דעה: קצת פרופורציות

העיתונות הישראלית היא בבואת החברה שלנו, על כל יתרונותיה וחסרונותיה • היא חצופה, חמה, ממזרה, חפיפניקית, פטריוטית, פיקחית, גסת-רוח, זריזה, רשלנית, מקורית ונוטפת טחינה על החולצה

משה דיין נואם בפני ועדת העורכים / צילום: לע"מ
משה דיין נואם בפני ועדת העורכים / צילום: לע"מ

אח, הימים היפים. לעיתונות התייחסו כאל "הזרוע הרביעית". אמון הציבור בה נגע בשמים. כולם קראו מעריב-ידיעות-הארץ-דבר-על המשמר-הצופה, האזינו לגלי צה"ל-קול ישראל וצפו ב"הטלוויזיה הישראלית" עם 90% רייטינג לשקופית "סליחה תקלה".

ועדת העורכים המיתולוגית נהגה להחליט מה יפורסם, ובעיקר מה לא. עיתון נזקק לאישור של משרד הפנים על-מנת לפעול. הסכם הצנזורה - הקיים בגרסה מתירנית יותר עד היום - חייב להגיש לאישור מוקדם ידיעות בשלל תחומים שנחשבו לביטחוניים בנסיבות התקופה, לרבות אספקת נפט, הלוואות למדינה, ואף הערכות על העוצמה הצבאית של מדינות ערב.

והציבור קנה את הסחורה בלי יותר מדי שאלות.

באותם ימים יפים לא מדדו את האמון במוסדות - זה היה מובן מאליו. במוסדות כולם, ובראשם צה"ל. אבל הלם מלחמת יום כיפור הביא לחשבון נפש של העיתונות על חדלות האישים שלה מול הממסד הביטחוני. עשור מאוחר יותר, קיבלנו את יום הכיפורים הכלכלי של מפולת מניות הבנקים. חשבון הנפש של העיתונות הכלכלית הביא אז לחיזוקה.

משנות ה-90 ועד היום, חברי כנסת, שרים, נשיא וראש ממשלה ישבו בכלא, במידה רבה הודות לעיתונות שפעלה היטב.

בינתיים כל המציאות הכלכלית והטכנולוגית השתנתה. אין מקום בעמוד הזה לפרט את הרשימה המלאה של עיתונים, אתרים, תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה ורשתות חברתיות שמרכיבים כולם יחד קקופוניה נפלאה של מילים, קולות ודימויים ויזואליים המלווים אותנו 24/7 בכל מקום בו אנחנו שוהים. כל המידע שבעולם נגיש לנו במספר הקלקות. הרשתות החברתיות המושמצות, שברו את מונופול המידע שלנו, העיתונות המסורתית (לרבות הדיגיטלית) ומאתגרות אותנו. הן דוחפות אותנו להיות נקיים יותר, מדויקים יותר, ארוזים טוב יותר.

אז נכון, מחלות העיתונות לא מבוטלות. היא עדיין ממלכתית מדי (עמוד נוח, עמידה חופשית), קיטשית מדי (נעמה הילדה של כולנו), שטחית מדי (מעט עיתונאים כלכליים יודעים לקרוא מאזן), אטומה מדי (לנעשה מזרחית לקו הירוק, צפונית לירקון ודרומית מגדרה), ובכלל - זה לא בדיוק מקצוע. או לפחות לא במובן של פרופסיה שיטתית הנלמדת לעומקה. אף אין בקיים תהליך פנימי של הכשרה מקצועית ראויה לשמה, להוציא גלי צה"ל. וזה לא קשור במצב הכלכלי של הענף. נכון הדבר גם בתקופות שגשוג שכבר חלפו להן.

להמשיך? מו"לים ובעלי שליטה טועים לחשוב שהאחיזה בעיתון או בתחנת טלוויזיה מעניקה להם רק עוצמה וכבוד. הם שוכחים לעיתים קרובות מדי את המחויבות הציבורית בילט-אין. זה לא באמת עסק פרטי (ובדרך כלל גם לא רווחי...).

ובכל זאת ולמרות הכול - העיתונות הישראלית היא בבואת החברה שלנו, על כל יתרונותיה וחסרונותיה. היא חצופה, חמה, ממזרה, חפיפניקית, פטריוטית, פיקחית, גסת-רוח, זריזה, רשלנית, מקורית ונוטפת טחינה על החולצה.

ממשלת פינלנד השיקה קמפיין נרחב נגד פייק ניוז, והתוצאה - מספר עמיתי אסף אוני בגיליון זה - הייתה ירידה באמון בתקשורת. נו, טוב.

לאחר 37 שנה במקצוע, בכל זאת קצת מקצוע, אני יכול לומר לעצמי שוב את מה שהיה לי נהיר בראשית הדרך: בין עיתונות ממוסדת וממושטרת שכל הציבור מאמין לה, לבין עיתונות חופשית וכאוטית שמעוררת מחלוקות - הבחירה שלי ברורה. יעשה כל אחד את מלאכתו, ללא מורא וללא משוא-פנים ("העולם הזה", זצ"ל). האמון יבוא לבד. 

הכותב הוא סגן עורכת "גלובס", לשעבר העורך הראשי של ynet והעורך הראשי של "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ עשר.