א. "עם המסכה", אני קורא בכתבתה העצובה של הקולגה פולי טובמן שהתפרסמה השבוע ב"גלובס", "אנשים נכנסים למצב פסיכולוגי שנקרא דה־אינדיבידואציה. פחות מודעים לעצמם, פחות קשר רגשי, פחות מחויבות. אנשים מרגישים מוסתרים, עושים דברים שלא היו מרשים לעצמם לעשות בלי מסכה, כמו ללכלך".
דה-אינדיבידואציה, מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית, מתאר פרט המאבד את זהותו האישית ומתמזג בקבוצה, מה שמביא להפחתת עכבות ומעצורים וגורם להתנהגות אימפולסיבית עד הרסנית. בשנים האחרונות נעשה במושג שימוש תכוף כדי להסביר את ההתנהגות שלנו ברשת. לעולם לא אשכח את הטוקבק הראשון שקיבלתי, ממש בתחילת הדרך של האינטרנט בישראל; כל-כך התרגשתי לקבל פידבק מיידי על טקסט שכתבתי. באצבע רועדת לחצתי על העכבר: "אתה מכוער", הכריז הטוקבק.
את אותה המסכה ואותה אנונימיות שסיפקה הרשת בהתחלה, מספקת היום המגפה, רק הרבה יותר גרוע. גלגולה של מסכה. "הקורונה יצרה עולם בלי חיוכים שבו אנו רואים סביבנו רק מסכות", כתבה טובמן. "במשך היום אנו שמים על פנינו מסכה", עונה לה הפילוסוף הקודר ארתור שופנהאואר שהלך לעולמו השבוע לפני 160 שנה, כהד העולה ממרחקי הזמן, "בחלומות בלילה אנו מסירים אותה". "לפני שהחיים הפכו לסרט מגפות דל־תקציב, הם היו רצופים במפגשים עם זרים: חיוכים קטנים שבעזרתם יצרנו קשר קצר, שותפות גורל, חיבה רגעית", כותבת טובמן. "על פניו של אדם חרותים כל הדברים שקרו לו בחיים", מהנהן הפילוסוף שלא ידע מסכה מימיו.
כל מה שאנחנו רואים זה מסכות. אין חיוכים ואין דקויות. גם אם הרבה ישראלים לא מקפידים, המסכה יכולה באותה מידה להיות שם - הרי אף אחד כבר לא מסתכל על השני בכל מקרה. יותר מזה: כשאני רואה מישהו (זר, כמובן) בלי מסכה, הדברים שחרותים לו בפנים מעניינים לי את קצה הזרת. הרבה יותר מאיימות עליי המחלות היוצאות מחיוכו. חיוך? פנים? מספיק קצה אפו המבצבץ של מישהו כדי לגרום לי להסתובב וללכת. על פניו של אדם חרותים כל הדברים שקרו לו בחיים, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא. כולנו כלואים מאחורי המסכות ובתוך הסיפורים של עצמנו. די נורא, אבל זה המצב.
השנה החדשה מגיעה עם מסכה, לא רואים לה את הפנים. אני רוצה לאחל שנה טובה ומתוקה לכל הקוראות והקוראים מכל הלב, אבל נדמה לי שכולנו יודעים טוב מאוד שזו לא הולכת להיות שנה טובה ו/או מתוקה מי יודע מה.
שנה? מי בכלל יכול לחשוב כל-כך רחוק. שנה טובה? השבוע, אפילו שבוע טוב נשמע כמו הגזמה פראית.
האושר אינו סחלב עדין ורגיש / איור: תמיר שפר
ב. אני יודע שזה מוסף חג, אבל כמו כולם, מאוכזב וכועס וחושש ובעיקר לא מאמין לאף אחד מכל האנשים שאמורים לתפעל את המדינה, אני כבר לא מדבר על להנהיג, בשנה הקרובה. כל מי שעיניו בראשו - את העיניים עוד לא כיסו לנו במסכה - יכול לראות איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים; מדינת פל-קל בחוסר תפקוד, ממשלה שאיבדה שליטה, ראש ממשלה שעוד רגע עומד למשפט, מיתון עמוק, אבטלה, חרדה, מה לא, מערכות החינוך, הבריאות, המשפט, החוק, הפוליטיקה - הכול רקוב. הזקנים חשים נבגדים, הצעירים חשים שקופים, החרדים חשים מותקפים, הערבים חשים מודרים, הילדים לא לומדים, משלמי המיסים חשים מרומים, וכולם צודקים. אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל כולנו יודעים שזה לא הולך להיות טוב. לא האמנתי שהכול יתפרק כה מהר, בחיי. גם אם ידענו ממזמן שהכול חלטורה, היה מפתיע לרעה לגלות עד כמה. והכי גרוע זה שמבחינת המדינה רק הולך להיות יותר גרוע בעתיד הנראה לעין. אני פשוט לא מצליח לדמיין תרחיש ריאלי שבו יהיה נעים לעבור את חצי השנה הקרובה מבחינת המדינה. אין שום תסריט כזה. תרחישים גרועים יש בלי סוף.
אשר לי, אני תוהה מה, אם ומתי תהא תגובת המדינה לזלזול וההתעלמות העקבית והמתמשכת והמתרחבת של האזרחים מהממשלה. מגזר אחרי מגזר, עסק אחרי עסק, מכריזים אזרחים שלא יכבדו את החלטות הממשלה. השאר לא מכריזים, פשוט מתעלמים. תמיד הפחידו אותי ממלחמת אחים, אבל כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו יותר בכיוון של מרי אזרחי חצי מאורגן. הבוז הולך ומתפשט, רואים אותו בכל מקום - אפילו חברי ממשלה מתעלמים מהוראות הממשלה. הרוב הדומם עדיין נושא בעול, אבל יש לו פחות ופחות סבלנות. מה תעשה המדינה?
ג. לא הכול בלהבות. ברמה האישית, ודאי שנשמח ונאהב ונתפתח ונרקוד ונעוף ונחוש עוד הרבה מאוד תחושות שונות לגמרי מהמתואר לעיל. החיים לא מתחילים ונגמרים במה שקורה עכשיו. יש בנו גם מרחבים אינסופיים שאליהם אין גישה לנתניהו, למתנגדיו, לתומכיו ולתוצאות מחדליו. אני משתדל להרחיק את הג'יפה מחיי. זה אפילו לא קשה. אתמול שחיתי בים בשקיעה, צפתי עם האישה שאני אוהב מול השמש המאדימה והכול היה ממש-ממש בסדר לכמה רגעים. שום דבר מכל הדברים שדובר בהם לא היה שם. יש הרבה יופי בעולם והוא יהיה פה גם השנה.
ובכל זאת, אני חי בישראל והמדינה זה אני. ישראלי אנוכי, ושום דבר ישראלי לא זר לי. כשכואב למדינה, כואב לי. כשהמדינה בבלגן, גם אני בבלגן. כשהמדינה בחוסר תפקוד, גם אני בחוסר תפקוד. כשאני לא יכול להאמין לאף הברה שיוצאת לגורם רשמי של מדינת ישראל מהפה, גם האמונה שלי בעצמי מתערערת. כשהמדינה כושלת, גם רגליי נתקלות זו בזו. כשלמדינה אין תוכנית, גם התוכניות שלי נדפקות. כשהיא תקועה, אני תקוע.
כשבסוף הקיץ שבו הצטופפנו בה כולנו בחוסר ברירה, המדינה מלאה בזבל וניירות טואלט צואים מתנפנפים ברוח לצד מסכות משומשות והמילה הראשונה שיוצאת לי מהפה כשאני מגיע לטבע היא איכססס במקום איזה יופי, אז בסוף ככה אני מרגיש וכנראה כולם מרגישים פחות או יותר כמוני. התפרקות. הכול לא נכון, לא בזמן ולא במקום. קצת כמו הטור המדכא הזה על עולם בלי חיוכים בסופו של מוסף חג העוסק באושר.
מקווה שתבינו אותי, אני הרי בדיוק כמוכם.
ד. אז למרות כל מה שנאמר, ואפילו שכולנו יודעים טוב מאוד שזו לא הולכת להיות שנה טובה ו/או מתוקה מי יודע מה, אני עדיין רוצה לאחל שנה טובה ומתוקה לכל הקוראות והקוראים, מכל הלב. אל תדאגו לאושר, חברים, הוא יסתדר. אנשים טועים לחשוב שמדובר בסחלב עדין ורגיש שיש לטפח בקפידה ובמסירות. יש גם אושר כזה, אבל רוב סוגי האושר פשוטים, עמידים ונפוצים בהרבה; מוצאים אותם בכל מקום, גם על החדים שבסלעים והקשוחים שבזמנים - כלומר, הם יהיו פה גם בשנה שמתחילה לה היום. חג שמח.
הרהור: כשכואב למדינה, כואב גם לי. כשהמדינה בבלגן, גם אני בבלגן. כשהמדינה כושלת, גם רגליי נתקלות זו בזו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.