דעה: תוכנית "חיסכון לכל ילד" משמרת את הפערים החברתיים

כדי להביא למוביליות חברתית צריך להכניס שינויים בתוכנית • התוכנית יכולה לשמש כלי מדיניות מועיל להקטנת האי-שוויון ולצמצום פערים חברתיים. בצעדים קטנים אך משמעותיים ניתן לשפרה ולצמצם את העוני הבין-דורי • דעה

תוכנית "חיסכון לכל ילד". כיצד היא משפיעה על הפערים החברתיים? / צילום: שאטרסטוק
תוכנית "חיסכון לכל ילד". כיצד היא משפיעה על הפערים החברתיים? / צילום: שאטרסטוק

מטרת תוכנית "חיסכון לכל ילד" היא לקדם שוויון ולתרום לצמצום הפערים החברתיים בישראל, באמצעות שיפור המצב הכלכלי של אזרחיה הצעירים. האם התוכנית מצליחה בכך?

התוכנית אומצה על-ידי הממשלה בעקבות המלצות "ועדת אלאלוף" למלחמה בעוני; היקף ההוצאה הכרוכה בה הוא כ-2.7 מיליארד שקל בשנה. ככלל, התוכנית מבקשת להגדיל את המשאבים הכספיים שבידי צעירים בתחילת חייהם העצמאיים, וצפויה להקל על צעירים ממשפחות מעוטות הכנסה להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה. עם זאת, בתום כשנתיים להפעלתה, מחקר שערכו אופיר פינטו ודניאל גוטליב מהמוסד לביטוח לאומי מאמת את החששות שהועלו באשר למגבלותיה, ונראה כי נדרשים שינויים כדי שתתרום תרומה ממשית לצמצום האי-שוויון בישראל.

בניגוד לתוכניות ביטחון סוציאלי אחרות, המיועדות לבעלי הכנסה נמוכה, אופיה האוניברסלי של תוכנית "חיסכון לכל ילד" מבטיח את מיצוי זכותם של כל הילדים ליהנות מפירותיה. במובן זה, התוכנית משקפת את גישת ההשקעה החברתית שמציבה במוקד מדינת הרווחה את פיתוח ההון האנושי של המדינה ואת שילובם המיטבי של כלל האזרחים באמצעות מתן כלים והזדמנויות שוות לכול.

במסגרת התוכנית מופקדים מדי חודש לכל ילד 51 שקל מטעם המדינה לחשבון חיסכון ייעודי. להורים עומדת אפשרות להפקיד בחשבון 51 שקל נוספים מקצבת הילדים, בחירת הגוף הפיננסי ומסלול ההשקעה הרצויים. במקרים של היעדר החלטה כזאת, החיסכון נפתח בברירת המחדל שקבעה המדינה. בהגיע הילד לגיל 18 נפסקות ההפקדות, והילד יכול למשוך את כספי החיסכון, או להמתין לגיל 21 וליהנות ממענק נוסף של כ-500 שקל. החיסכון פטור מדמי ניהול, והכסף יכול לשמש לכל מטרה.

התוכנית במתכונתה הנוכחית אינה צפויה לתרום לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים, וזאת, לטענת החוקרים, משתי סיבות עיקריות: האחת - הורים משכילים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה נוטים לבחור באפיקי השקעה המניבים תשואה גבוהה, לעומת הורים לילדים מהעשירונים הנמוכים, שרבים מהם נצמדים לברירת המחדל שבה התשואה נמוכה. הסיבה השנייה היא שהורים ממעמד גבוה מוסיפים לחיסכון 51 שקל מקצבת הילדים; והורים ממעמד נמוך נוטים שלא להפריש לחיסכון מהקצבה. וכך הפערים בסכומים המצטברים למשיכה יכולים להגיע ל-50,000 שקל לטובת ילדים ממשפחות מבוססות, מה שאינו תורם לצמצום הפערים. 

במטרה לתקן זאת ניתן להכניס לתוכנית תיקונים ושינויים שאינם כרוכים בתוספת תקציבית גדולה. אפשרות אחת היא לשנות את ברירת המחדל, כך שהתשואה תגדל. בהקשר זה,הציע הביטוח הלאומי להתאים את מידת הסיכון בהשקעה לגיל הילד.

אפשרות אחרת היא יישום מדיניות פרוגרסיבית ששומרת על הרכיב האוניברסלי. למשל, מדיניות של "מצ'ינג" (מימון תואם) למשפחות עניות - על כל סכום שהמשפחה מפקידה (עד גובה מסוים), המדינה תפקיד סכום שווה. החיסרון הוא שהדבר מחייב מערך ביורוקרטי שיבדוק לאורך זמן את מצבם הכלכלי של משפחות רבות. מדיניות פרוגרסיבית פשוטה יותר היא שמהילד השלישי במשפחה המדינה תוסיף 51 שקל לחשבון הילד, דבר שיגדיל משמעותית את הסכום הכולל שבו יזכו ילדים ממשפחות עניות ויקל את המעמסה הכלכלית של ההורים.

אפשרות נוספת, שאינה כרוכה בעלות ציבורית ועשויה להבטיח תשואה לרבים, היא לאפשר להורים להפקיד בחשבון החיסכון את מענק הלידה, ובכך להתחיל את החיסכון עם סכום משמעותי. אומנם הכשל המקורי יישאר, אך הפקדת סכום נאה בתחילת הדרך תגדיל את רווחיות החיסכון בכל אפיקי ההשקעה.

תוכנית "חיסכון לכל ילד" יכולה לשמש כלי מדיניות מועיל להקטנת האי-שוויון ולצמצום פערים חברתיים. בצעדים קטנים אך משמעותיים ניתן לשפרה ולצמצם את העוני הבין-דורי, ולהבטיח לילדים ממשפחות עניות עתיד כלכלי טוב יותר. 

הכותב הוא ראש תוכנית הרווחה במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית, וחבר סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית 

צרו איתנו קשר *5988