אבסורד אמריקאי: ההשפעה העצומה של מדינה חקלאית דלת-אוכלוסין על המירוץ לנשיאות

באמת לא מגיע לה, לאיווה. היא כל-כך לא יציגה, והבחירות שלה הן כל-כך-לא-בחירות, כל־כך מעט מצביעים בהן • למרות כל זאת, מאז 1972 היא חוזרת וטורפת את הקלפים • האם היא תקפיץ מהפכן סוציאליסטי אל ראש התור בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות?

אליזבת’ וורן, ברני סנדרס וג’ו ביידן / צילום: רויטרס
אליזבת’ וורן, ברני סנדרס וג’ו ביידן / צילום: רויטרס

איווה מתחכמת לפוליטיקה האמריקאית זה 50 שנה, עוד מזמן ששמה אוית בעיתונות הישראלית "איובה" (כך אגב הוא מאוית ברוסית עד עצם היום הזה). אף כי היא עומדת במקום ה-31 בין מדינות ארה"ב במניין תושביה, מאז 1972 היא התחנה הראשונה בעונת הבחירות המקדימות לנשיאות. כמעט כל טוען לנשיאות מוכרח להיות בה. דוק: להיות, לא רק לבקר. יש טוענים שאפילו לקחו את משפחותיהם, ועברו לאיווה בשנה שלפני הבחירות.

בין הסוציאליזם של ברני, הישירות של אליזבת והתעוזה של פיט: מה מספרים הדמוקרטים של איווה? | טל שניידר בדרכים, יומן בחירות

אמרנו "בחירות"? הבה נתקן. באיווה אין בחירות, במובן הזה שבחירות הן אקט חשאי, הנערך מאחורי פרגוד, בקלפי הנפתחת עם זריחת השמש ונסגרת לאחר שקיעתה. איווה עורכת "אסיפות" (באנגלית, caucus), הנוטות להתקיים בערב, אורכות כשעתיים-שלוש, נטולות כל חשאיות, ומבוססות על ניסיונות של שכנים לשכנע זה את זה להתגודד איתם בפינת החדר לטובת אחד הטוענים למועמדות המפלגה לנשיאות. אני זוכר את ההתגודדויות האלה עוד משנות ה-80, כאשר חזרתי ובוססתי בשלגי איווה בימי מערכת הבחירות, בטמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס.

ההליך מסורבל, הוא גוזל זמן ומחייב יציאה מן הבית באמצע החורף, לפעמים בשלג כבד. איווה היא מדינה חקלאית, ובאזוריה הכפריים, לרגל פיזור האוכלוסייה, צריך לעיתים קרובות לנסוע עשרות קילומטרים למקום האסיפה. תושבי איווה אינם מתרגשים ממזג האוויר, אבל הם אינם נוהרים לאסיפותיהם. ב-2016, כאשר הילרי קלינטון התמודדה נגד ברני סנדרס, רק 15.7% מבעלי זכות הבחירה טרחו להשתתף.

"פוליטיקה קמעונאית"

איך ייתכן אפוא שאחת המדינות הקטנות ביותר של ארה"ב, שהדמוגרפיה שלה אינה מייצגת את אוכלוסיית אמריקה (היא הרבה, הרבה יותר לבנה מן הממוצע הארצי), שרק שביעית מבוחריה טורחים לבחור, תמלא תפקיד כה חשוב בקביעת המועמד לנשיאות?

זו שאלה החוזרת ונשאלת בתערובת של פליאה ושל מחאה. במשך שנים, קליפורניה, הגדולה במדינות ארה"ב (באוכלוסייתה, לא בשטחה) נהגה להצביע ביום האחרון של הבחירות המקדימות, בתחילת הקיץ. הגדולה ביותר כבר לא יכלה לשנות מה שכמה מן הקטנות ביותר קבעו באמצע החורף. אבסורד, הלוא כן. (קליפורניה התקדמה מאז בלוח השנה, והיא תצביע בחודש הבא.)

חוץ מזה שאיווה, וניו המפשייר המצביעה "על-אמת" שבוע אחד אחר כך, מעניקות לטוענים ולבוחרים הזדמנות נדירה להתחכך זה בזה וליצור קשר עין ואוזן. פרשנים אוהבים להבחין בין "הפוליטיקה הקמעונאית" של הקטנות הפותחות לבין ה"פוליטיקה הסיטונאית" של הגדולות הבאות אחריהן. הקמעונאית נהגה להעניק סיכוי לטוענים עניים, או עניים יחסית, שמדינות גדולות עם שוקי טלויזיה יקרים ללא-נשוא היו שוללות.

סנאטור רדיקלי חטף את המפלגה

מאז 1972, איווה חזרה וטרפה את הקלפים. הטריפה לא נבעה רק מזהותו של המנצח, אלא לפעמים מזהותו של בעל המקום השני, או השלישי. איווה דחפה את המפלגה הדמוקרטית שמאלה, או אל המרכז, במידה ששיבשה חישובים קודמים. לפעמים היא התענגה על הקנטת הציפיות הטבעיות.

חובבי היסטוריה ייזכרו, בעונג או בחיל-ורעדה, שלפני 48 שנה איווה הזניקה סנאטור שמאלי רדיקלי ממדינה קטנטנה אל מרכז הזירה. ג'ורג' מקגאוורן הגיע למקום השני באיווה, פיתח תנופה, ולא עצר עוד. הוא חטף את המפלגה - והנחיל לה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה (היא הפסידה ב-49 מ-50 מדינות הברית).

ב-1976, מועמד אלמוני כמעט לחלוטין, ג'ימי קרטר, מושל לשעבר של מדינת ג'ורג'יה, חרש את איווה במשך שנה. היא העניקה לו נצחון ותנופה, ו"ג'ימי-מי?" נבחר לנשיא בנובמבר 1976.

הכול למדו את לקח קרטר. כל מי שקיוו להערים על הציפיות התייחסו אל איווה ברצינות עצומה. מעשה קרטר לא חזר על עצמו. ברק אובמה כבר היה מוכר למדי כאשר ניצח באיווה בינואר 2008, אבל אילמלא ניצח אולי לא היה נבחר לנשיא באותה השנה.

איווה עזרה בעיקר למועמדי המימסד ליירט מורדים. ב-2000, סגן הנשיא אל גור סיכל שם את קריאת התיגר של הסנאטור ביל ברדלי, לשעבר כוכב כדורסל מהולל. ב-2004, הסנאטור ג'ון קרי עצר שם מועמד רדיקלי מפתיע, הווארד דין, מושל ורמונט הקטנטנה. ב-2016, הילרי קלינטון קיבלה תזכורת מצמררת על חולשותיה הפוליטיות, כאשר התקשתה לגבור על מועמד רדיקלי אחר מוורמונט, הסנאטור ברני סנדרס.

שאלת ברני בוערת

שתי השנים האלה, 1972 ו-2004, מעוררות את עיקר האסוציאציות שלנו השבוע. האם מועמדי המרכז יצליחו לבלום את סנדרס, או שהוא יעשה מעשה מקגווארן מ-1972, ויהפוך את איווה לקרש קפיצה לשם השתלטות על המפלגה, עם תוצאות לא חזויות?

הן לא חזויות מפני שאין הכרח שהן יסתיימו כדרך שהסתיימה מועמדות מקגאוורן. הן יכולות להסתיים גם כדרך שהסתיימה מועמדותו של דונלד טראמפ. הוא אגב הפסיד באיווה, בהפרש קטן, והתלונן כמובן על זיוף; אבל ניצח בניו המפשייר והסוף ידוע. השנה אין התמודדות של ממש בתוך המפלגה הרפובליקאית, ונצחון טראמפ מובטח.

שאלת ברני היא עכשיו הבוערת מכל השאלות. הוא הגיח ברגע האחרון אל ראש תהלוכת הטוענים. איש מהם אינו מגיע אפילו ל-30% בסקרי איווה. אבל לרגל ריבוי המתמודדים, גם 25% יכולים להספיק כדי לטעון לניצחון. ניו המפשייר היא הבאה בתור, והיא נחשבת למגרש הביתי של סנדרס. היא שכנתה של ורמונט, והוא ניצח בה ללא קושי את הילרי קלינטון ב-2016. שני נצחונות רצופים בשתי מדינות קטנות ולא-מייצגות לא צריכים לחרוץ את גורל המערכה. אבל התנופה שנצחונות כאלה מעניקים כמעט אינה ניתנת לעצירה.

הדמוקרטים המתנגדים לסנדרס מתקשים להחליט איך להציג את התנגדותם. האם הם צריכים לעבוד על הטענה הטקטית, או על הטענה הרעיונית. זאת אומרת, האם עליהם לנסות להניא בוחרים מלהצביע לטובת סנדרס, "מפני שאמריקה לעולם לא תבחר סוציאליסט רדיקלי" (או יהודי, אבל איש כמובן לא יעז להגיד את זה); או מפני שדמוקרטים פשוט אינם צריכים לבחור סוציאליסט רדיקלי, בלי שים לסיכויי נצחונו בבחירות הכלליות, מפני שהם אינם סוציאליסטים רדיקליים.

בלומברג ידרוך על גוויות

כמובן, במקדימות האלה יש מספר נעלמים, כמו הופעתו עתירת-המזומנים של המולטי-מיליארדר מייק בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר. הוא פוסח על איווה, אבל מפזר מאות מיליוני דולרים מכספו הפרטי בשורה של מדינות גדולות, כולל קליפורניה, העומדות להצביע במהלך חודש מרץ.

סיכויי בלומברג יגדלו במידה דרמטית, אם הדרך למרץ תהיה זרועה בגוויותיהם הפוליטיות של מועמדי המרכז (ג'ו ביידן, פיט בוטיג'יג', איימי קלובוצ'אר). למען האמת, סיבת כניסתו המאוחרת למערכה הייתה רצונו לבלום את הגל השמאלי רדיקלי שמייצגים סנדרס והסנאטורית אליזבת וורן. וורן נחלשה בינתיים, וסנדרס הוא נושא הנס של "מהפכה" סוציאליסטית (בלשונו שלו).

ביום ראשון בערב (שעון ארה"ב), עשרות מיליוני אמריקאים ייצמדו אל מרקעי הטלוויזיה שלהם, כדי לצפות בגמר "אליפות העולם" בפוטבול. זה המאורע הטלוויזיוני החשוב ביותר של השנה, ותשדירי הפרסומת שלו הם תמיד מתוחכמים, משעשעים ומעוררים עניין יוצא דופן. נראה שבלומברג הוא הדמוקרט היחיד שרכש זמן פרסום (יקר להחריד). גם טראמפ רכש, כמובן.

טראמפ עצמו עובר עכשיו על הטיוטות הסופיות של נאומו על מצב האומה, ביום ג', בפני שני בתי הקונגרס. ביום ד' עומד להסתיים משפטו במליאת הסנאט, בזיכוי מלא. שבוע דרמטי במידה יוצאת דופן מתחיל היום.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988