשהם באים מפיהם של נציגי החברה הערבית עצמם. בספטמבר אכן נרשם שיא של שני עשורים במספר הנרצחים הערבים-ישראלים. אבל האם החברה הערבית באמת אלימה יותר מבעבר? ובאילו היבטים? יצאנו לחפש נתונים מלאים יותר, ומתברר שזו לא מלאכה פשוטה.
הממצא המוזר: האם היישובים הערביים בטוחים יותר?
התחלנו עם כאמל ריאן, יו"ר מרכז אמאן למאבק באלימות. בשיחה עם המשרוקית הוא סיפר כי ביישובו, כפר ברא, לא נרצח אף אדם משך יובל שנים מאז קום המדינה - עד 2009. בשנה זו נרצח בידי אלמונים בנו של ריאן, מועד, בירי מרכב חולף. בעקבות מועד נרצחו עוד שלושה אנשים ביישוב, שבו גרים פחות מ-4,000 תושבות ותושבים.
אבל כפר ברא הוא רק מקרה בודד. כדי לקבל תמונה שלמה נחוצים נתונים סטטיסטיים. את הניתוח המקיף ביותר שמצאנו פרסמה לפני שלוש שנים חטיבת המחקר של בנק ישראל. החוקרים קיבלו גישה למסדי הנתונים המלאים של המשטרה, והשתמשו בהם בין השאר כדי לבדוק את שיעור העבירות ביישובים שונים: יהודיים, ערביים ומעורבים - שכוללים את שלוש הערים הגדולות ירושלים, תל-אביב-יפו וחיפה. למרבה הצער, הנתונים שמסרה המשטרה נעצרים ב-2010. בעשור האחרון מסרבים במשטרה לחשוף את נתוני הפשיעה בחלוקה לערבים וליהודים, והדבר החל להשתנות רק בשנתיים האחרונות.
החוקרים מצאו כי בכל היישובים נרשמה עלייה באירועים בין 1993 לראשית שנות ה-2000. מאז הדרכים נפרדות: ביישובים יהודיים ומעורבים נרשמה ירידה ניכרת, ואילו בערביים לא חל שום שינוי. בשורה התחתונה, חלקם של היישובים הערביים בעבירות עלה לא משום שהם הפכו מסוכנים יותר, אלא כי היישובים היהודיים הפכו מסוכנים פחות.
אבל מה שמוזר יותר הוא שלכל אורך התקופה, מספר העבירות ל-1,000 נפש, כמעט בכל הקטגוריות, היה גבוה בהרבה דווקא ביישובים יהודיים. זה ממצא מפתיע, שעומד לכאורה בסתירה לעובדה מובהקת אחרת: ייצוג יתר של ערבים בין מבצעי העבירות. גם מחברי המחקר של בנק ישראל שמו לב לפרדוקס הזה: "היקף הפשיעה בקרב ערבים עולה על היקפה בקרב יהודים, בשעה ששיעור הפשיעה ביישובים הערביים נמוך מהשיעור ביישובים היהודיים", הם כתבו.
הפשע, המספרים והפרדוקס
"הטרנספר של הפשיעה"
על התופעה הזאת יש דווקא נתונים עדכניים: מתוך כ-162 אלף תיקי אירוע שנפתחו ב-2018, בכ-67 אלף החשוד או מי שהוגשה נגדו תלונה היה ערבי. מדובר בכ-42% - כפול משיעורם באוכלוסייה. זוהי עלייה קלה מאז 2014, אז שיעור תיקי הפשיעה בחברה הערבית היה כ-40%. שנת 2016 הייתה הטובה ביותר מבחינה זו; 39% בלבד מכלל תיקי האירוע. העלייה בחלקם של הערבים בעבירות התרחשה, אגב, במקביל לירידה במספרם המוחלט של התיקים שהם נחשדו בהם בין 2014 ל-2018. הסיבה היא שאצל היהודים הירידה הייתה חדה יותר.
איך מיישבים בין מיעוט האירועים לבין ריבוי העבריינים הערבים? לד"ר נוהאד עלי יש הסבר לכך. עלי, איש המכללה האקדמית גליל מערבי, חוקר בכיר במוסד שמואל נאמן ויועץ לעמותת "יוזמות אברהם", חתום על כמה דוחות שעוקבים אחר מגמות הפשיעה בחברה הערבית. ל"משרוקית" הוא סיפר על פגישה ב-2005 שבה דרש ראש הממשלה אריאל שרון מראשי המשטרה והמשרד לביטחון פנים להוריד את רמת הפשיעה. אלה היו ימים של מלחמת ארגוני פשע, שלא אחת שמה אזרחים מן השורה בקו האש. לדברי ד"ר עלי, ראשי המשטרה פעלו ביעילות רבה נגד הארגונים ביישובים היהודיים, ואלה עברו למקום שבו המשטרה לא פעלה - היישובים הערביים. עלי קורא לזה "הטרנספר של הפשיעה", ומציין בבדיחות הדעת כי שיתוף-הפעולה של ארגוני הפשע היהודיים עם אלה הערביים מוכיח כי יהודים וערבים לא חייבים להיות אויבים.
המשטרה שינתה עם השנים את האופן שבו היא מדווחת על ההבדלים בפשיעה של ערבים ובני קבוצות אחרות. כיום היא מבחינה בין האירועים לא לפי היישוב שבו התרחשו, אלא לפי הלאום של החשוד. לשיטה הזאת יש יתרונות בדיוק מפני שעבירה שנעשתה בתל-אביב או בירושלים לא מעידה בהכרח על עבריינות של תושבי המקום, אלא יכולה להיות מעשי ידיהם של עבריינים מבחוץ. חסרונה הוא שכדי שאירוע ייספר, המשטרה צריכה קודם למצוא חשוד - ולפיכך אירועים פליליים רבים נותרים מתחת לרדאר. ב-2018 נפתחו בישראל יותר מ-320 אלף תיקי אירוע פלילי, אך רק במחצית המשטרה מצאה חשוד או קיבלה תלונה נגד אדם ידוע.
הסיכוי של ערבים להירצח גבוה פי שלושה
בעוד שרוב סוגי העבירות - גניבה, מרמה, הפרת סדר - נפוצות יותר ביישובים יהודיים גם כשהמבצעים הם ערבים, אלימות שמסכנת חיי אדם רווחת בהרבה ביישובים הערביים עצמם. הנתונים מראים כי רצח וניסיון רצח, הריגה וגרימת מוות מתרחשים שם בשיעור כפול ויותר מאשר ביישובים יהודיים. ריאן גורס כי קו פרשת המים היה אירועי אוקטובר 2000, שפגעו אנושות באמון הציבור הערבי במשטרה.
ההיכרות שלנו עם סטטיסטיקת הרצח מלאה יותר מאשר בעבירות אחרות, שכן התקשורת והחברה האזרחית אוספים נתונים בעצמם. ריאן עצמו החל לספור את הקורבנות הערבים בעקבות רצח בנו כדי להתגבר על סירוב המשטרה להציג פילוח לאומי של החשודים בעבירות. בשנת 2018 כולה נרצחו, לפי דוח יוזמת אברהם ומוסד שמואל נאמן, 71 ערבים, מתוך 116 נרצחים בישראל כולה - פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה. השנה, לפי פרסומים בתקשורת, כבר נרצחו 67 ערבים. מדובר בשיאה של מגמה שנראית בבירור בעשור האחרון. ערבים היו רוב בקרב הנרצחים בכל שנה מאז 2014, ובשבע מתוך תשע השנים האחרונות. שוב חוזר הדפוס הקבוע: המגמה בכלל החברה בישראל בירידה, אך מספר הנרצחים הערביים נותר דומה.
כשם שמסוכן יותר להיות ערבי מאשר להיות יהודי, מסוכן להיות אישה ערבייה. לפי שנתון המשטרה, נשים היו מעורבות כחשודות בכ-16% מהאירועים הפליליים, אבל הן מהוות כ-21% מקורבנות הרצח הערבים. בשנים האחרונות מספר הנשים הערביות שנרצחו אף עלה: בכל אחת מארבע השנים הקודמות נרצחו בממוצע 12 נשים ערביות, בעוד שבארבע השנים שלפני כן נרצחו בכל שנה כעשר נשים.
החשיפה הגבוהה לאלימות מקבלת ביטוי באמון הנמוך של הציבור הערבי במשטרה. סקר שביעות-רצון שערכה המשטרה הראה כי ל-59% מהציבור היהודי דעה חיובית על המשטרה, לעומת 42% מהציבור הערבי. בשני הציבורים נרשמה עלייה מן השנה הקודמת.
בשאלה אחרת, "האם דיווחת למשטרה או הגשת תלונה בעקבות העבירה שממנה נפגעת?", גם היהודים וגם הערבים השיבו בחיוב ב-77% מהמקרים, דומה לשנה שעברה. אבל שאלה דומה שהוצגה בסקר של עמותת יוזמות אברהם ומוסד שמואל נאמן, "האם הגשת תלונה במשטרה על מקרה האלימות או על האיום באלימות?", הניבה תוצאה אחרת לגמרי. כ-62% מהערבים ענו שלא, דבר שלדברי מחברי הדוח מעיד על האמון המועט שיש לציבור הערבי במשטרה.
אפליה בפענוח תיקים? לא בטוח
האמון המועט של הציבור הערבי במשטרה עשוי לנבוע מהתחושה שגם אם יתלוננו, המשטרה לא תעשה די לפענח את הפשעים. חברו של טיבי לרשימה המשותפת ונציג חד"ש בכנסת, יוסף ג'בארין, אמר השבוע בראיון לכאן ב': "כשאתה מתייחס לשיעורי פיענוח, בעיקר של ירי, אתה מוצא שיעורים יחסית מאוד שוליים, פחות מ-10%, לעומת שיעורים משמעותית יותר גבוהים במגזר היהודי".
ביקשנו מהמשטרה נתונים בנושא. במשטרה טענו כי אין להם מידע כזה בחלוקה מגזרית, אבל הפנו אותנו לשנתון, שבו נמסר כי כ-16.5% מן האירועים הפליליים שדווחו מפוענחים.
הדוח של יוזמות אברהם ומוסד שמואל נאמן הטיל ספק בקיומו של פער בשיעורי הפענוח בין ערבים לאחרים: "הדעה הרווחת בקרב האזרחים הערבים היא כי שיעור הפיענוחים של מקרי פשע נגד אזרחים ערבים נמוך במידה רבה בהשוואה לפיענוחים בחברה היהודית. עם זאת, לפי נתוני משטרת ישראל התקפים למאי 2019, הוגשו כתבי אישום במחצית ממקרי הרצח של אזרחים ערבים". לדברי החוקרים, ב-2017 הוגשו 32 כתבי אישום מתוך 64 מקרי רצח.
הנתונים החלקיים שיש לנו מספרים אפוא סיפור מורכב. יותר משהחברה הערבית סובלת מעלייה בפשיעה, השיפור שחל במגזרים אחרים פסח עליה, והאלימות הקשה ביותר מופנית פנימה. דוח ועדת אור, שהוקמה כדי לחקור את אירועי אוקטובר 2000, פרץ את הדרך לממסד הישראלי להכיר בחומרתה של בעיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בישראל. הוועדה הראתה שקיפוח ממסדי בן עשרות שנים בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ובשאר תחומי החיים האזרחיים יצר פערים בלתי נסבלים - ומשם הדרך לאלימות ולפשע הייתה קצרה.
לוועדה גם היו המלצות לפתרון: הספקת שירותים אזרחיים שווים לערבים כמו ליהודים. זה לא קרה. בעוד שביישובים יהודים רמת האלימות והפשיעה ירדה בהתמדה - היישובים הערביים המשיכו לדמם. בישראל עדיין מסוכן יותר להיות ערבי מלהיות יהודי.
לקריאה נוספת:
בנק ישראל - ממדי הפשיעה בישראל, 2010-1990
יוזמות אברהם ומרכז שמואל נאמן - אלימות, פשיעה ושיטור ביישובים הערביים
משטרת ישראל - השנתון הסטטיסטי 2018
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.