בגנות הפוזיציה, בזכות היושר: לא לחשוש ללכת נגד המחנה

בימים בהם ביקורת או הגנה על מערכת המשפט משקפות לעיתים את האינטרס של המחנה ולא עמדה עניינית - רות גביזון התעלמה מכך והלוואי שכולנו נלמד ממנה

פרופ’ רות גביזון 1945־2020 / צילום: שלומי יוסף, גלובס
פרופ’ רות גביזון 1945־2020 / צילום: שלומי יוסף, גלובס

אני מגיע לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בחוץ אווירת נכאים. שיחות מסדרון. כולם מדברים על זו שהפנתה את הגב. פרופ' רות גביזון נכנסת למועדון הסגל והדלת נטרקת אחריה. נשמעות צעקות רמות: "מי שמע שמנהיגת זכויות אדם" צועק פרופ' בעל שם "מדברת נגד בית המשפט העליון".

צריך להבין את הסיטואציה. פרופ' גביזון שהלכה מאיתנו השבוע, הייתה ממייסדי ויו"ר התנועה לזכויות האזרח. ליברלית מכף רגל ועד ראש. תנועה שהביאה את השימוש בכלי המשפטי לידי אומנות, כאשר כפתה על המדינה לשמור על זכויות האדם באמצעות בית המשפט העליון. פסיקות העליון בשבתו כבג"ץ דרשו מן הממשלה לרסן את התנהלותה בכלל ובנושאי ביטחון לאומי, טוהר מידות ודת ומדינה בפרט. ולפתע המנהיגה לשעבר "מתהפכת", כשהיא סבורה שבית המשפט ממלא תפקיד משמעותי מדי בזירה הציבורית, היא לא חוששת לצאת ולומר את הביקורת, למרות שהיא עלולה להזיק למחנה.

היום, כשמידי יום מתקיימות הפגנות מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון, ושרי משפטים מתחרים זה בזה מי יתבטא באופן בוטא יותר כנגד מערכת המשפט שהם אמונים על הגנתה, קשה לתאר את האווירה הציבורית של שנות ה-90. אז, בית המשפט היה מורם מעם. כשהתקיימו הפגנות חרדים ספורדיות בירושלים נגד פסיקותיו, עצרו כל הפקולטות למשפטים את הלימודים וקיימו כנסי תמיכה. הפגנות התאספו בירושלים כדי לתמוך בבית המשפט.

הגיבוי שקיבלו השופטים היה מקיר לקיר, אך גביזון זיהתה גם את הסכנה. בראיון ל"הארץ" היא הזהירה שבית המשפט נוטל תפקיד פעיל מדי בהוויה הישראלית ושציבורים רחבים מנוכרים למערכת הערכים שבשמם הוא פועל. "יש אנשים רבים במדינה שלגביהם עובדיה יוסף הוא הסמכות המוסרית העליונה וההלכה היא הערך העל-חוקי הראוי. בית המשפט לא צריך להתעלם מהם...".

לא היססה לבקר את ביהמ"ש העליון

אודה על האמת. אף שבית המשפט העליון אינו חף מטעויות, אינני שותף לרכיבים רבים במשנתה של גביזון, כפי שהשתקפו בביקורתה על בית המשפט העליון. אני סבור כי דמוקרטיה אינה מתמצה רק בקיום מערכת בחירות שלוש פעמים בשנה, אלא היא כוללת סט של ערכים וזכויות אדם, שעל בית המשפט לייצגם ולגונן עליהם. ועדיין אני מעריץ את גביזון ורואה בה מקור השראה בשל שני עניינים:

ראשית, כיום, שיקולי הפוזיציה מתעלים על כל הכרעה ערכית ויושר אינטלקטואלי. רבים בציבור הציוני דתי שאליו אני משתייך, מוכנים להעלים עין מהתנהלותו המוסרית של ראש הממשלה בנימין נתניהו גם כאשר היא מנוגדת לכל ערכיהם. ביקורת והגנה על מערכת המשפט משקפות במקרים רבים את האינטרס של המחנה ולא עמדה עניינית בנושא שבמחלוקת. גביזון התעלמה מכל אלה. היא זיהתה את מה שבעיניה נתפס אתגר לדמוקרטיה הישראלית והתעלמה משיקולי מחנאות. היא לא היססה לצאת כנגד המחנה שלה, ולבקר את ביהמ"ש העליון, למרות שהיא וערכיה היו תלויים בפסיקותיו. יתרה מזו, גביזון הביטה באומץ ובסקרנות אין קץ במציאות וביקשה ללמוד את כל הצדדים, בטרם ניגשה לפתור את הסוגיות שעל הפרק. היא הבינה שלאורך זמן הכרעות כוחניות גם אם צודקות על ידי בית המשפט אינן תחליף לבניית הסכמות לאומיות רחבות.

לכן, היא לא הסתפקה בביקורת על בית המשפט העליון אלא הציעה גם תחליף של עיצוב הסכמות. ברוח זו היא נגשה למפעל הגדול של ייסוד אמנת גביזון-מידן, מתוך רצון אמיתי להושיט יד ולהגיע להסכמות עם מגוון הציבורים החולקים את הארץ הזאת ולא רק עם מי שחושב כמוה.

בימים קשים, משוסעים ומפולגים אלה, הקול הצלול של פרופ' רות גביזון חסר. כולי תקווה כי תלמידיה, וממשיכה מכל המחנות יוכלו שוב להתעלם משיקולי המחנאות, יפסיקו להתחשבן, ויחלו לדבר שוב זה עם זה באומץ - בהקשבה ובכבוד הדדי על מה ראוי, מה נכון, וכיצד יש לפעול, גם כשהמחיר האישי והציבורי, אינו פשוט. 

הכותב הוא פרופסור למשפטים, מראשי הקונגרס הישראלי וראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי הפועל באוניברסיטת בר-אילן

צרו איתנו קשר *5988