משאבי טבע | פיצ'ר

חלוקי נחל: הקרב על האסי הציף את כל המתחים הישנים בעמק בית שאן

הקיבוצים כבר לא כל כך חזקים, הבית שאנים לא כל כך חלשים, הצעירים פתוחים יותר ולא סוחבים איתם טראומות מהעבר - אפשר היה לחשוב שהעמק רוגע, אבל אז הגיע הנחל שהציף מחדש את הכול • דרור פויר יצא לעמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן, וגם זה חלק מהסיפור)

נחל האסי / צילום כדיה לוי
נחל האסי / צילום כדיה לוי

תור ארוך של כלי רכב עומד בכניסה לקיבוץ ניר דוד והמאבטחים - איפשהו קראתי שחלקם גרים בבית שאן - חוקרים את הנהגים אחד אחד ולא נותנים לחלקם להיכנס. אל שער הברזל הצהוב, הכבד והמוכר שהשלט שמודבק עליו מכריז "לנחל האסי פנה ימינה", נוספו שלל תלתליות מתכת, יריעות שחורות וגדרות תיל, שהופכות את הכניסה ליעד מבוצר וקצת מורידות את המצב רוח. בנוסף למאבטחים - מבוגרים בשכר מינימום - יש כמה בריונים רציניים שמחכים לאקשן אמיתי, ועוד קיבוצניקים עצבניים שמסתובבים הלוך ושוב משני צידי הגדר. אנשים מאבדים את זה כל כך מהר.

כשמגיע תורנו גם לנו לא נותנים להיכנס. לא כשאני אומר שאני ישראלי שבא לממש את זכותו ליהנות ממשאב טבע ציבורי, וגם לא כשאני אומר שאני עיתונאי ומציג תעודה, אם כי זה מכריח את המאבטח ("הרבה עבודה היום", מספר המאבטח העייף וצרוב השמש עד שמישהו עונה לו) לעשות טלפון. "ההנהלה לא מסכימה שתיכנס", הוא מעביר אלי את הפקודה, האיש בצד השני של הקו מסרב להזדהות וקיבוצניק מגודל שרירים כבר דופק על גג האוטו ומגרש אותנו בצעקות. מעבר לגדר אני יכול לראות את מפעל "נירעותק" שאת המנכ"ל שלו ראיינתי לא מזמן לכתבה על שרשרת ההדבקה הכלכלית של הקורונה.

נחל האסי / צילום: אסף מרדכי
 נחל האסי / צילום: אסף מרדכי

שתי שיחות טלפון והייתי טובל באסי כמו ענק, תאמינו לי, אבל חשתי שחשוב יותר לחוות את הדחיה שכל תושב בית שאן מכיר טוב מאוד כבר עשור. האמת, זה צורב. כך הפסידו קוראי G את נקודת המבט של תושבי ניר דוד והרוויחו את נקודת המבט של תושבי בית שאן הסמוכה.

"אין לאף אחד בעלות על הטבע"

הקיבוץ סגור, אז אני כמו השיר, הולך לבית שאן - לשם כל אחד יכול להיכנס, לא צריך לשאול את ההנהלה. נכון שהמאבק על האסי כבר הפך לנושא לאומי ולסמל למאבק שחורג בהרבה ממערכת היחסים הסבוכה המתנהלת בעמק בין העיר לניר דוד, אבל בבסיס מונח עדיין המאבק המקומי. מכאן הוא התחיל ופה הוא מתקיים והשפעותיו יישארו כאן גם אחרי כשהתקשורת תעבור הלאה, אם היא עדיין לא עברה.

הרחובות של בית שאן ריקים למדי. מד הטמפרטורות מורה על 39 מעלות, אבל התחושה האמיתית היא 44. חום כבד ויבש רובץ על העיר החביבה. צריך לאהוב את החום בשביל לגור פה, אחרת בשביל מה.

אנחנו נוסעים ברחבי העיר. איכשהו קל יותר לעיתונאי לעבור בשכונה ד', לצלם את שיכוני הרכבת המתפרקים ואת השוק הסגור והעלוב למראה ולגבות מונולוג מתושב שיוסיף עוד סיבוב להברגת הסטריאוטיפ. דברים כאלה אפשר לעשות בלי לצאת מהבית, ויש אחרים שעושים את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני. אז חשבתי, אם כבר נסעתי שעתיים, נעשה עוד מאמץ קטנטן ונרים לבית שאן. ואכן, יש שכונות עם אחלה וילות, ונוף מהמם לעמק, מדרחוב יפה ושלל נקודות תצפית מרהיבות. כמו כן, תושבי בית שאן שראיתי ופגשתי היו חמודים ומודעים, רגועים ונחושים, יפים ואדיבים, משכילים ואידיאליסטים לא פחות מאשר בכל מקום אחר בארץ. פטריוטים של העיר ושל העמק; מה אכפת לי מה הם מצביעים.

השוק הישן של בית שאן / צילום כדיה לוי
 השוק הישן של בית שאן / צילום כדיה לוי

לתושבים הטובים של בית שאן מערכת יחסים מורכבת עם התקשורת. היא מורכבת מאכזבות חוזרות ונשנות, כעס וחשדנות. הם מזהים מרחוק את המניפולציה שהם כל כך רגילים אליה. גם אתה באת להראות שכולנו פרימיטיבים בעיירת הפיתוח, הם שואלים בחיוך מריר, רגילים לעובדה שכבודם וכבוד עירם נגזל כלאחר יד. הפעם האחרונה הייתה לפני כעשור כשמטעמי מיתוג הוחלף שם העמק מעמק בית שאן לעמק המעיינות. והכי כאב, שזה עבד.

סליחה, אנחנו שואלים אישה שנקרית על דרכנו, אבל איפה כולם. היא שולחת אותנו לצים סנטר, על היציאה לכיוון עפולה. אנחנו חונים ומסתובבים בחום הלוהט כדי לדבר עם אנשים. כולם שמעו על הסכסוך כמובן, להרבה לא אכפת. אבל מדי פעם אני מקבל הרבה מאוד חשדנות ומנות מדודות של ציניות. אני יודע שזה לא אישי. "במילא אתם כותבים מה שאתם רוצים", אומר לי בית שאני חסון. אחי, אני מקריא לו את מה שכתבתי לעיל, אם הייתי רוצה לכתוב מה שאני רוצה הייתי נשאר בבית. "אז תרשום", הוא מתרצה, "המאבק אמיתי ונכון, אבל ככה גם - ואולי אפילו יותר - הרצון להמשיך הלאה". זה לא המאבק שלנו, אומרים אחרים.

ובכל זאת, מדי פעם קם ולובש פנים מה שהחוקרים קוראים "המיקרוקוסמוס הישראלי". משפחה יפהפיה המורכבת מקיבוצניקית, בית שאני וארבע בנות-עמק מגיעה לקניון. אוטומטית, העמדות מתחלקות חצי-חצי, ההורים בעד מכורתם והילדות לפי החברות. אבל בעיקר נראה שבשבילם אני כמו סוכן נוסע של חבלים הדופק על דלת ביתו של התלוי. המשפחה לא מסכימה להצטלם או להתראיין כדי לא ליפול לריב משפחתי. עבורם זו לא סוגיה מופשטת.

הם נכנסים לחנות מכשירי כתיבה ואני אחריהם, רק בשביל המזגן, בחיי, אבל בעודי עומד ליד הדלת מסתננים אלי בני המשפחה אחד אחד ומתברר שגם אם הדעות חלוקות, בסוף כולם חושבים פחות או יותר אותו דבר, ומבינים שכך או אחרת השער ייפתח.

"ברור שצריך לשחרר את האסי", אומרת אפרת מהיישוב רותם, לא רחוק מפה. ראשה מכוסה בשביס, פיה ואפה במסכה, וכל מה שנותר אלה עיני נשיונל ג'אוגרפיק בורקות. "אין לאף אחד בעלות על הטבע. תמיד שנאתי את ההרגשה שניר דוד נתנו לך בכניסה; חקירות, שאלות. כמה קל להיות חזק, הא? צריך לעשות תיקון".

אפרת מהיישוב רותם / צילום כדיה לוי
 אפרת מהיישוב רותם / צילום כדיה לוי

הילה מקיבוץ חמדיה חושבת אחרת. כמו קיבוצניקים אחרים היא מדברת על תחושת מצור וחוסר התחשבות. "אין פה שום צדק", היא אומרת, "ניר דוד בנו את המקום, החזיקו אותו, שיפצו. אתה רוצה שיבואו אליך לחצר לעשות פיקניק? הם יכולים לקחת מקום אחר ולנקות אותו. קיבוצים שפתחו, כמו עין הנציב, מאוד סובלים. כל המקומות שנפתחו, חברי הקיבוצים הם שמנקים אחרי שכולם הולכים. ובסוף כולם מעדיפים פשרה. אני לא מבינה מה קרה פתאום. מישהו, לא יודעת מי, החליט שזה הכי חשוב. היו לנו יחסים נהדרים לפני זה, אני באמת לא מבינה".

"אני נייטרלית", אומרת ריקי בחנות הנוחות בעוד אנחנו מערים אל תוכנו עוד ועוד בקבוקי מים. אני מרגיש את עורי הופך קלף ואת העצמות שלי מתפוררות מרוב חום. "אני מבינה את כולם. נכון שזה משאב טבע, אבל הקיבוץ כבר שם. חשוב שהנושא הזה מתעורר שוב ושתהיה פשרה הוגנת, שמי שרוצה יוכל להיכנס מבלי להפר את השלווה. אני מכירה המון זוגות מעורבים וזה ממש גורם להם למתיחויות ומריבות. גם לי לא נתנו להיכנס לקיבוץ כשהייתי ילדה", היא אומרת. "לדעתי אפילו המוחים הופתעו מזה שכולם קפצו עליהם".

"אתה יודע מה", אומר לי גבר בית שאני שנראה בגילי, רק הרבה יותר מטופח בעוד ריקי מכינה אספרסו, "אף אחד פה לא יודה בזה, אבל אם הקיבוץ רק היה אומר משהו כמו 'אנחנו מכירים בעוול שעשה, בעובדה שמדובר במשאב של כולם וכל מי שרוצה להיכנס, מוזמן, אבל יחד עם זאת תבינו את המורכבות שלנו', תאמין לי שהכל היה נפתר תיק תק, אבל אלה עקשנים".

גם אתם עקשנים.
"זה מקום של עקשנים פה. אף אחד לא ייקח מהאנשים האלה את מה שהם עברו, גם הקיבוצים וגם עיירות הפיתוח".

"יש גם את הסיפור של העמק"

אנחנו מתלבטים איפה לאכול ובסוף אוכלים קובה בטעם חלום ליל חורף במסעדת אמא, שמחזיק אותנו לכל היום. בעל המקום לא מוכן לנקוט עמדה בעניין האסי, אבל מספר שחווה ירידה בתנועה. הקיבוצניקים לא מגיעים לאכול בעיר, הוא מספר. דברים דומים אני שומע גם ממוכרים אחרים שדיברנו איתם. בינינו, אני אומר לו, אני יכול להבין אותם. גם אני, הוא מסכים.

אחרי ארוחת הצהרים אנחנו חולפים ליד כיכר קטנה ובה עומד פסל "מגן שאול" שזכה לכינוי האקסקליבר של בית שאן. הפסל, חרב ענקית תקועה בסלע שלמרגלותיו מגן, עוצב בהשראת הסיפור המקראי של שאול המלך, שנפל על חרבו בעיצומו של קרב אבוד נגד הפלישתים בגלבוע ואלו קיבעו את גופתו אל חומות בית שאן. לא רחוק מכאן. אנחנו עושים פה היסטוריה קטנה, אני אומר לכדיה הצלמת, בכל פעם שאנחנו מגיעים לסביבה.

פסל "מגן שאול". האקסקליבר של בית שאן / צילום כדיה לוי
 פסל "מגן שאול". האקסקליבר של בית שאן / צילום כדיה לוי

מאחורי הפסל יש סיפור קטן ויפה שיכול לקרות רק במקום קסום ועתיק כמו בית שאן: לפני כחודשיים קמו תושבי העיר בבוקר, והחרב אינה. נגנבה. מדובר בחרב ברונזה באורך של כמעט שני מטר ובמשקל של שבעים ק"ג. לא רחוק משם נמצא קצה הלהב, אבל החרב אינה. "החרב נשלפה בשלמותה", טענו החוקרים, "דבר המחייב כוח פיזי רב ואולי אפילו שיתוף פעולה בין מספר גורמים". בסוף מצאו את החרב באינסטגרם והסתבר שהגורמים הם בחור חיפאי שרצה להרשים בחורה מבית שאן, וכולנו הרי יודעים שבחורות מבית שאן לא מתרשמות בקלות.

הבחורה, בהתרגשותה, העלתה פוסט בנושא באינסטגרם, שנצפה על ידי תושב האזור שפנה לעירייה שסגרה את הסיפור בלי להגיש תלונה. במקומון התפרסמה תמונה חגיגית של תימור שוחט, מפקד השיטור העירוני, משיב את החרב למקומה. כך הפכה היוזמה החביבה של עיריית בית שאן, להציב פסלים בכיכרות העיר שיספרו את סיפורה בהקשרים תנ"כיים, לסיפור מיתי בפני עצמה, כי הכל בעצם כבר נכתב בקינת דוד: "וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמואל ב', א', כט').

אותי הדברים האלה מרגשים, וכך אני מגיע, נרגש ופתוח לחוויות חדשות, אל המשרד הנעים והממוזג של היוזמה החברתית "הרשת עירעמק". שם אני נפגש עם יפעת אדור, חן מלכה ונועם ג'ומעה שמקדישים את מרצם לחיבור בין כל יושבי העמק, בית שאנים וקיבוצניקים.

יש להם פעילות חברתית ענפה, כמו יוזמה נחמדה במסגרתה זרים מזמינים זה את זה לקפה במין משחק בסגנון 'העבר את זה הלאה', וגם ליווי כלכלי של עסקים ועזרה הדדית. שלושתם ילידי בית שאן, אדור מתגוררת היום בקיבוץ נווה איתן הסמוך. הם לא צריכים שיעור בהיסטוריה או מבוא בסוציולוגיה. "אנחנו מכירים את המורכבות, תאמין לי", אומר ג'ומעה. "ואנחנו לא באים למחוק שום דבר. לבית שאני יש סיפור, לקיבוצניק יש סיפור - אבל יש גם את הסיפור של העמק. בואו נספר את הסיפור הזה יחד. אין פה אידיליה, שום דבר לא מנותק מהחיים והעבר לא נמחק, אבל היום יש לי חברי אמת מהקיבוצים וכשאתה מכיר מישהו זה אחרת. במקום לשכפל את העבר שוב ושוב, חשוב גם לומר שאין מה להשוות את המתח של היום למתח של אז".

מימין: חן מלכה, נועם ג'ומעה ויפעת אדו / צילום כדיה לוי
 מימין: חן מלכה, נועם ג'ומעה ויפעת אדו / צילום כדיה לוי

"כשהיינו נערים המצב היה שונה", אומרת אדור. "היה נתק כמעט מוחלט בינינו לבינם, אבל דברים קרו. הקיבוצים נפתחו ובית שאנים עברו לגור בהם. היום אנחנו בתקשורת יומיומית, אז היו רק מפגשים מקריים. אני דווקא בוחרת לראות את זה כהתקדמות: לפחות יש חיכוך, לפחות מדברים. בסוף החום צורב את כולנו ביחד, לאט לאט מפלס הכעס יירד ומשהו חדש ייבנה".

"יותר משחשוב מי צודק בסיפור", אומרת מלכה, "חשוב איך בוחרים להציג אותו. חרה לי מאוד שמציגים שיח לא מכבד. הכל יצא מפרופורציות. זו לא מלחמה, יש לנו חברים שם. יש לי חברות בקיבוץ, חברות טובות, וזה בעיני יותר חזק ויותר חשוב. אנחנו מנסים לבוא דרך האהבה. הבעיה היא הבורות, אבל האהבה תנצח".

את מרבית הכתבות בערוצי הטלוויזיה הם מגדירים כ"תאונת דרכים". "הכתבות האלה", אומרת אדור, "הן אולי 'סקסיות' כמו שאתם בתקשורת קוראים להן, ובטח שאני מבינה את המשמעויות והסמליות - תאמין לי שאני מבינה - אבל הן מציפות הרבה כאב וכעס. יש משקעים, אבל אנחנו לא נותנים להם להכתיב לנו הכל. אנחנו שלב קדימה".

"גם אין הבדל סוציו-אקונומי גדול כל כך כמו שהיה בעבר בין העיר לשאר העמק", נוגע ג'ומעה בנקודה חשובה. "הגלגל התהפך, כלכלית וחברתית כשהקיבוצים קרסו", אומרת אדור. "אני אולי לא מסכים עם כל מילה שאומרים על האסי", אומר ג'ומעה, "אבל אני מסכים ומבין את אלה שולקחים את הדברים קדימה. לפעמים צריך הצגה קשוחה כדי ליישר את כולם. בגלל זה, במקום להתעסק בלגנות את האלימות אני בוחר לקדם את השיח".

"מה שמראים זה לא מה שקורה במציאות", אומרת מלכה, "מזרחים-אשכנזים, אין את זה כבר אבל הסטיגמות מסרבות למות". "את המבוגרים לא נשנה" אומרת אדור, "אבל אפשר לשנות את הילדים". "מראים את הגדר", אומר ג'ומעה, "אבל לא מראים שהאנשים משני צידי הגדר מקסימים. בינינו אין קיפוח או התנשאות".

לא רחוק מהקיבוץ אני פוגש כמה מהפעילים המבוגרים יותר במאבק, כמו יגאל קדוש מבית שאן, 51, שלושה ילדים ושמונה נכדים. "אבי ז"ל בנה את קיבוץ חמדיה", אומר קדוש, "לפי ההיגיון - זה שלי". איך אתה מעז! אני גוער בו. הוא היחיד שהסכים להצטלם, וגם זה עם מסכה. לטענת הפעילים לקיבוץ יש רשימה שחורה והוא מפעיל לחץ חיצוני על המוחים, כמו לפנות למקומות העבודה שלהם. עד כדי כך הגיעה הפרנויה.

יגאל קדוש, בית שאן / צילום כדיה לוי
 יגאל קדוש, בית שאן / צילום כדיה לוי

הפעילים הצעירים מספקים את האנרגיה ואת הזעם, הוותיקים את הניסיון וההבנה הכלכלית. מדבריהם התמונה מתבהרת: האסי נובע מהסחנה לקיבוץ וממנו יוצא לבריכות המים של "דגת הארץ", מפעל הדגים המצליח של הקיבוץ, החולש על למעלה מעשרה אחוזים משוק הדגים בישראל. כמאתיים תושבי בית שאן עובדים במפעלי הקיבוץ. באחד מהשלבים היותר כעורים של המאבק, קיבל ראש עיריית בית שאן איומים מרומזים שאלה עלולים למצוא את עצמם ללא עבודה.

תוך כדי שאנחנו עומדים, מסתכלים על הקיבוץ ומדברים על הכסף שהקיבוץ עושה, פתאום אני מבין משהו: שאת כל המהומה הזו יכול להסביר בקלות כל מי שפגש קיבוצניק בחייו, שזה כולנו. בואו נודה: יש להם איזה קטע עם כסף, זה מחרפן אותם לגמרי. מדובר בתוצאה של תהליכים שהיו יכולים לשגע כל אחד; מיישובים משגשגים לכישלון כלכלי, מחברה שיתופית למופרטת, וכך הלאה. הוסיפו לכך את חרדתם ממעמדם החברתי המתכרסם ותקבלו שער נעול בשרשראות של חשדנות. ניר דוד רק לקחו את זה כמה צעדים קדימה.

הבלוף הגדול, לפי הפעילים, הוא שהאסי בכלל לא סגור למבקרים שאינם מהקיבוץ; יש שם צימרים ושאר פעילויות ספורט וגם מוזיאון. מי שמשלם, נכנס לקיבוץ בלי בעיה. "בכל רגע נתון", טוען קדוש, "יש באסי יותר תיירים מקיבוצניקים. רק אותנו הם לא רוצים שם".

הקיבוץ עושה במי האסי שימוש כפול, מה שנקרא בשפה עסקית אינטגרציה אנכית. את המים הוא מקבל בחינם, ואז מרוויח מהם פעמיים; על הנחל הוא מרוויח מתיירות ובסופו לוקח את המים, מעביר אותם לבריכות הדגים, ומרוויח גם מהם. יופי של דבר, אבל מה עם כל השאר? מה עם תושבי בית שאן, לא מגיע להם ליהנות מהמים? לכל אלה יש להוסיף כמובן את זיהום נחל חרוד, אליו תיכף נגיע.

וזה הנרטיב של הפעילים: לפני כעשרים שנה העמק היה בשפל שאין כמותו, כלכלית וחברתית. בית שאן סבלה, הקיבוצים התרוקנו, הגירה שלילית. ואז בא המהפך. ביוני 2008 הוחלף השם רשמית מעמק בית שאן לעמק המעיינות. בית שאן לא מוכר, אמרה חברת המיתוג, ומחקה שנים של היסטוריה וגאווה של אנשים. אבל מה, זה עבד יופי.
את המעיינות הישנים והמוזנחים משהו, שאנשים טבלו בהם להנאתם, סגרו, גידרו, שיפצו וכינו בשמות חדשים. עין סודה הפך לגני חוגה, עין מודע, עין שוקק ונחל הקיבוצים הפכו ל"פארק המעיינות". אגב, נחל הקיבוצים לא זכה לשמו בזכות הקיבוצים אלא כי הוא מקבץ אליו את כל נחלי הסביבה, למעט נחל אחד, האסי, הנחל המורד.

"זה היה הנרטיב", אומר קדוש, "אומרים מלוכלך, סוגרים את הכל ואיכשהו בסוף מי מפעיל את הכל ומרוויח? הקיבוץ שמשכיר קלנועיות במאות שקלים. אחר כך אומרים לך תגיד תודה שאתה נכנס בחינם, אתה מבין?".

אנחנו נוסעים בכביש 669, שם נגמר האסי. מצדו המערבי של הכביש שבסופו נחל מקסים ופראי, אפשר לראות בעין את גדר הברזל שהציב קיבוץ במים, למנוע מהבית שאנים לשחות את דרכם פנימה, ומעבר לה הנחל המטופח המופיע בכרזות. מצדו המזרחי של הכביש צר השוליים, תעלות בטון צרות המובילות את פליטת בריכות הדגים. בצד הכביש אפשר לראות שהקיבוץ מניח יסודות לעוד שכונה, וכבר פורסם שהוגשה על ידו בקשה למלון של 120 חדרים בהמשך הדרך.

שלישיית בחורים מירושלים יושבים על המים בצד הכביש. הם דווקא בצד של הקיבוץ. "אנשים חרא", אומר אחד מהם, "יתחילו ללכלך הכל". "אתה חרא?", אני שואל אותו. "אני לא", עונה הבחור. משם אנחנו נוסעים לנחל חרוד, כמה דקות משם. האתר של גשר קוניטרה יפה מאוד אבל המים מצחינים מביוב, בין היתר בגלל השפכים שזורמים אליו מבריכות הדגים של ניר דוד. יש זוג שממש שוחה בביוב הזה. צאו משם, קוראים להם הפעילים ומנצלים את ההזדמנות לעשות נפשות למאבק.

המבוגרים, כמו קדוש, מספרים על מכות רצח שהיו חוטפים כילדים מהקיבוצניקים. מטורף לחשוב על זה. "זה מאבק דורי?", אני שואל. "הדור שלנו נולד להורים עולים וגדל בעוני, עבדנו בארבע עבודות והצלחנו להתקדם. חזרנו לעמק כי הוא חשוב לנו. הצעירים יודעים את ההיסטוריה, אבל לא מבינים אותה, לא חוו את זה. הם לא באו מקיפוח ואין להם רגשי נחיתות. יש להם דרישות, יש להם קול. זה אחרת".

האסי, אומרים המבוגרים, הוא הרוביקון. כל השאר, קיבוצים ומושבים ומה לא, יתאפסו לפי הפסיקה.

אנחנו מגיעים לעין דני, עין עריף, האתר המשוחרר - מעין פיילוט לאסי, אם תרצו. פינת חמד מקסימה מול המים שחברי קיבוץ מסילות ואחרים הפכו לעמדת הנצחה וטיפחו מאוד; סידרו טרסות וסלעים שאפשר יהיה לשבת על המים, בנו גשר קטן שאפשר לקפוץ ממנו, שתלו דשא ירוק - ואת הכל גידרו ונעלו עם שער. לפני שלושה שבועות שוחרר המקום והגדר נפלה. המקום עדיין נקי, אבל הדשא כבר יבש אחרי שהקיבוצניקים ניתקו את המים ולקחו, נעלבים (קצת בצדק) את כל מה שאפשר היה לקחת.

פעילי המאבק מנקים את המקום ושומרים עליו. רק צריך להשקות את הדשא - או למצוא פתרון פחות בזבזני במים - והמקום יהיה פנינה. האם יצליחו ולכמה זמן? מעניין יהיה לשוב אליו בעוד כמה חודשים ולראות. חבורת צעירים יושבת בצד אחד, זוג בצד השני. מקום נחמד.

זו שעת אחר צהריים, הטמפרטורות ירדו ל-34, ממש נעים. הרוח מנשבת על המים וזה זמן טוב לדבר על צדק חלוקתי. וזה לא הנקודה הזו פה או הנחל הזה שם. הסכסוך הוא לא על שכשוך.

הנה דוגמה: לפני כחודש פורסם שעיריית בית שאן ומועצת עמק המעיינות הגיעו להסכם לפיו הועברו 5,000 דונם מעמק המעיינות לשטח העיר בית שאן. בעקבות ההסכם יכנסו לתכנון ובניה 4,000 יחידות דיור חדשות בבית שאן, דבר שיכפיל את גודל העיר. בנוסף, פורסם ש-1,500 דונם יוקצו לתעשייה בצמוד למסילת הרכבת בעיר, וגולת הכותרת: 80% מהכנסות הארנונה של תחנת רכבת העמק יעברו לבית שאן.

זה נשמע יפה. אבל האמת היא שבתמונה הגדולה הנכסים המניבים של העמק לא מחולקים שווה. כעשרת אלפים איש גרים בקיבוצים שבסביבה תחת המועצה האזורית עמק המעיינות שחולשת על כ-250 אלף דונם. העיר בית שאן, שאוכלוסייתה כמעט כפולה, חולשת על 7,500 דונם. מי מקבל את הארנונה על הנכסים המניבים? הקיבוצים.

בסוף זה לא נחלים, בסוף ההשקעה הממוצעת לתלמיד שגדל בעמק המעיינות גדולה פי שלושה מההשקעה בילד מבית שאן - העיר שלא מקבלת ארנונה מהסחנה ומשאר הפארקים, וגם לא מאזורי תעשייה ומפעלים. הדבר הכי טוב שהמדינה הזו יכולה לעשות זה לחלק את הארנונה אחרת, שווה בשווה לכל הפחות. אפשר להתחיל עם הארנונה שמשלם צבא ההגנה לישראל ולקרוא לזה פיילוט.

"אנחנו יותר גדולים מהדגלים השחורים!"

לאורך כל היום אני מחפש את רותם לב שפירו, ממנהיגי הדור הצעיר של המחאה. הוא בכלל לא מבית שאן אלא ממושב כפר יחזקאל, עשרים קילומטרים משם לכיוון עפולה. בסוף כשאני עולה אליו הוא אומר שאין לו זמן לדבר כי בדיוק מתחילה ישיבה של מטה המאבק ואנחנו קופצים על ההזדמנות.

שפירו החייכן, 23, שהחל את המחאה אחרי שסורב כניסה לקיבוץ ופרסם פוסט בקבוצת טיולים בפייסבוק, נראה בדיוק כמו בנאדם בן 23 שפוסט שלו הטריף את המדינה והוביל, או לכל הפחות תרם, ללידתה המחודשת של תנועת מחאה: הוא בהיי. "אנחנו יותר גדולים מהדגלים השחורים!", הוא קורא לעברי כשאני יוצא מהמכונית. אני פוגש גם את אלישע אקוקה מבית שאן, פעיל במחאה, 37, שהיה הראשון שתועד מטופל באלימות על ידי מאבטחי הקיבוץ, ואת מוטי בצראווי מגדעונה. בישיבה נוכחים גם טלי אלחמיאס, שעוזרת לחבורה בענייני תקשורת; שלי דרעי, יאיר בן חמו ואושרי, "רק אושרי אחי", מבית שאן; וטל שחר מיקנעם, "משחרר עין עריף", שם ביקרנו קודם.

מימין: רותם לב שפירו ואלישע אקוקה./ צילום כדיה לוי
 מימין: רותם לב שפירו ואלישע אקוקה./ צילום כדיה לוי

17 אלף איש כבר חברים בקבוצת "משחררים את האסי" והחברים במטה מדברים בהתרגשות על שינוי תודעה ועל רוחות של שינוי. "יש לנו שאיפות גדולות", אומר שפירו, "זה לא יעצור פה".

"אנחנו נקבל כל פשרה", אומר אקוקה, "אבל השער צריך להיות פתוח. זו ההתחלה". "יש לנו עוד תנאי", אומרת דרעי, "ניקוי הזיהום". "אנחנו מבינים את הכאב והמורכבות", אומר בצראווי, "וגם את זה שהם גרים על הנחל. אבל זה הדבר הראשון. כמו שהחליטו לסגור, שיחליטו לפתוח".

זה לא ימין וזה לא שמאל, אומרים המשתתפים, זה קשור לחוק. יאיר בן חמו גילה לדבריו את מרצ. "בוא'נה", הוא אומר לחבריו כמו גילה עולם חדש, "אלה אחלה אנשים. לא בביטחון", הוא ממהר לסייג, "אבל חוץ מזה סבבה". החברים חוגגים את ערך הויקיפידיה של המאבק. "הם חסמו את המעיינות", אומרת דרעי, "המדינה לא שלהם". "אני בא בשביל הבת שלי", אומר אקוקה. "המאבק על פלמחים זו השראה בשבילנו", אומר שפירו, והצוות מחליט ליצור קשר עם מובילת המאבק ההוא.

מה הלאה, אני שואל. "קודם כל החרמון", אומר שפירו. "הכנרת", אומר מישהו אחר. וכל הנחלים. וכל החופים. "אנחנו מבינים את גודל השעה", הם אומרים.
למחרת, ביום שלישי השבוע, התקיים דיון בוועדת הפנים של הכנסת שהסתיים בקריאה להגיע להבנות.

"כשאין אמון, אין פשרה"
ד"ר מרב אהרון־גוטמן מצביעה על מוטיב מרכזי במחאת האסי: הדור הצעיר שאיבד אמון בממסד

ד"ר מרב אהרון-גוטמן היא חברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים במסלול לתכנון ערים בטכניון. סוציולוגית אורבנית, או "סוציולוגית של המרחב" כהגדרתה היפה והמדוייקת. יחסי מרכז-פריפריה והאי שוויון הם נושאי המחקר העיקריים שלה. ככזו, היא מציעה נקודת מבט רעננה על המאבק.

"יש כמה סוגיות עם קריירה מזהירה בחברה הישראלית: אשכנזים-מזרחים, דתיים-חילונים, ימין-שמאל ופריפריה-מרכז, אבל הדרמה הכי גדולה היום לדעתי מתרחשת במישור הדורי", היא אומרת. "יש תחומים, כמו שוק העבודה, שכבר הבינו את זה ופיתחו תיאוריות נרחבות בנושא. גם את הסכסוך הזה יש להבין בעיניים דוריות".

לדבריה, "הדור הזה של המחאה מראה לנו את הפירות של משבר האמון בישראל. הפשרה שנעשתה על ידי נציגי הציבור לא מקובלת על הצעירים. מבחינתם, הדור הקודם של המוחים האמין בממסד וברשויות - אבל כלום לא קרה. וכשאין אמון, אין יותר נכונות להגיע לפשרה.

"בעגה האקדמית אנחנו מכנים את מה שקורה כעת פעולה ישירה, בלי תיווך של ראשי רשויות או בתי משפט. זה הייחוד של המאבק הזה. כל השותפים בו מבינים שיש בו פוטנציאל למלחמת אזרחים. אם המדינה לא שותפה בתיווך, ואני בא ולוקח את שמגיע לי בעצמי - יש כאן התחלה של מלחמת אחים".

נקודה נוספת עליה היא מצביעה היא ש"הדור הזה מאופיין ברמת אוריינות גבוהה מאוד", מה שהופך את מחאת האסי ל"זיקוק של עידן המידע". "חלק מהאוריינות", היא אומרת, "קשורה בתרבות הטיולים המפותחת שנוצרה בישראל: כולם מטיילים כל הזמן באמצעות ווייז או 'עמוד ענן'. מכירים כל נביעה, חוף ונקודת חן. תם עידן מפות סימון השבילים. כל מעיין יקר לליבם וכשהם נתקלים בגדר, זה עלבון. יחד זו קואליציה חזקה. כך שיש פה שילוב בין הדברים; חוסר אמון, פעולה ישירה ואוריינות גבוהה ומשוחררת מכבלי הממסד.

"האסטרטגיה הזו קונה אחיזה בציבור בגלל פשטות האמירה: אין פשרות, אין חוזים, אין הערות שוליים. מבחינתם יש חוק, והחוק אומר שכל הנחלים שייכים לכולם. לכן, התביעה היא אחת - לפתוח את השער'".