דעה: המנצח הגדול מהסכסוך בפרקליטות - אמיר אוחנה

המסקנה המתחייבת היא שאוחנה לא רצה בתיקון, הוא רצה בקלקול. קלקול שנועד להחליש את היועמ"ש ואת מערכת התביעה כולה, שהעזה להגיש כתב אישום בגין שוחד והפרת אמונים נגד רה"מ

שר המשפטים אמיר אוחנה / צילום: רפי קוץ
שר המשפטים אמיר אוחנה / צילום: רפי קוץ

יותר משהסכסוך החריף בין היועמ"ש, ד"ר אביחי מנדלבליט, לבין ממלא-מקום פרקליט המדינה, עו"ד דן אלדד, הוא כישלון של אחד מהם - הוא מהווה הישג לשר המשפטים, אמיר אוחנה.

הדם הרע שפרץ ממעבה משרד המשפטים הוא התגשמות התקוות של השר אוחנה. הוא רצה בפיצוץ הזה. הוא דחף אליו. זוהי נבואתו שכאילו מגשימה את עצמה. באמצעות הסכסוך בין מנדלבליט לאלדד, אוחנה כביכול מוכיח את מה שטען אך לא מזמן - שיש "פרקליטות בתוך הפרקליטות".

אבל למעשה, הסכסוך בין היועמ"ש לממלא-מקום פרקליט המדינה בעיקר מוכיח כי המינויים של השר לא נעשו בידיים נקיות. אוחנה מצהיר השכם והערב כי יש צורך לערוך רפורמות בפרקליטות. ואכן, בפרקליטות יש בעיות לא מעטות שדורשות טיפול. יש למשל, בעיות של חוסר שקיפות מספקת, היעדר יכולת מספקת לקבל ביקורת, מכרזים לא תקינים, תפיסה שהיא לעתים תביעתית מדי והיעדר יכולת להודות בטעויות. יש עוד בעיות רבות. הייתה גם פרשת רות דוד שעד היום לא מוצה איתה הדין. אבל מי שבאמת ובתמים רוצה לעשות שינוי משמעותי בתוך מערכת גדולה שעליה הוא ממונה, בטח כשהמינוי הוא לתקופה קצרה, לא עושה את זה כמו פיל בחנות חרסינה.

כדי לעשות שינויים בכל מערכת, בטח כזו עם מסורת ואתוס, וכאמור גם בעיות לא מעטות, כמו בפרקליטות, צריך לשים בראשה אדם בעל אוטוריטה שהמנגנון ישתף איתו פעולה - ולא אדם שאיש לו מוכן לעבוד אתו, והוא יעביר את ימיו לבד במשרד בלי יכולת לקדם תהליכים.

המסקנה המתחייבת היא שאוחנה לא רצה בתיקון, הוא רצה בקלקול. קלקול שנועד להחליש את היועמ"ש ואת מערכת התביעה כולה, שהעזה להגיש כתב אישום בגין שוחד והפרת אמונים נגד ראש הממשלה

המינוי של אלדד היה מתוחכם, כי אלדד אינו נטע זר. הוא בשר מבשרה של הפרקליטות, פרקליט מוערך שניהל מחלקה חשובה ותיקים חשובים. אוחנה הפך אותו, כמעט בעל-כורחו, כביכול לסוס טרויאני בתוך המערכת, על אף שלמעשה הוא חלק ממנה. וצריך לומר את האמת: לאור ההתנגדות הנחרצת של היועמ"ש ושל בכירי הפרקליטות למינוי, לדן אלדד לא היה סיכוי להצליח בתפקיד, ולא משנה כיצד היה מתנהל. מרגע שאלדד הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, למרות לחצים כבדים שהופעלו עליו שלא לעשות כן, הוא נדון לכישלון.

ועדיין, האחריות לסכסוך שמביא לפגיעה באמון הציבור בפרקליטות, היא גם על אלדד ומנדלבליט. הם היו צריכים להימנע מליפול ברשתו של השר. מנדלבליט יכול היה לנשוך שפתיים ולנסות לשתף פעולה עם אלדד בתקופת הביניים של מינויו. כך עשה בפברואר כשאמר שאלדד לא פעל משיקול פוליטי כשהחליט לפתוח בחקירה בפרשת "המימד החמישי".

באשר לאלדד, הוא צריך היה להיזהר הרבה יותר מהקשר שלו עם שר המשפטים מעל הראש של היועמ"ש ולהבין את הבעייתיות בכך. והוא גם צריך היה למסור תשובה מהירה וברורה לשאילתה שהופנתה אליו באשר לעילת סגירת התיק של מנדלבליט בפרשת מסמך הרפז, ולא להתמהמה ולנהל בדיקה כנראה מיותרת בסוגיה הרגישה שכבר נדונה אלף פעמים.

מה יקרה מעכשיו? לאלדד יהיה קשה מאוד, פרקטית, להמשיך למלא את תפקיד ממלא-מקום פרקליט המדינה עם התנגדות כה עזה מבית. ומעבר לכך, למרות הקונפליקט הקשה בינו לבין היועמ"ש, קשה להניח שאלדד, פרקליט ותיק, לא יכבד את חוות+הדעת המשפטית של מנדלבליט, לפיה יש מניעה משפטית שהשר אוחנה יאריך את המינוי ימים ספורים לפני שאוחנה מסיים את תפקידו במשרד המשפטים.

נזכיר כי כשאלדד מונה לתפקיד ממלא-מקום פרקליט המדינה לפני כשלושה חודשים, מנדבליט התנגד לכך אך לא קבע כי יש מניעה משפטית למינוי. עכשיו הסיפור אחר. 

הכותב הוא פרשן משפטי ב"גלובס"