חלל | ראיון

האדריכלית העתידנית מיכל זיסו: "אני אחראית שמה שקרה בכדור הארץ לא יקרה במאדים"

למיכל זיסו יש מטרה: להנגיש לכדור הארץ את ההתיישבות בחלל • לשם כך היא כבר תכננה מושבה על מאדים ונשאה דברים בפני נאס"א • בראיון ל'ליידי גלובס' מספרת האדריכלית למה החלום שלה לא מוגזם כמו שהוא נשמע, ומצהירה: "את הערים העתידניות יתכננו בעיקר נשים"

מיכל זיסו / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
מיכל זיסו / צילום: איליה מלניקוב, גלובס

בימיי המתרחקים כשכיר היה לי משרד מאובק, נטול תמונות. על הצד החיצוני של דלת הכניסה תליתי דף 4A שעליו הדפסתי את המילים: 'על הירח הכול יותר קל פי 6', זכר לצרור הצילומים והמחשבות המבריק שיצרה ב-1995 האמנית הילה לולו לין.

נזכרתי בכך כמה שעות לאחר שסיימתי לשוחח עם מיכל זיסו - ולא רק בגלל השימוש של שתיהן בכוכב אחר כמתווך לקשיים בכוכב הזה. משהו מחבר, ברמת סגנון התנועה המחשבתי, בין שתי הנשים. איזו יכולת להדביק, לאגד מחדש, לחבר מילים ומחשבות, להשתמש באותיות אמצעיות בסיום מילה.

זיסו, 35, היא אדריכלית בהשכלתה הפורמלית. פעם היה לה חלום לתכנן גורדי שחקים בערים הגדולות בעולם. אנשים כמוה, שלא עוצרים, אמורים לחוות משבר לא פשוט לנוכח העובדה שזה לא קרה. אלא שבמקרה שלה, היא זו שהתרחקה מהחלום, ממש כפי שמתרחקים מאהוב שכבר לא ממש אהוב; בכבוד ובחיבה, אבל גם תוך סחרור מוחלט מאהבתה החדשה.

בואו נתחיל בהתחלה. היא נולדה וגדלה בחיפה, עברה בגיל 12 עם משפחתה לניו יורק, שם הם חיו כשלוש שנים בשליחות בנק לאומי. החוויה הניו-יורקית לימדה את זיסו דבר או שניים על עצמאות: "מגיל 12 טסתי על קו ישראל-ניו יורק כמעט לבד עם אחי הקטן". כילדה במנהטן היא גילתה כבר אז שערים גדולות וגורדי שחקים מרגשים אותה.

כשהייתה בת 15 חזרה עם משפחתה לארץ. כמה שנים אחר כך התגייסה ל-8200 ("לא יכולה לדבר על זה, משהו שקשור ללוויינים") ועלתה על מסלול קריירה ישראלי נחשק למדי. אבל לא. "כל החברים שלי הלכו להייטק, חלקם כבר עשו אקזיט והתעשרו", היא מספרת בראיון ל‘ליידי גלובס‘, "רק אני החלטתי ללמוד אדריכלות ואף אחד לא הבין למה אני עושה את זה. רק כיום, כשאני נכנסת יותר ויותר לתחום החלל, הדברים מתחילים להתחבר לי".

חלל? עוד נחזור לשם. חצי שנה לאחר השחרור התחילה ללמוד אדריכלות בטכניון. עם סיום הלימודים, שכללו גם שנה במילאנו במסגרת חילופי סטודנטים, החלה זיסו לעבוד אצל משה צור, משרד האדריכלים השני בגודלו בארץ. העתיד, שוב, נראה ברור, מובן מאליו ומובטח. "זה היה משרד עם 100 אדריכלים, בערך, בתל אביב ובחיפה", היא מספרת. "עבדתי שם בעיקר על פרויקטים ענקיים, על מגדלים ועל פרויקטים עירוניים בקנה מידה גדול".

מתי התחלת לקלוט שמשהו לא מסתדר לך?
"נשים עבדו לצדי במשרד, אבל כל מקבלי ההחלטות היו גברים. גם יזמי הנדל"ן היו כולם גברים. דנה עזריאלי עוד לא החליפה בתפקיד את אבא שלה. פעמים רבות הייתי מוצאת את עצמי האישה היחידה בחדר, והיו הרבה רגעים לא נעימים. היו מגיעים לפגישה כ-20 גברים, לוחצים ידיים זה לזה, ובסוף נוגעים בי בכתף ושואלים: ו'מי את?', זו סיטואציה שבה את לא יודעת איפה לשים את עצמך. את מבינה שמסתכלים עלייך וחושבים שבאת לפה להגיש קפה. זה האינסטינקט, התת מודע".

ענף הבנייה נחשב מאוד גברי.
"עד לפני 70 שנה בכלל לא נתנו לנשים ללמוד אדריכלות. במשרדים הוותיקים ברור שיש בעיקר גברים. פרס פריצקר, שזה הפרס המקביל לנובל בתחום האדריכלות, קיים כבר יותר מ-40 שנה, ועד כה זכו בו רק שתי נשים. אחת מהן היא זאהה חדיד, אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי שמתה לפני כמה שנים מהתקף לב, ואמרה בכל ראיון שהיא לא מביאה ילדים לעולם ולא מקימה משפחה, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה לצאת מהמרוץ. הזוכה השנייה, קזויו סג‘ימה מיפן, זכתה בפרס יחד עם בעלה".

גם גורדי השחקים שאת כל כך אוהבת תוכננו כמעט אך ורק על ידי גברים לבנים.
"נכון. מבין 100 משרדי האדריכלות הגדולים בעולם, רק שלושה מונהגים על ידי נשים, וכולם מתקבצים בארצות סקנדינביה, במדינות הכי שוויוניות בעולם. בניו יורק, כשתכננתי מגדל של 80 קומות בשדרה החמישית, התחושה הזו רק התחזקה אצלי".

הסביבה הבנויה מסכנת נשים

זיסו קצת מקדימה כאן את המאוחר. עוד לפני שעלו התחושות הללו הציעו לה במשרד משה צור בונוס ונסיעת צ‘ופר לכנס בנייה גבוהה בניו יורק, דווקא ביום שבו החליטה להודיע על התפטרותה. מאחר שהדברים נעשו בצורה יפה וחברית, סוכם בסופו של דבר שזיסו, אז בת 30, תצטרף לבכירי המשרד בנסיעה לכנס. היא נסעה, ניגשה לראיון עבודה במשרד של 5-4 אדריכלים במנהטן - והתקבלה.

"פתאום התחלתי להוביל פרויקטים ענקיים כמו המגדל שתוכנן על פינת השדרה החמישית ורחוב 44 וזכה לשם 44W44 (המגדל, אגב, עדיין לא נבנה, ולא ברור אם זה יקרה אי פעם). הייתה לי שם הזכות לעבוד עם צוותים מהשורה הראשונה במנהטן. בכל פיסת בניין יכולתי לבחור אם אני רוצה שיביאו לי זכוכית מאמסטרדם או מכל נקודה אחרת בעולם".

נשמע כמו התגשמות חלום. אז למה את כאן, בישראל?
"הייתי שם על ויזת עבודה, ודווקא אז דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ושינה את הכול. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות תלויה בבוסים שלי כשכירה, בגלל ויזת עבודה. זה מצב מאוד מגביל, שלא מאפשר להתפטר גם אם רוצים. כדי לפתוח משרד אדריכלים עצמאי במנהטן הייתי צריכה להשקיע הרבה מאוד כסף, מה שלא נדרש בכלל בארץ. כאן מספיק שיהיה לך חדר בבית, לפטופ ותוכנה. עליית טרמאפ, עם מי שהוא וכל מה שהוא מייצג, השלימה לי את התמונה שהצטיירה לי בראש".

איזו תמונה?
"שהעולם שלנו, כלומר הערים הכי גדולות והמבנים הכי חשובים, מתוכנן על ידי גברים לבנים ללא מוגבלויות, ממעמד סוציו- אקונומי בינוני ומעלה, לרוב בטווח הגילים 65-40. אמרתי לעצמי: לא יכול שהם ורק הם מתכננים בשביל כל המגוון האנושי. יש פה איזה פער שאני חייבת להבין, ולעשות אתו משהו. החלטתי לחזור לישראל ולפתוח משרד אדריכלות משלי, שמטרתו תהיה לשלב אדריכלות עם שוויון מגדרי".

איך באמת משפיע היעדר הגיוון באדריכלות על החיים שלנו ביומיום?
"כשילדה גדלה, בארץ ובעולם, אמא שלה אומרת לה: ‘כשאת מסתובבת בחוץ ומפחיד ולא נעים לך, קחי את צרור המפתחות ושימי אותו בין האצבעות, שיהיה לך נשק אם מישהו מתקרב אלייך. כל ילדה באשר היא מקבלת את הטיפ הזה. לנשים שיוצאות מהבית בבוקר עוברת בראש אוטומטית המחשבה איפה יחנו את האוטו בערב, כשכבר יהיה חשוך... אם זה יהיה בחניון אז במינוס 1 ולא במינוס 3, כי שם לא ישמעו אותן אפילו אם משהו יקרה. הן גם לא יחנו על יד הפארק, כי הוא מסוכן בלילה".

כל אישה חושבת ככה?
"כל אישה, אחת לאחת. זה מופיע גם בכל המחקרים על נשים ופחד, נשים ועירוניות. יש המון מחקרים שנעשו על האופן שבו הסביבה הבנויה משפיעה על התנהלות הנשים. זה יכול להגיע, במקרים מסוימים, ממש להדרה של נשים מכל מיני אזורים במרחב, כי הן פשוט מפחדות. היום בישראל אתה הולך ברחוב בין שני קירות בטון ואם משהו קורה לך, אף אחד לא רואה ולא שומע. עד היום אני חושבת המון פעמים אם לעבור ברחוב אברבנאל בפלורנטין, שידוע כרחוב עם אחוז ההטרדות הגבוה ביותר בעיר".

איך את מציעה לשנות את המצב?
"צריך למפות את הרחובות האלה, לדבר עם העיריות, שישימו בהם תאורה כמו שצריך. צריך לדאוג שמה שפועל בקומת הקרקע יפעל שם גם בלילה, שזה לא יהיו רפדיות שנסגרות בשתיים בצהריים ומשאירות, למעשה, רחוב נטוש".

מכונה שתשאב אותנו לגג

זיסו, כפי שניווכח בהמשך, מאמינה בכל לבה ביכולתה לשנות את העתיד, לא רק את זה שלה הפרטי, אלא גם את עתיד המדינה והאנושות כולה. ברמת המדינה, היא מעורבת בפרויקט 'ישראל 100', שבו שותפים הטכניון ושבעה משרדי אדריכלות. הפרויקט נועד לקבוע תוכנית מתאר לישראל לשנת 2048, שממנה ייגזרו תוכניות הבנייה העתידיות בארץ.

גם שם אחראית זיסו על הטמעת השוויון המגדרי. "בהתחלה אמרו לי ‘בואי נכניס את זה למיעוטים‘ (נשים מהוות רוב של 51% מאוכלוסיית העולם), אבל בסוף הצלחתי להכניס את זה כאחד מ-13 הנושאים המרכיבים את ‘ישראל 100‘, כפרמטר שכל דבר שייבנה כאן ייבדק מולו".

איך השוויון המגדרי אמור לבוא לידי ביטוי במבנים עצמם?
"אנחנו כבר שנים עולים ויורדים במדרגות ומעליות. חדרי המדרגות הם בדרך כלל חללים סגורים וצרים. גם במעלית אנחנו עומדים איקס זמן בקרבה פיזית ובצפיפות עם אנשים זרים. שנים אנחנו חיים עם זה ואף אחד לא מערער, אף אחד לא אומר שאולי יש דרך אחרת. אבל, אם יהיו לנו מכונות שאיבה מתקרת הבניין אז בעיקרון - ותחשוב כאן רגע במונחי חלל - הן ישאבו אותנו ונוכל לקפוץ מקומה לקומה, או לרדת מקומה לקומה. אולי גם נוכל לעשות את זה לבד, לא בחברת אנשים אחרים, אולי אפשר להיפתח גם לרעיון של מעליות אישיות. אם עושים שנים על גבי שנים את אותו הדבר והבעיה נשארת, אולי כדאי לשקול לעשות את זה קצת אחרת".

בעולמך, שנראה לי מעט מוקצן, כמעט כל אישה קורבן וכל גבר טורף. במציאות שאני מכיר יותר ויותר גברים חוששים להיכנס למעלית עם אישה.
"יש כאן תנועת מטוטלת, שבה עכשיו אנחנו על הצד הקיצוני שבו גברים חוששים, אבל בוא: אין אופציה שזה יקרה לך בטעות. אתה מפחד להטריד? רד במעלית, שים עיניים על הרצפה ותסתום. כרגע על המטוטלת יוצא הרבה רעש וכעס, שזה גם בסדר, אבל אני מאמינה שזה יתייצב".

בלי קשר לענייני מגדר, אם תתכנני היום מגדל בתל אביב, לא תשימי מכונות שאיבה כמעליות.
"למה לא? אדריכלות זה מקצוע מאוד איטי. תכנון ובנייה של מגדלים בישראל נמשכים בין 8 ל-12 שנים. זה פרק זמן שבו יכולים לקרות שינויים טכנולוגיים וחברתיים מרחיקי לכת. אנחנו לא מטילים בכלל ספק בקירות, מדרגות ומעליות, פשוט בגלל שאין זמן וצריך להתחיל לבנות. אבל אולי עכשיו, כשאנחנו הולכים לעולם של חללים קטנים וקומפקטיים יותר - דיור שיתופי, עבודה שיתופית, תחבורה שיתופית - זה הזמן להסתכל על דברים אחרת ולשאול, לדוגמה, למה המדרגות באולמות התצוגה של אפל עשויות מזכוכית שקופה, שעלולה ליצור סיטואציה לא צנועה לאישה בשמלה או לשיח סעודי שיורדים בהן? למה יש בסופר מדפים גבוהים מדי, שלא מתאימים לגובה של רוב הנשים? זו אפליה באמצעות תכנון. באייפון כל חלק מתוכנן בפרסונליזציה, בהתאמה מדויקת למשתמש, אבל באדריכלות עדיין מתכננים לפי ממוצעים, והממוצע שם הוא בדרך כלל אותו גבר לבן, גבוה ושרירי".

איך התקבל כאן, בישראל, המסר שלך על שילוב בין אדריכלות לאג‘נדה של שוויון מגדרי?
"האמת? לא טוב. ניסיתי להגיע ליזמים הכי גדולים כאן, כי הם מה שהכרתי, אבל לא באמת הצלחתי לתקשר את המסר של משרד אדריכלות בשילוב עם שוויון מגדרי. בכל פעם שהתחלתי לדבר על זה עם אנשים, במיוחד עם גברים, השיחה נעשתה לא נעימה. התקבל כנראה הרושם שאני מאשימה, ואני לא. בסך הכול ניסיתי לומר שאם יש מגוון של משתמשים, צריך שיהיה גם מגוון של מתכננים".

מה כל כך קיצוני בשילוב בין אדריכלות לשוויון מגדרי, בסוף העשור השני של המאה ה־21?
"לפני שנתיים זה עוד היה בנקודה של 'אל תגידי כולם, כי יתייחסו אלייך כאל פמיניסטית כועסת'. צריך גם לזכור שהאנשים שאליהם דיברתי הם בדיוק הגברים הלבנים עם הכוח שנגדם יצאתי. עם זאת, אצל רוב הארגונים הגדולים זה לאו דווקא שוביניזם, פשוט מעניין אותם רק הכסף. אם אתה נותן לי כסף - יאללה, נעשה את זה. לא נותן? אז לא נעשה. למה שאשים עוד תאורה בחניון, אם אני לא מרוויח מזה כסף? מאוד קשה להסביר למה בכל זאת".

"במבנה עגול קל לראות סכנה". המושבה שתכננה על מאדים
 "במבנה עגול קל לראות סכנה". המושבה שתכננה על מאדים


"מאדים יציל את כדור הארץ"

זיסו מצאה את עצמה עם משרד אדריכלות חדש, אבל ללא עבודה. "מה עושים אדריכלים שאין להם עבודה? נכנסים לרשת ומחפשים תחרויות קונספטואליות. מצאתי תחרות בשם ‘מארסטופיה‘, שהזמינה את המתחרים לתכנן מושבות על המאדים. לא ראיתי 'מלחמת הכוכבים', לא התעניינתי בחקר החלל ולא קראתי מדע בדיוני, אבל אמרתי: רגע, זה מעניין. אולי אני אוכל להשתמש בזה כהזדמנות לתכנן מחדש התיישבות שוויונית. עוד לא ידעתי אפילו מה זה אומר, אבל ידעתי שיש לי כאן הזדמנות לחקור את הנושא".

תכל'ס, אפשר לחיות על המאדים?
"המעבורות של אילון מאסק יכולות להביא 200 אנשים למאדים בכל פעם. ניתן לטוס לשם מדי שנתיים, כי אז כדור הארץ ומאדים קרובים מספיק. עם זאת, נכון לעכשיו התנאים שם די מזעזעים. במאדים האטמוספירה היא 1% מבחינת הדלילות שלה לעומת האטמוספירה בכדור הארץ. זה משפיע, בין היתר, על נקודת רתיחת המים, שעומדת בכדור על 100 מעלות. הפער בין זה לבין חום הגוף שלנו מאפשר לנו לחיות כאן. אבל במאדים נקודת הרתיחה של מים היא 7 מעלות בלבד. נסה לדמיין מה קורה לבנאדם שיוצא שם בלי חליפה לאטמוספירה. הדם שלו רותח ומבעבע עד שהוא מת".

חלום בעייתי למדי.
"בשלב הראשון ברור שיצטרכו לחיות שם בסביבות חיים מלאכותיות, שמחוץ להן אפשר יהיה להסתובב רק בחליפות חלל מיוחדות. עם השנים יתחילו לשתול במאדים צמחים שיפיצו חמצן. התקווה היא שלאט לאט, בתהליך שיימשך מאות עד אלפי שנים, מאדים יהיה כמו כדור הארץ. אני שואבת מזה המון אופטימיות, כי אם יצליחו להפוך את מאדים למקום שאפשר לחיות בו, זה אומר שבטוח אפשר עוד להציל את כדור הארץ. כל הסיפור הזה של החלל הוא פעם אחת כדי להציל את האנושות, ופעם שנייה כדי למצוא פתרונות לכדור הארץ".

מה הגשת לתחרות?
"חקרתי ומצאתי שפעם היו מתיישבים במבנים עגולים, בערים עגולות כמו פריז ומילאנו. במבנה עגול קל יותר לראות סכנה, אף אויב לא יכול להסתתר מאחורי אחת הפינות. זה גם מבנה הרבה יותר שוויוני, אין אף אחד שנדחק לפינה רחוקה. אפשר לשים את המבנים הציבוריים במרכז, את המגורים מסביב, ואז כולם תמיד רואים מה קורה באמצע. זו צורת בנייה שנשברה רק בגלל עליית הדת והמדינה, בגלל שמלכים ואנשי דת דרשו לבנות ארמונות וכנסיות במבנים ענקיים ומפחידים, שיטילו יראת כבוד על האדם הפשוט".

זכית בתחרות?
"ממש לא. אבל כשדיברתי עם אנשים על התיישבות במאדים שהיא גם שוויונית, פתאום נוצר שיח חיובי. ומי האוכלוסייה שמאוד אוהבת לדבר על חלל? גברים. בתעשיית החלל יש כיום בין 14% ל-20% נשים, והן לא בעמדות של מקבלי החלטות, רובן במשאבי אנוש ותפקידים כאלה".

אז שוב מתחילים ברגל שמאל?
"במקרה התמזל מזלי וישבתי בשנה שעברה עם צ‘ארלס בולדן, ראש נאס"א לשעבר ואסטרונאוט, ודיברתי אתו על גיוון (diversity) בתעשיית החלל. הוא מאוד מאוד הסכים איתי".

איך הגעת אליו?
"אחרי התחרות החלטתי שאני מקימה סטארט-אפ שינגיש את עניין החלל. הבנתי שזה משהו שבאמת הולך לקרות, ואנשים רגילים לא יודעים על זה. אם בכדור הארץ כל פרויקט עירוני מקבל שיתוף ציבור, האם ייתכן שלא נעשה את זה בפרויקט שעתיד להשפיע על עתיד האנושות כולה? התקבלתי עם הסטארט-אפ שלי לאקסלרטור של סטארט-אפי חלל, בחסות סוכנות החלל הישראלית וקרן רמון".

ניגשת לתחרות חלל, הקמת סטארט־אפ ואת בכלל אדריכלית. ממה את מתפרנסת?
"אני דווקא מתפרנסת הרבה יותר יפה ממה שהייתי מתפרנסת כשכירה. אני עובדת בשביל כסף ארבעה ימים בשבוע, ועובדת לא בשביל כסף עוד שלושה ימים בשבוע. אני מרצה, עושה עבודות אדריכלות פרטיות, עובדת כפרילנסרית פעמיים בשבוע אצל אדריכלית. אני אוהבת את זה ככה כשהכול נזיל".

"המעבורות של אילון מאסק יכולות להביא למאדים 200 איש בשנתיים"
 "המעבורות של אילון מאסק יכולות להביא למאדים 200 איש בשנתיים"


"שמו לי יד על הפה"

תחרות החלל מסתמנת כנקודת מפנה. ממנה, כך נדמה כיום, החיים של זיסו תפסו כיוון אחר. "הבנתי שאנחנו מאוד מקובעים, ושמאדים זה כלי פסיכולוגי להתמודד עם הקיבעון הזה", היא אומרת. "אם עכשיו תחשוב שאתה לא פה, בלי כל הדברים שאתה מכיר - טמפרטורה, אטמוספירה, גרביטציה, צבע השמים - יכול להיות שגם הרעיונות שלך יהיו אחרים. זה עוזר לך לשבור את התבניות של עצמך. זה מה שאני מלמדת היום במקומות שונים בעולם. הוזמנתי גם להשתתף במשלחת הישראלית לכנס באו"ם בנושא שוויון מגדרי".

למעשה, שילבת בין שלושת התחומים - אדריכלות, שוויון מגדרי וחלל.
"אדריכלות ושוויון מגדרי לא עבד לי, היה חסר לי משהו באמצע המשוואה הזו. ומה שנכנס באמצע זה חדשנות, חלל. השלושה מתקבלים ביחד הרבה יותר טוב, קל לדבר על זה. קל יותר לדבר על כל דבר כשמדברים על חלל. פתאום השיח מעניין וחדשני.
"לאחרונה סיים מחזור אסטרונאוטים בנאס"א את תוכנית ארטמיס, שמסגרתה מגיעים לירח. סיימו שש נשים ושבעה גברים, ובעצם מדברים על זה שהירח יהיה תחנת ביניים בין כדור הארץ למאדים".

אחרי שהרצתה על הנושא, עוררה את סקרנותם של כמה אנשים בסוכנות החלל הבינלאומית, שיושבת בשטרסבורג בצרפת. הם הזמינו אותה להופיע באוניברסיטת החלל לצד בכירים בתעשיית החלל ונאס"א. "בחיים לא חלמתי שאלך לכיוון הזה, לא זוכרת שהתעניינתי אי פעם בחלל. זה כמעט קורה מהר יותר ממה שאני מסוגלת לעכל. החלום שלי היה בכלל לבנות מגדלים בכל הערים הגדולות בעולם, לשים עליהם את החתימה שלי".

איך עדכנת את החלום שלך?
"החלום שלי עכשיו הוא ענק, אבל זו הדרך לחלום. החלום הוא להנגיש לעולם את נושא החלל, שבאמת הולך לקרות, ולוודא שמה שקרה בכדור הארץ לא יקרה שוב. אני רואה בזה משימה אישית שלי, כלומר, תשתיות הערים שתוכננו כמעט אך ורק על ידי גברים לבנים ומעולם לא עודכנו - אני אחראית שזה לא יקרה שוב במאדים. זה גם מה שאמרתי לבולדן. הפעם, בניגוד לתעשיית הבנייה, זה התקבל בברכה, כי האנשים בתעשיית החלל הם הכי חולמים שיש".

אם היו מציעים לך לעלות מחר על חללית ולטוס לחלל, היית עולה?
"חד משמעית כן. אני יכולה הרי למות מחר משיטפון, אז למה שאוותר על החוויה לראות איך נראה הירח? למאדים אולי עוד לא, אולי אחרי שאראה מישהו נוסע לשם וגם חוזר".

לא מפחיד לעמוד מול 400 אנשים מתעשיית החלל העולמית, ולהרצות להם על חלל? "פחד אלוהים. מאז שנכנסתי לתחום הזה אני לא מפסיקה ללמוד על החלל, לא יתפסו אותי לא מוכנה או לא מבינה. קורה לי כל הזמן שאני לומדת בערב ובלילה - ומדברת על זה למחרת בבוקר מול קהלים שבהם אני לגמרי עוף מוזר, לא רק בגלל שאני אישה, אלא מבחינת המקצוע. אנשי המקצוע שם הם אסטרופיזיקאים, גיאולוגים, אסטרו-גיאולוגים, מהנדסי מכונות, מהנדסי טילים על אמת - ואני".

"הבטחתי לו שאת הערים הבאות לא יתכננו גברים". עם יו"ר נאס"א לשעבר צ'ארלס בולדן
 "הבטחתי לו שאת הערים הבאות לא יתכננו גברים". עם יו"ר נאס"א לשעבר צ'ארלס בולדן

מה מייחד אותך מבחינת אופן החשיבה?
"אני פועלת כמעט תמיד לפי מתודולוגיות של חשיבה יצירתית, זה משהו שבא לי באופן כמעט אינסטינקטיבי. אני גם כל הזמן שואלת את עצמי: למה לא? במקום לחשוב שזה לא יעבוד אני מזכירה לעצמי שאם זה עבד למישהו אחר, זה יעבוד גם לי. פשוט התיישבתי בכיסא ליד יו"ר נאס"א והתחלתי לצייר במחברת את העיגולים של המושבה שלי במאדים, עד שהוא שאל אותי: סליחה, מה זה?".

איך ההורים שלך מקבלים אותך?
"בהתחלה הם היו מאוד קשוחים איתי ושאלו כל הזמן 'מה את עושה? אנחנו אפילו לא יודעים להגיד לחברים שלנו מה את עושה. מה קורה, מה עם ילדים? תפסיקי לנסוע כל הזמן. אם תלכי לאוניברסיטה אולי תהיי בהיריון עד אז'. ככל שהזמן עבר הם הבינו שכנראה משהו עובד לי. ואז אמרתי להם: אתם לא יכולים להיות גאים בי ולהמשיך בשאלות המסרסות, המושכות אחורה, של ‘מה אם‘, תבחרו. אז הם בחרו להתגאות בי".

מה היה הרגע הכי קשה שלך בעשר השנים האחרונות?
"אולי כששמו לי יד על הפה להשתיק אותי באחד הכנסים, או כשגיליתי שיש בניו יורק מועדון לגברים שלא מתיר כניסת נשים בנימוק שהן לא יכולות לממן את החברות בו. וזה דווקא בניו יורק, במקום שבו חיות הנשים העשירות ביותר בעולם".

את שמה לב שאת כל הזמן הולכת לכיוון הזה? הייתי מצפה שתגידי שהכי קשה היה לחזור מניו יורק, לפתוח משרד אדריכלות עצמאי ולהישאר בלי עבודה.
"הכול קשה, גם עכשיו אני עובדת קשה, אבל יש לי מטרה. ברור שהיו רגעים של לחץ, היו לקוחות שלא שילמו, ו'לך תרדוף אחריהם'. קרה גם שאיבדתי עבודה בגלל שיזם התחיל איתי ולא הסכמתי. זה מאוד מתסכל. את מוצאת את עצמך חודשים עם משכורות של אפס ובלי הכנסה בכלל. אבל להגיד שזה משהו נורא שקרה לי? לא. גם כיום אני ישנה ארבע שעות בלילה ועובדת שבעה ימים בשבוע. זה חלק מהעניין. יש כאן תמהיל בין קשה למרגש".

מאיפה האופטימיות?
"גדלתי עם אמא שאיבדה את אמא שלה בגיל חמש. אבא שלה התחתן שוב, ואשתו השנייה, זו שהייתה אמא שנייה לאמא שלי, מתה גם היא כשאמי הייתה בת 12. כלומר, עד גיל 12 אמא שלי איבדה שתי אימהות. כל זה עם אח תאום, שאמא שלי ממש גידלה אותו, דאגה שיאכל ותפרה לו כפתורים עוד כשהייתה בת שבע. היא עברה חיים מאוד קשים ונשארה הכי אופטימית בעולם. אולי למדתי משהו ממנה".

צרו איתנו קשר *5988