למרות המועמדות לפרס הבוקר: גם הספרות הסקנדינבית יכולה לפספס

כל מי שעבד אי פעם על תוכנית התנתקות מהמקום שבו צמח וגדל, יזדהה עם דידיה אריבון ב'שיבה לריימס' • אנדרה בארבה מציג דילמות מוסריות, שנובעות, בין היתר, מהחיבה האנושית למוד של בת יענה • אחרי שהתרגלנו לספרות סקנדינבית איכותית, 'שיעור נהיגה' מייצר תחושה של פספוס

ספרים / צילום: איל יצהר, גלובס
ספרים / צילום: איל יצהר, גלובס

שיבה לריימס, דידיה אריבון, עם עובד, 223 עמ'

כל מי שאי פעם מצא עצמו עובד על תוכנית התנתקות מהמקום שבו צמח וגדל, לטובת האדם הבוגר שהיה רוצה להיות, יזדהה עם דידיה אריבון בספרו 'שיבה לריימס' - ולא משנה מה היה המקום, ועד כמה התוכנית עבדה או לא. "חשבתי שאפשר לחיות את חייך בנפרד ממשפחתך, ולהמציא את עצמך תוך הפניית גב לעבר שלך ולאלה שאכלסו אותו", אומר אריבון, ומיד ברור לאן זה מוביל.

כעולה משם הספר, הוא גדל בריימס שבצפון-מזרח צרפת. את ילדותו העביר באקלים של מאבק זוגי מתמשך בין הוריו, בני מעמד הפועלים, שבלשון המעטה לא העריכו השכלה או בורגנות. הוא היחיד מבין ארבעה אחים שראה במערכת החינוך מכונת תופת אמיתית, וחש צורך להמציא את עצמו מחדש. בגיל 20 עזב לפריז, שם יצא מהארון המיני, אבל נכנס לארון החברתי, באמצעות אותם מנגנוני הסתרה ותחבולות לטשטוש עקבות המשמשים לא מעט מאנשי הקהילה הגאה.

כדי להתנתק מהעולם הישן ולהיכנס בשעריו של עולם אחר, העביר את עצמו סדרת חינוך מחדש, כולל פיקוח על השפה ועל חיתוך הדיבור. ההצלחה במשימת חייו העניקה לו תחושת חופש משכרת, וחדוות היחלצות מהגורל - עברו שנים עד שהבין את המחיר ששילם. את אחיו לא ראה תקופה ארוכה מאוד, ואל הלווייתו של אביו לא הגיע. ובכל זאת היה מפגש מחודש עם אמו, והוא שהוליד לימים את הספר.

התחושה היא שאריבון באמת מעוניין להתפייס עם העבר שלו, או לכל הפחות להכיר בו ולהכיר אותו לעולם - אך אינו מסוגל לעשות זאת בלי להרפות אחיזה בעולמו הנוכחי. הוא מעמיס על הדפים כמה שיותר ציטוטים מפי פילוסופים, סוציולוגים והוגי דעות, מנתח את עליית הימין הקיצוני, ומנסח תובנות מחקריות על חיי משפחתו, באופן שדווקא מנציח את הניכור בין מעמד הפועלים לבין מי שמדבר עליו. נכון שבסופו של דבר מדובר בספר חזק ומעורר מחשבה, אולם חבל שהוא לא 'שיחרר' קצת יותר.

שורה לזכור. "שני חברים הם שתי היסטוריות חברתיות מופנמות המנסות להתקיים בצוותא" (עמ' 157).

שורה תחתונה. החיים בין זכות השיבה לזכות המחשבה.

 

מאיפה צצו הילדים, אנדרס בארבה, הוצאת כתר, 189 עמ'

לעיירה סן כריסטובל, השוכנת בין הנהר לג'ונגל, מגיעים 32 ילדים שאיש אינו יודע כיצד נאספו יחדיו, מה שמותיהם או באיזו שפה הם מדברים. אבל אי אפשר להתעלם מנוכחותם: הם צצים בכל מיני מקומות, נוהגים באלימות, ואין להם שום בעיה לעשות מה שצריך כדי לשרוד.

את הסיפור הזה, שמתרחש בשנות ה-90, אנחנו מקבלים מפיו של מנהל מחלקת הרווחה, שהגיע לעיר אחרי שהצליח בעבודתו בעיר אומללה אחרת. הוא מרגיש מעורב וקצת אחראי לפחות לחלק מההתרחשויות, למרות מרחק השנים. "יש נחמה בכך שהזיכרון שלנו שרירותי בדיוק כמו ההעדפות שלנו, שהוא בוחר לנו את הזיכרונות באותה מקריות שהחך מחליט שאנחנו אוהבים בשר, אבל לא פירות ים", הוא מנסה לשכנע את עצמו ואותנו.

בארבה מציג דילמות מוסריות, שנובעות, בין היתר, מהחיבה האנושית למוד של בת יענה: אנשים מעדיפים לעצום עיניים ולאטום את האוזניים כל עוד אפשר, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם המציאות הניצבת מולם. אם לא יגדירו אותה במילים ולא ידברו עליה, אולי היא תתפוגג מעצמה.

אמנם המסתוריות של הגעת הילדים משתווה כמעט למסתוריות של היעלמותם, אבל בדרך, העיירה כולה משלמת מחיר. המזל הגדול, אולי, הוא שכל זה היה לפני עידן הסמארטפונים והתיעוד הדיגיטלי האינסופי. לאט לאט הזיכרון באמת נשחק, ואין מה ש'יכריח' אותו להישאר נאמן למציאות.

שורה לזכור. "העונש הכי קשה הוא לא הצורך להוכיח מי אנחנו, אלא הצורך להוכיח את זה שוב ושוב" (עמ' 152).

שורה תחתונה. אז מה אתם הייתם עושים?


שיעור נהיגה, דורתה נורס, הוצאת אחוזת בית, 189 עמ'

הסופרת הדנית דורתה נורס בחרה לכתוב על מישהי בת גילה, 40 ומשהו, שכמוה גם היא הגיעה מעיירה קטנה ביוטלנד לעיר הבירה, קופנהגן. סוניה היא מישהי שזקוקה לשינוי בחיים, אבל משהו בולם אותה: היא מהאנשים האלה שלא מצליחים להשתלב בקצב החיים הרגיל, או ליהנות מחברת בני אדם. יותר קל לה עם האמונה שכיף לעשות דברים לבד, להתקרב לעצמך ולהיות נאמנה לעצמך. אה, וגם אין לה רישיון נהיגה. כלומר, היא לומדת כבר חצי שנה, אבל לא מצליחה להעביר הילוך. שום דבר לא זז, חוץ מהברקס.

הספר, לעומת זאת, זז מהר: ככה זה בספרים קלילים על רווקות מתוסבכות, מגושמות וחסרות ביטחון. כאן לא מתעכבים על דברים לעומק, מספיק להציף אותם אל פני השטח. כך, למשל, לומר שקופנהגן היא המזבלה הרוחנית של דנמרק, ושהיא יונקת לתוכה את כל האנרגיות האפלות של האומה, זו נקודה מעניינת - אבל נורס אינה מפתחת אותה, כמו גם רעיונות טובים אחרים. יותר קל לה, כנראה, להתמקד ביחסים, ולטעון, למשל, שגברים עם פחד טיסה אלה גברים שבוגדים, כי באוויר אין להם לאן לברוח, הם תלויים בחסדי הטייס. אחרי שהתרגלנו לספרות הסקנדינבית הטובה, עם תרגומים רבים בשנים האחרונות, הפעם התחושה היא של פספוס - וחבל.

שורה לזכור. "שמירה על סודיות כבר לא מעסיקה אף אחד. המרחב הפרטי נעשה טריוויאלי וחבוט" (עמ' 70).

שורה תחתונה. למרות המועמדות לפרס הבוקר - לא יותר מצ'יק ליט לחופשה הבאה שלכם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988