נינים זה החיים: דרור פויר יצא למסע בעקבות מעיין הנעורים

נעמן שקולניק (94) עובד בחניון; שרה מנו (85) בחוץ כל הזמן; מרדכי הרוש (92) ומאיר כרסנטי (88) שותים יחד קפה; ארקדי פונשטיין (94) עושה הליכות; רותי ואלי רון (82 ו־83) מנציחים - וחיים • סיירנו בכל הארץ כדי לאתר את "האזור הכחול" שבו מאריכים ימים • בואו נדבר על אושר, פרויקט מיוחד 

בשעה שש ארבעים וחמש בבוקר ונעמן שקולניק, 94, כבר מחכה לנו בכניסה לבניין מגוריו בהוד השרון, לבוש מדים. אנחנו נוסעים לחניון המרינה בהרצליה, שם עובד שקולניק כשומר. שישה ימים בשבוע, משבע בבוקר עד שלוש אחה"צ. עובד קבלן בחברת "פירסט עוז", מרוויח כ-6,500 שקל "ואת כל ההטבות".

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

כבר שמונה שנים שהוא עובד באותו החניון. שלוש חברות מפעילות כבר התחלפו, שקולניק נשאר. "ב-2016 היה פה מכרז וחששתי", הוא אומר. "לא פשוט למצוא עבודה כשאתה בן 90". בדרך הוא מספר שלפני החניון עבד כשומר בגן ילדים ברעננה ונהנה מאוד מהעבודה, עד שאחד ההורים הביע ספק בכשירותו הביטחונית והוא פוטר מעבודתו בגן. "זה הרגיז אותי", הוא אומר. יומיים אחר כך, מצא את העבודה בחניון.

דור תשיעי בארץ, נצר למשפחת שקולניק הידועה והוותיקה מראשון לציון. סיפור חייו של נעמן שקולניק יכול לפרנס ארבע סדרות: הוא היה נוטר במשטרה הבריטית, נלחם במלחמת העולם השנייה בבריגדה היהודית, אחר כך היה באצ"ל. בצה"ל נלחם בארבע מלחמות, השתחרר בדרגת סא"ל, הקים עסק הימורים מצליח ואף שלח ידו בפוליטיקה המקומית של ראשון לציון ושימש כסגן ראש עיר. יש לו אישה ומשפחה, ילדים, נכדים ונינה - איך הגיע לחניון?

החניון עדיין ריק בשבע ורבע בבוקר. אנחנו קרובים לים, אבל לא רואים אותו. שקולניק עושה סיבוב בין המכונות, בודק שיש מספיק נייר ודיו במדפסות ושהכל תקין. הוא עושה את זה לאט וביסודיות. יש לו מקל, אבל לא מהחדשים עם ידית מפנקת אלא חתיכת עץ פשוטה שנראית כאילו נלקחה מרהיט. הוא פוסע כפוף ורגליו כואבות; לפני כמה חודשים היה אמור לעבור ניתוח אבל פחדו להרדים אותו אז הוא נשאר עם הכאב. נעמן שקולניק כבר לא כל כך שומע וכבר לא כל כך רואה, אבל מצב רוחו מרומם, הראש עובד וכוח החיוּת ממשיך לפעום בו בעוצמה. רואים שפעם הוא היה בחור יפה.

נעמן שקולניק / צילום: איל יצהר
 נעמן שקולניק / צילום: איל יצהר

כשהכתבה הזאת יצאה לדרך, המוטיבציה הראשונית הייתה לערוך מסע בארצנו ולמצוא את המקום שהכי טוב להזדקן בו באיכות חיים טובה ולהגיע לגילאים מופלגים. האזורים הכתומים והאדומים של הקורונה הזכירו לנו את האזורים הכחולים בעולם, מושג שטבע דמוגרף בלגי בשנת ה-90, ומתייחס למקומות בעלי אחוז גבוה של אנשים שחיים עד לסביבות 100 שנים ונהנים ממספר גדול יותר של "שנות חיים בריאות" (מושג נבדל, חשוב יותר, מתוחלת החיים).

בעולם מוכרים חמישה אזורים כאלה, ארבעה מתוכם איים: סרדיניה שבים התיכון, איקריה שבים האיגאי, אוקינאווה ביפן באוקיינוס השקט, חצי האי ניקויה שבקוסטה ריקה וקהילה נוצרית מקליפורניה בשם "הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי". העיתונאי והסופר דן ביוטנר המרואיין במוסף G של השבוע, חקר את הנושא וב-2011 פרסם רב מכר מטורף: "האזורים הכחולים: מה למדנו מהאנשים שהאריכו ימים יותר מכולם". אז ישר חשבנו: האם יש אזור כחול בישראל? מה אפשר ללמוד מהאנשים שהאריכו חיים יותר מכולם?

על השאלה הראשונה לא הצלחנו לענות תשובה מלאה. כולנו יודעים שעשירים חיים יותר מעניים ותושבי המרכז והצפון חיים יותר מאחיהם שבדרום. אנחנו יודעים שקיבוצניקים ודתיים נוטים להאריך ימים יותר מישראלים אחרים.

אבל מסתבר שכל הטבלאות והמעקבים אחרי זקני ארצנו מגיעים עד לגיל 75, ואז נעלמים מאחורי ה-75 פלוס. אין גוף בישראל שמרכז נתונים ועוקב אחרי אנשים בני 90 פלוס. לא הלמ"ס, לא המשרד לשוויון חברתי, לא משרד הרווחה, גם לא מרבית הרשויות המקומיות. האזרחים בני ה-90 והמאה לא מופיעים באף סטטיסטיקה וקשה לומר איפה הם מרוכזים, אם בכלל. רוב המידע הוא אנקדוטלי לחלוטין. כך גם לגבי מדדי איכות החיים; רובם נותן חלק גדול מאוד בשקלול שלו לחינוך, שזה יפה, אבל אם את בת 91, מה נוגעת לך רמת בתי הספר היסודיים?

אז אם התשובה לא בנתונים, חשבנו, נצא ונחפש אותה בעצמנו; נטייל בארץ מהצפון עד הדרום ונחפש את האזור הכי כחול. ואם המידע הוא אכן אנקדוטלי, נלך עם האנקדוטה עד הסוף - נפגוש את הזקנים ונשאל אותם איך זה להיות זקנים, מה הם למדו על החיים ומה אפשר ללמוד מהם.

יצאנו למסע בחמש תחנות; את נעמן שקולניק עוד נחזור לבקר בהמשך.

תחנה ראשונה: תל-חי

הנוכחים: הלל אפרת (80), שרה מנו (85) וחבריהם ותיקי הגליל
על הפרק: יוגה, התעמלות וקבוצת הליכה
צידה לדרך: "כשמפסיק האוטומט, בין העבודה למוות, מותר לעצור ולחשוב. זו תבונה"

לפי ביוטנר, אחרי ניתוח מעמיק של האזורים הכחולים בעולם, אפשר לצמצם את המסקנות לכמה סודות מרכזיים לאריכות הימים. והם לא כאלה סודות, האמת: הכל מאוד אינטואיטיבי: פעילות גופנית מתונה, חיים עם משמעות, הפסקות בסדר היום (סיאסטה, תפילה וכד’), תזונה נכונה, אמונה, משפחה מגובשת, קהילה תומכת, אוויר נקי וקירבה לטבע ושתיית יין מתונה. למעט המנהג לשתות יין מדי יום, נראה שאם משקללים את כל המאפיינים של ביוטנר לכדי מקום פיזי אפשר בהחלט לדמיין קיבוץ. ואם כבר לדמיין קיבוץ אז בגליל העליון, איפה שהמים זורמים, האוויר נקי והירוק ירוק.

מסתבר שמישהו כבר חשב על זה. הלל אפרת, 80, יועץ ארגוני מקיבוץ שמיר, ניסה כבר לפני שלוש שנים לרתום את המועצות האזוריות למהלך שיקדם הכרזה עליהן כאזור כחול. "רציתי לעשות את הסביבה אטרקטיבית יותר", אומר אפרת. "ביקרתי בחלק מהאזורים הכחולים בעולם וראיתי שרוב התנאים מתקיימים גם בגליל העליון, יש אצלנו הכל", הוא אומר, אם כי קשה קצת להוכיח את זה.המועצות דווקא אהבו.

"ערכנו כנסים והוקם צוות חשיבה, אבל העניין גווע. אחת הבעיות הייתה שלא הצלחנו לקבל מידע מדויק, כמו לדוגמה כמה מהקשישים המופלגים במקום גם נולדו בו ורישומים נוספים, שבלעדיהם קשה להגיד שאנחנו אזור כחול. בכל מקרה", מסכם אפרת, "המטרה הייתה להעלות מודעות לסביבה תומכת ומאפשרת".

לדבריו, "תוחלת החיים בעלייה, אבל המאבק האמיתי זה להעלות את תוחלת השנים הבריאות. ככל שאתה מרים את הקו אתה מקטין את מספר השנים בזקנה גריאטרית, וכך החיים טובים יותר והעומס על המערכת קטן. מבחינתנו קו פרשת המים הוא בגיל 85".

85 זה הרבה מעל הממוצע הישראלי לתוחלת השנים הבריאות, העומד על כ-65 בממוצע - זה הגיל בו הישראלי מתחיל להזדקן ולחלות. די מדכא ומאוד קרוב. הפער בין השנים הבריאות לתוחלת החיים הוא כ-15 שנה בממוצע. 15 שנים רעות. "אם אפשר לשפר את השנים האלה", כך אפרת, "זה ווין ווין. האנשים יחיו יותר והעומס על מערכת הבריאות יקטן". חלק מהתובנות האלה מופיעות בספר שכתב, בשיתוף עם עינת פורת-עמוס, ונקרא "מתנות התבונה", והם גם מעבירים קורסים בנושא.

אבל גם בלי הגדרות רשמיות, הרעיון של אפרת קורם עור וגידים בצפון. באגמון החולה אני פוגש חבורת קיבוצניקים מצעירי "עמותת ותיקי הגליל". 2,000 קשישים בסך הכול נמצאים בעמותה. אפרת בן ה-80 כאמור הוא הבוגר שבחבורה, השאר ינוקות בני שבעים וקצת. מיכאל ולינדה לובן משאר ישוב, ישראל אגרא מקיבוץ שניר, קובי לם ממעיין ברוך. הם כולם נראים כל כך קיבוצניקים, עם הסנדלים והשפמים וכובעי המצחיה והמבטא והחיוך ותחושת השייכות שהם מקרינים. יש להם גם קבוצת וואטסאפ, שם הם קוראים לעצמם "גיל התבונה".

מה זו התבונה הזו?
"הנקודה היא", אומר ישראל, "לשים לב קודם כול לעצמך, להתייחס לעצמך - מגיעים לגיל הזה אחרי שכל החיים דואגים. לילדים לפרנסה, להורים, למה לא".

"בגילנו", אומר לובן, "אתה נפרד ממעגלי שייכות קודמים של עבודה ומשפחה וחשוב למצוא מעגלי שייכות חדשים. ההורים שלנו עבדו עד יומם האחרון, הם לא חשבו שאפשר להתעסק ולהבין את הרגשות שלך".

המסר של הזדקנות טובה, אומרת לינדה, זה לעצור, לחשוב ולבחור בעצמך. להיות מודע.

מתי הופכים לנבונים?
"כשמפסיק האוטומט. בין העבודה למוות, מותר לעצור ולחשוב. זו תבונה", אומר ישראל. "לעשות את אותו דבר אבל לא כי אתה חייב, אלא כי אתה רוצה. זה הבדל עצום".

מיכאל לובן: "התובנות הגדולות מגיעות שנה או שנתיים לתוך הפנסיה. כשאתה מבין שמותר לך גם לשבת ולא לעשות כלום. לדעתי, אחת התובנות החשובות היא לעשות חברויות חדשות - זה הכי חשוב. חצי מהאנשים שיושבים כאן, לא הכרתי לפני שנה".

במה עוזר הניסיון בחיים?
"הניסיון לא עוזר בכלום", אומר ישראל, "רק נותן סבלנות וסובלנות. פעם הייתי מגיב יותר בכעס, היום אני רגוע יותר. להבחין בין הדברים חשוב יותר מלהיות צודק. אין צדק אבסולוטי".

מה העשור הכי טוב בחיים?
"עכשיו", מסכמת החבורה החיובית. "תמיד עכשיו - מה שעבר זה זכרונות ומה שעתיד זה דמיון. אני חי עכשיו", אומר ישראל.

אנחנו נפרדים מהחבורה העליזה והולכים לחפש את המבוגרים יותר, במרכז של העמותה שנמצא בתוך מכללת תל חי. בניין בן שלוש קומות ובו שלל פעילויות וחוגים. עוברים דרך קומות וחדרים עם זאבית דרומי, מנהלת העמותה, ומצטרפים לשיעור ההתעמלות של עמרי. הגיל הממוצע: 87, וזה רק בגלל החבר’ה בני השמונים שמורידים את הממוצע. אני רץ, מתכופף, קופץ ורוקד. זה כיף. כשעמרי מכריז על הפסקה, אני עובר לשאלות.

מה הסוד, חבר’ה?
"לגור פה", אומר שמחה ליברמן בן ה-87 מכפר סולד, "אין לנו דאגות קיומיות פה. יש חברותא, יש מפגש, זה העניין". חברים טובים, אומר מתעמל אחר. "רוצה טיפ להזדקנות טובה?", שואלת שרה מנו, 85, ממלכיה - בגיל גבורות, אבל נערת פוסטר של קיבוצניקית אנרגטית. בטח, אני עונה. "תמשיך לחיות".

כל אחד מהנוכחים מגיע בין שלוש לארבע פעמים בשבוע למרכז. יש שיעורי ספורט, היסטוריה, תנ"ך, אמנות, ואפילו "חיטוב המוח", כולם נראים מרוצים.

"כאן אנחנו בחבורה", אומרת מנו, "אני אלמנה. האובדן הוא חלק מהמציאות של החיים וצריך להשלים איתו, זה נכון, אבל בקיבוץ תמיד יש מישהו שבא לבדוק מה שלומי, אני לא לבד. זה משמעותי".

מנו מספרת שעבדה הרבה שנים בחקלאות ועד היום היא אוהבת להיות הרבה בחוץ: "אני תמיד מסתובבת. לא יושבת בבית.

תמיד יש לי עם מי לשתות קפה. אני אומרת תמיד שאם לא רואים אותי מסתובבת שיבואו לבדוק אם הכול בסדר איתי. בגלל זה אגב הדלת שלי תמיד פתוחה - שיוכלו להיכנס לבדוק".

שרה מנו / צילום: איל יצהר
 שרה מנו / צילום: איל יצהר


אנחנו יוצאים להליכה עם מקלות נורדיים ברחבי הקמפוס. בדרך כלל יוצאים להליכה בטבע, אבל בגלל החום הכבד נשארים בתוך גדרות המרכז. אני הולך עם החבורה הנינוחה ואנחנו מדברים על החיים והמשפחה.

זו לא בדיוק הליכה ספורטיבית. אני אוהב לדבר עם זקנים. אנחנו מדברים על הבריאות ועל הנכדים.

הגיל מביא חכמה?
"הגיל מביא זקנה", אומר שמחה. "הגיל מביא עייפות", מתקן דני. "מצד שני, אתה צובר ידע ויודע לחשוב חיובי". "אם אתה קם בבוקר ולא כואב לך כלום - אתה מת", אומר דני. "אם יש משהו שאפשר להציע לי מול האובדן, אני לוקחת", אומרת רחל עזרא. "ופה מציעים לנו פה חברויות חדשות".

אנחנו חוזרים למרכז, עוברים בעוד שיעור התעמלות או שניים בחברת קשישים מופלגים. ב-12:30 מגיעות ההסעות והלובי מתמלא המולה שקטה של פסיעות קטנות, מקלות והליכונים. רק לחלק קטן מהקשישים פה יש עזרה צמודה. שמתי לב שאף אחד פה לא שמן.

תחנה שנייה: צפת

הנוכחים: מרדכי הרוש (92) ומאיר כרסנטי (88)
על הפרק: ביקור בבית הכנסת, שיטוט בסמטאות העיר העתיקה ונסיעה באוטו של מרדכי
צידה לקחת לדרך: "כל נשיקה מנין זה עוד שנת בריאות"

בערך 45 דקות נסיעה מתל, ניצבת צפת - בירת הזקנים של הגליל, לפי הלמ"ס. במצודה של צפת אני פוגש את מרדכי הרוש, 92, ומאיר כרסנטי, 88. צמד חמד, חברים קרובים ובני דודים רחוקים, אמו של הרוש וסבתו של כרסנטי אחיות.

השניים יחד מגיל אפס ואת האהבה השוררת ביניהם אי אפשר לפספס. אחרי כמה שעות עם השניים, יש מצב שפירורים ממנה נדבקו בי. מותק שלי, קורא מאיר למרדכי לא פעם. "יש הבנה בינינו", מסביר מרדכי.

הצמד לא מש זה מזה. כל יום הם נכנסים לאוטו של מרדכי שעדיין נוהג "רק עד כרמיאל" ויוצאים לטייל, בדרך כלל ביער ביריה הסמוך, "וכל יום רבים מי ישלם על הקפה".

"הנהיגה", אומר מרדכי, "היא חופש בשבילי". יש כאלה מפחדים לנסוע איתו, מצחקק מאיר. אני מהזקנים של צפת, אומר מרדכי. "אולי סוסו אדרעי מבוגר ממך בשנתיים", מעיר מאיר. עם חברים כאלה כיף להזדקן.

הרוש הוא פנסיונר של בנק לאומי וכרסנטי הוא פנסיונר של הביטוח הלאומי. באפריל האחרון זכה כרסנטי לתואר יקיר צפת כגבאי של אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בעיר, אבוהב, שקיים כבר מהמאה ה-16. 35 שנים שהוא משמש כגבאי של בית הכנסת, כשהרוש מתפקד כיד ימינו.

שניהם נהנים מפנסיות סבירות פלוס שמסירות מעליהם את הדאגות הכלכליות. למרות שהרוש מבוגר יותר, הוא הפעיל יותר שעוזר לכרסנטי. שניהם דור שביעי בצפת. הנינים שלי, גאה הרוש, הם דור עשירי בעיר. בעשרים הדקות הראשונות של שיחתנו מונים כרסנטי והרוש את הישגי ילדיהם, נכדיהם וניניהם. שניהם בקשר רצוף עם המשפחה. הבנות, מסכימים השניים, הן אלה שדואגות ושומרות. הנשים שלכם גם חברות? אני שואל. לא.

למרדכי 15 נינים. "אני מבסוט, מאושר, חי בצפת וכלום לא חסר לי; אהבה, פרנסה, נכדים ונינים - תאמין לי, כל נשיקה מנין זה עוד שנת בריאות, אתה עוד תראה". הוא היה בהגנה ונלחם בקרב ההירואי לשחרור צפת במלחמת העצמאות. "כל מי שיכל, נלחם", הוא מספר. "בני 18 עד 70. גם הנשים אחזו בנשק. חברים נפלו לידי. היינו ילדים". כשאנחנו מטיילים בסמטאות הוא מצביע על כל עמדה, כל נקודת תצפית וכל חור של כדור. מאיר, שהיה צעיר מכדי להילחם, היה רץ שהעביר פתקים מפה לשם. "היה קשה מאוד, אבל החזקנו מעמד".

מלבד הטיפול בבית הכנסת, השניים גננים חובבים שמעבירים שעות בתחביב האהוב עליהם. "הגינה היא כמו האישה השנייה שלי", אומר מרדכי. אתה צריך לראות את הגינה שלו, אומר מאיר. גם לגינה שלך לא חסר, עונה מרדכי.

תענוג לשמוע את השניים מדברים. הם דוברי צפתית; תערובת של עברית, ערבית, צרפתית שלמדו מאליאנס ויידיש שספגו מהשכנים, והכל במבטא שכאילו נחצב מליבת הר כנען. "אנחנו אפופים פה בהילה", אומר מאיר.

אני מספר להם שבאתי מתל חי. "אנחנו בגליל העליון משפחה אחת", אומרים השניים, "עירוניים וקיבוצניקים".

מה הסוד?
"לא לשנוא, לא לריב, שכנות טובה", אומר מרדכי.

"אנחנו פה נהנים מהחיים", אומר מאיר. "יש לנו אריכות ימים וטוב לנו. רק דבר אחד יש לי לומר: הגינון בעיר קצת חלש. נקווה שראש העיר יצליח".

מה היה העשור הכי טוב?
לשניים אין שום ספק: שנות השישים והשבעים של האלף הקודם היו ה-דבר. "כל הבוהמה של ישראל הייתה פה", הם נזכרים בעיניים בורקות. "מי לא היה פה, שושנה דמארי ששרה ‘אני מצפת’, ברכה צפירה, העיר הייתה שוקקת חיים, מרכז התרבות והבילוי בצפון. אנחנו זוכרים את הבחורות", קורצים השניים וממרפקים זה את זה במשובת זקנים. "זה היה עשור!".

"מאז העיר שוקעת ולא מצליחה להתרומם", אומר מרדכי. "ראש פינה גנבה לנו הכל", אומר מאיר.

"היו פה ימים", אומר מרדכי, "היום על הפנים. הקורונה חשפה את השנאה, את האינטרסים. ככה נגמרים חיים, על דברים כאלה".

מרדכי הרוש (עומד) ומאיר כרסנטי / צילום: איל יצהר
 מרדכי הרוש (עומד) ומאיר כרסנטי / צילום: איל יצהר

אנחנו עוקבים אחרי המכונית של מרדכי בכבישים הסיבוביים של צפת, חונים מול נוף שאפשר להתעלף ממנו ומטיילים בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. האמת שאני קצת חושש לחברים, המדרכות צרות, חלקות ושבורות. אל תדאג, מרגיעים אותי השניים, אנחנו מגיל שנתיים במדרגות האלה, מכירים פה כל בלטה, הם משוויצים בעירם. כל סמטה, זיכרון: כאן נפלתי מקומה רביעית בגיל 11 ולא קרה לי כלום, אומר מאיר. כאן היה מוצב של הערבים ואנחנו התגנבנו דרך הבור הזה, מצביע מרדכי. השניים מקימים לחיים קרבות שלמים וסצינות מפורטות מהילדות. "בינתיים", אומר לי מרדכי משפט שאשתדל לזכור, "דחפנו את הכל".

מאיר מתעייף ונעזר בחצובה של איל הצלם. אין לך מקל? אני שואל. אני המקל שלו, אומר מרדכי.

אנחנו מגיעים לבית הכנסת העתיק. אחד מהיפים שראיתי. כרסנטי מתקבל באהבה ועורך לנו סיור במבנה העתיק ורב הרושם. השניים מצטלמים. אף פעם לא הצטלמנו יחד, אומר מאיר. מה אתה מדבר, עונה מרדכי, יש לנו מיליון תמונות. אבל לא כאלה, אומר מאיר.
את השניים האלה לא צריך אפילו לשאול מה הסוד שלהם לאריכות ימים. חברים טובים, זה כל מה שצריך.

תחנה שלישית: ערד

הנוכחים: ארקדי פונשטיין (94) ומרינה גלייזר המתורגמנית
על הפרק: צלילה לזיכרונות ממלחמת העולם השניה
צידה לקחת לדרך: "הסוד הוא הרבה ארוחות קטנות וכוס רוויון בשבע וחצי"

הדרך דרומה לערד ריקה, מצהיבה ומהבילה, חרוכה משמש ועייפה מישראלים. זה היה קיץ ארוך לכולנו. בערד אנחנו פוגשים את ארקדי פונשטיין, בן 94. ווטרן של הצבא הרוסי. היה קשר בחיל התותחנים, נלחם בחזית הבלארוסית מ-1943 עד 1945 ואז נפצע במהלך קרב במזרח פרוסיה וחזר לשרת. אין הרבה חומרים על כדור הארץ שהם קשוחים ועמידים יותר מווטרנים רוסים של מלחמת העולם השנייה.

יש בי יראת כבוד אל האנשים האלה.

שכונת מעוף מורכבת מבתים צמודי קרקע קטנים (64 מ"ר) שהוקמו עבור העולים מרוסיה שהגיעו בשנות התשעים. פונשטיין מתגורר כאן מאז עלה לארץ ב-1992 כשהיה בן 66. ברוסיה עבד כמנהל במפעל גדול, אבל בארץ היה שומר בחניון. מלבד תודה רבה ושלום הוא לא דובר את השפה. מרינה גלייזר שעובדת עם מועדון הווטרנים של ערד עוזרת לי בתרגום.

פונשטיין הוא יו"ר הסניף בערד של ותיקי המלחמה. בשנות התשעים היו בערד כ-800 וטרנים, היום נותרו בודדים. גילם הממוצע הוא 97-98. אז זה סיפק לארקדי הרבה עבודה ותחושת שליחות והפך אותו לדמות מוכרת בקהילה. הקורונה סגרה את המועדון ובודדה את חבריו. "אנחנו מדברים בטלפון".

הווטרנית המבוגרת ביותר היא בת 104. היינו אמורים ללכת לבקר אותה, אבל למרבה הצער היא נפלה בביתה יומיים קודם. "הבוקר הייתי אצל רופא שיניים", אומר פונשטיין, "קצת הציקו לי. תגיד תודה שיש לך שיניים, אמר לי הרופא".

נראה טוב, פונשטיין. אפשר לראות לפי הדרך בה הוא מתיישב בספה וקם ממנה. "שלא יהיה יותר גרוע", הוא אומר לי וקורץ. יש לו ארבעה ילדים, מתוכם שתי בנות בערד ו"נכדים ונינים אסור לספור". אשתו בבית אבות סיעודי בבאר שבע. לפני כמה זמן, הוא מספר בגאווה, הלך עם בנו בן ה-74 לאחד ממשרדי הממשלה והפקידה לא ידעה לומר מי האב ומי הבן.

 ארקדי פונשטיין / צילום: איל יצהר
  ארקדי פונשטיין / צילום: איל יצהר

כמו כל בית של יוצאי רוסיה, גם הבית של ארקדי פונשטיין הוא הבית הכי רוסי בעולם; הרבה ארונות ובתוך כל ארון הרבה אוספים, רובם של סטים חרסינה. הרבה תמונות על הקירות, הרבה ספות על הכורסאות וכמות מפתיעה של שעונים. הפסקתי לספור אחרי השעון ה-11 שעוצב בצורת טנק. על השיש, סמובר.

"אני לא אדם אידיאלי", אומר פונשטיין. "אני אדם רגיל". אנחנו שותים תה חזק. "את מכירה אותי" הוא פונה למרינה גלייזר, "אני אף פעם לא מתלונן ולא רב עם אנשים. מכבד אותם, והם אותי".

טוב להזדקן בערד?
"אני לא מכיר שום דבר אחר, אבל יותר טוב להזדקן פה מלהזדקן ברוסיה".

מה הסוד שלך?
"להיות מסודר. לנוח בזמן, לאכול בזמן: אני אוכל ארוחות קטנות, הרבה פעמים ביום.

כל יום הולך ברגל שעה. כל ערב בשבע וחצי, כמו שעון, שותה כוס של חֻבְצָה (מעין רוויון). זה טוב מאוד לבטן. הכי חשוב: אם נפגעתי, לא לשמור בלב. לא להקשיב לפוליטיקה, רק למזג האוויר. להיות מועיל". הוא מספר בגאווה שאחת הנינות שלו התקשרה להתייעץ איתו אם לחתום קבע. "אמרתי שכן". זו בטח גאווה גדולה בשבילך שנינה מתקשרת לשמוע את דעתך. פונשטיין עושה תנועה קטנה עם היד של "לא צריך לעשות מזה עניין", אבל בעיניו אפשר לראות כמה זה חשוב לו. "אני לא צריך כלום", הוא אומר, "יש לי הכל".

אדם בגילך ראה את העולם מתהפך שוב, ואז שוב, ועוד פעם. ככה דמיינת את החיים בגיל 94?
"האמת שלא חלמתי שאחיה כל כך הרבה שנים. בילדות היה הרבה מאוד רעב. בשנות המלחמה, בטח שלא חשבתי על הדברים האלה. ידעתי שאני חי, שצריך להילחם ולחיות עוד יום. בשנים שאחרי המלחמה היה צריך לשרוד, זה היה פשוט מאוד, בלי שום פילוסופיה. אחר כך, העבודה הייתה כל החיים שלי. רק עכשיו אני יכול לעצור, להסתכל".

מה היה העשור הכי טוב בחיים שלך?
"מגיל 65 עד 75", הוא עונה בלי לחשוב יותר מרגע, "סיימתי לעבוד קשה, החיים נהיו נוחים יותר. התפניתי. הרגשתי שאני בפריחה".

למה אתה מתגעגע?
"לכלום. אני לא אדם נוסטלגי", הוא אומר וקם ללבוש את הז’קט של כל המדליות והעיטורים לכבוד הצילום. הסוד, אם להסתמך על הזקנים שלי עד עכשיו, הוא יותר מאוויר נקי ותזונה נכונה, יותר משנת צהרים או פעילות גופנית: הסוד הוא נינים.

תחנה רביעית: קיבוץ עין גדי

הנוכחים: רותי רון (82) ואלי רון (83)
על הפרק: תמרים וזכרונות
צידה לקחת לדרך: "להיזכר זה כואב, אבל גם משמח"

מערד אנחנו נוסעים דרך ים המלח לקיבוץ עין גדי, נקודה ירוקה במדבר הצהוב, לפגוש את הזוג אלי ורותי רון, מוותיקי הקיבוץ. הדרום כולו צעיר יותר ביחס לשאר המדינה, וגם זקני הקיבוץ הם לא כל כך זקנים, למעשה. המדחום באוטו מראה על 49 מעלות כשאנחנו חונים מתחת לחדר האוכל של הקיבוץ.

רותי ואלי, בני 82 ו-83 בהתאמה, הגיעו לקיבוץ לפני 64 שנים במסגרת גרעין של הנוער והעובד והלומד. "רצינו ליישב את הארץ".

דירת קיבוץ קלאסית סטנדרטית, מהזמן שלפני ההפרטות והבנייה החדשה, קומה שנייה בבניין דו קומתי ישן. מאלה עם השפריץ שנדמה לך שאם תשען עליהם הם יפלו. נוצת טווס מונחת באגרטל, רותי מגישה תמרים בכמה צורות - טבעיים, כעוגה וכעוגיות - ואלי עושה קפה.

אנחנו מתיישבים על הספות האלה שאיכשהו הרבה יותר נוחות מאיך שהן נראות, אבל הרבה פחות נוחות מאיך שספה צריכה להיות. על הקירות שלל ציורים ורישומים ותמונות של הילדים והנכדים ושני פורטרטים גדולים של גברים צעירים בשחור לבן. אלה גיורא ותומר, שני הבנים של רותי ואלי שהלכו לעולמם. גיורא בשנת 1982 במלחמת לבנון והוא בן 22, הוא צייר את כל הציורים שכל הקיר. ותומר בתאונת עבודה בקיבוץ ב-1995 והוא בן 33. לזוג עוד שני ילדים וארבעה נכדים. במשך שנים ארוכות הרימו וניהלו הזוג מרוץ שנתי לזכר הבנים, עד שהאירוע ("מרוץ עין-גדי הבינלאומי על שם גיורא ותומר רון" או "המרוץ לשלום") גדל ועבר למלונות ים המלח. "הנשמה קצת נעלמה", אומר אלי.

הסוד, אומר אלי, פעילות גופנית. בכל בוקר הוא הולך 8 ק"מ ורותי 5. "אנחנו הולכים בנפרד", אומרת רותי. מלבד זאת היא הולכת לשלל חוגי התעמלות והוא מתעמל על מתח במרפסת. רותי עובדת בספריית ובארכיון הקיבוץ, ואלי כותב ספרים. שניהם חברים מסורים במועדון הוותיקים ובחבורת הזמר של הקיבוץ. "אנחנו שרים לא רע", היא אומרת. "שרים בסדר", הוא עונה. היא אוהבת שהכל מסודר, הוא אוהב שאין כללים.

"צריך לעשות הרבה דברים", אומר אלי, להזיז את הגוף.

"יש הרבה תמותה אצלנו", הוא מוסיף, "מישהו צריך לבדוק את זה והחרמש עוד נטוי. מתוך 100 המקימים, לדעתי אנחנו רק 17". בהתחלה היו פה קשיים עצומים, מספרת רותי. "היינו מנותקים לגמרי, בלי רופא, בלי שום דבר". גם היום קשה פה.

"האמת", אומר אלי, "לא דמיינתי את עצמי בגיל הזה, אבל אני מבסוט שהגעתי עד הלום. נהנה מהחיים ומאוד מרוצה. לא שאין בעיות, כן? מי ידע שיכולות להיות כל כך הרבה תקלות בגוף". לפני כשלושה חודשים אלי נפל. "ניסיתי לדלג מעל מעקה בתנועת מספריים, לא יודע למה. זה מעצבן אותי כי אני אנרגטי וזה משאיר אותי על אש נמוכה. מזל שכל החיים הייתי פעיל, אז יחסית ההתאוששות סבירה".

אתה חכם יותר עם הגיל?
"יש חכמת חיים. אתה יודע מה למדתי מהנפילה שלי?"

מה?
"שכל עוד אתה חי - תמיד אפשר לעשות עוד שטויות!"

השיעור הכי טוב שאפשר לקבל. תודֵה.
הוא צוחק. אלי היה ממקימי הגן הבוטני היפה של הקיבוץ. "זה מקום קשה לחיים", הוא אומר. "התענוג פה או הפריבילגיה שיש לנו, זו התמיכה והערבות ההדדית". שניהם מאוד לא נוסטלגים. "היו דברים יפים", אומר אלי, "היינו צעירים, הילדים היו בחיים. נשארו הרבה חוויות אבל אני לא רוצה לחזור למה שהיה".

עשור הכי מוצלח?
"כשהיינו עם הילדים, היינו צעירים. למדנו. העשורים הכי טובים היו עם הילדים, אבל אנחנו נהנים מהחיים גם עכשיו".

איך מתאוששים מדבר כזה, מאובדן של שני ילדים?
"יש לנו עוד שני ילדים, לא יכולנו להרשות לעצמנו. ויש לנו אחד את השני", אומרת רותי בשקט. "גם הקיבוץ תמך ועזר".

"עצם זה שאנחנו חיים וקיימים ומזכירים את הבנים", אומר אלי. "דרך המרוץ שארגנו הרבה שנים, האזכרה השנתית שמגיעים אליה עשרות אנשים (השנה לא הייתה בגלל הקורונה). אסון יכול גם לתת לך כוח. אנחנו מתקיימים גם כדי להזכיר. כל זמן שאנחנו פה הם אצלנו, אין מה לדבר. זה נותן כוח".

הכאב שוכך?
"לא", אומר אלי, "אבל הזמן מעמעם את הכאב. זו הסיבה לימי הזיכרון; לא רק לאחרים, גם בשבילנו. כשמתחילים להיזכר זה כואב, אבל משמח שבאים אנשים וזוכרים".
אנחנו פוסעים בשבילי הקיבוץ כשאלי מסביר לנו על כל עץ ועץ עד שמגיעים אל פינת הזיכרון המרהיבה שהקימו לזכר בניהם; פינת ישיבה נוגעת ללב על קצה הצוק ובה פעמוני רוח גדולים.

אלי ורותי רון / צילום: איל יצהר
 אלי ורותי רון / צילום: איל יצהר

תחנה חמישית ואחרונה: הרצליה

נוכח: נעמן שקולניק (94)
על הפרק: יום עבודה בחניון המרינה
צידה לדרך: "אני אומר לעצמי - עברת תקופות קשות, אתה לא תישבר"

בחזרה בהרצליה. השעה רק שמונה ורבע בבוקר אבל בחניון החשוף לשמש של המרינה כבר לוהט למדי. לא הרבה אנשים מגיעים בשעה הזו לחניון, ונעמן שקולניק, בן ה-94, לוקח אותנו למשרד של נהגי האוטובוסים. שם יש מזגן ומים וקפה.

מה זה יום טוב בעבודה?
"שאין ויכוחים עם אנשים".

לא מכבדים אותך?
"מתייחסים באופן יוצא מן הכלל. אנשים מביאים לי מים, מתעניינים".

הוא מתגעגע לימים בהם שומרי החניון אספו כספים והתעסקו עם לקוחות. "עדיין צריך אותי פה, לא רק להחליף ניירות, יש הרבה עניינים בעבודה, בעיות שצריך לפתור. העבודה מוסיפה לי, נותנת לי עניין ומשמעות. היום אני רק חושב עד מתי אהיה מסוגל להמשיך לעבוד. בינתיים אני מחזיק, שבעי רצון פה ממני למרות גילי. איפה ראית שלוקחים אדם כמוני לעבודה?".

אנחנו מתיישבים והוא מספר לנו את סיפורו שמובא כאן בקיצורים גדולים והכרחיים. "לא הייתי תלמיד טוב. כנראה שהייתי מה שקוראים היום עם הפרעת קשב. המורה שלי היה גרוע, הוא דיכא אותי. אמר לי, אתה תגדל להיות מטאטא רחובות. עד היום אני זוכר את זה.

"בגיל 14 עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד במוסך של הצבא הבריטי בצריפין. בגיל 16 וחצי רציתי להתגייס לצבא אבל הייתי צעיר מדי. התגייסתי למשטרת היישובים העבריים, הייתי נוטר. עברתי קורס מ"כים בהגנה. בגיל 17 התגייסתי ונשלחתי לטירונות במצרים, ומשם באוניה לאיטליה.

"ב-1945, סוף המלחמה, הבריטים העבירו את הבריגדה לגרמניה. זו הייתה שגיאה גדולה מאוד מצידם. הבריגדה השתוללה בצורה מאוד תוקפנית ואלימה נגד הגרמנים. לרבים מאיתנו היו משפחות שם ועד שהבריטים הוציאו את הבריגדה מגרמניה והעבירו אותנו לבלגיה והולנד, התבצע כל מעשה נקמה שאתה יכול לחשוב עליו בגרמנים, מאורגן ולא מאורגן".

איך הרגשת כצבר צעיר לפגוש את ניצולי השואה?
"אני חושב שכולנו היינו פשוט בהלם. היינו מאוד נרגשים. הכל היה בלתי נתפס, ממדי ההשמדה, ההרס, המפגש עם המחנות. כשהמלחמה נגמרה כולנו התארגנו לחפש יהודים. כבר אז ההתארגנות הייתה לפי הגנה ואצ"ל. אני זוכר שהיינו מעמיסים שיירות של יהודים ומעבירים אותם למחנות של הסוכנות. השאירו אותי עד שהבריגדה פורקה לגמרי. הייתי נהג של מייג’ור חיים לסקוב, מאוחר יותר הרמטכ"ל. אני זוכר שאמא שלי התלוננה אליו שאני לא כותב מספיק הביתה. כתוב מכתב, בפקודה. אמר לי. מאוחר יותר, כשהייתי כבר קצין בצה"ל, נפגשנו שוב.

"אחרי המלחמה זה היה סיפור אחר. מה אני אגיד לך, בשבילי כבחור צעיר, אירופה אז היה משהו לא ייאמן. מי חלם להיות אז באירופה? זה היה בשבילי... לא היו לנו גבולות, הייתי עולה על רכבת מאנטוורפן, נוסע לפריז, מטייל, מסתובב. זכיתי לראות עולם, לפגוש אנשים, חתיכות... השירות בצבא הבריטי באירופה הגדולה היה התקופה היפה בחיים שלי. עד היום זה נמצא אצלי בזיכרון. היה משהו משהו", הוא מחייך.

כשחזר ארצה ב-1946 הצטרף לאצ"ל. "אני לא בית"רי", הוא מדגיש, "הייתי באצ"ל במסגרת הציונים הכלליים (מפלגת המרכז הראשונה בישראל שמאוחר יותר נבלעה בליכוד). "הייתי אידיאליסט ציוני, לא בית"רי". במהלך הסזון נעצר. "הייתי באוטובוס, עשו חיפוש. מישהו הלשין עלי, לא יודע מי. זרקו אותי במשטרת נס ציונה. אחרי שבוע בכלא רצו לשלוח אותי למחנה מעצר בלטרון. בעזרת אחד מהקצינים ברחתי - עשינו כאילו הרבצתי לו - דרך הפרדסים עד רחובות ושם חברתי לחבר’ה שלי. משם יצאנו להרבה פעולות".

במסגרת האצ"ל - כינויו המחתרתי היה "רם" - השתתף בכמה מהפעולות החשובות של הארגון, כמו ההשתלטות על מחסן הנשק בבאר יעקב, נלחם בקרב על יפו ובקרב הכושל לכיבוש רמלה. "נהרגו לי שם 21 אנשים ולא הצלחנו. זה היה כישלון גדול". בפרשת האלטלנה לקח חלק קטן ושולי: הוא היה מאלה שחיכו על החוף בכפר ויתקין ופספס את מה שהתרחש בתל אביב. "מאוד כעסנו אז. אבל כשבגין אמר ‘לא תהיה מלחמת אחים’ ופקד על כל מי שלא התגייס לצה"ל להתגייס - למחרת ארזתי תיק ונסעתי לנתניה להתגייס לגדוד 35".

הוא זוכר את הפרטים בדיוק רב: "בצה"ל השתתפתי בארבע מלחמות. מלחמת השחרור הייתה הכי קשה. במיוחד הקרב על כיס פלוג’ה, היום קרית גת". שקולניק פורס מחדש את הכוחות ומתאר את ליל הקרב. "היה לילה גשום בצורה יוצאת מן הכלל, אבל הפעולה לא נדחתה. הקרב התחיל אחרי חצות. תקפנו כדי לבצע הטעיה והכוח העיקרי פרץ לכפר. בעומק הכפר תפסנו עמדות, אבל לא הצלחנו לכבוש את המוצב. כשהאיר הבוקר המצרים שלחו תגבורת וחתכו את הכוחות שלנו. היו לנו שמונים ושבעה הרוגים בקרב הזה. החבר’ה מהפלוגה הדתית נלחמו עד הכדור האחרון". בצד המצרי היה אחד, גמאל עבד אל נאצר. בשנת 1950 השתחרר מצה"ל. "הייתי נשוי, הייתי צעיר, רציתי להתחיל את החיים. הציעו לי להישאר בצה"ל. ודאי שהייתי מתקדם שם. אבל לא רציתי".

אם היית נשאר, הייתה לך אחלה פנסיה ולא היית פה.
"כן, אולי".

שקולניק נלחם גם במלחמת סיני, בששת הימים שירת בממשל הצבאי בעזה. "כשנכנסנו עוד היו גופות חמות על הכבישים". במלחמת יום הכיפורים היה סגן המושל הצבאי באזור הכבוש מעבר לתעלה, "הייתי אחראי על הבעיות האזרחיות של הכפרים והקשר עם התושבים". חודשיים לפני מלחמת לבנון הראשונה שוחרר ממילואים בדרגת סגן אלוף.

בשנות החמישים והשישים פנה שקולניק לעסקים והקים חברה מתחרה לספורטוטו בהימורים על ספורט, עד שנתקל בכוחות גדולים ממנו. "אז הייתה רק את ‘ספורטוטו’, שותפים של ידיעות אחרונות וארגוני הספורט - הון שלטון זה היה! אז החלטנו להקים את ‘ניחושי השבוע’, הייתה לנו שיטת משחק אחרת והתחלנו לעבוד והצלחנו מאוד. אחרי ארבע שנים הספורטוטו החליטו לחסל אותנו. ניסו לשבור אותנו. אחרי כמה זמן הם שינו את הכללים ופתאום היה צריך רישיון מיוחד לעסק שכמובן לא נתנו לי. עתרנו לבג"ץ ותבעתי את שר האוצר - השופטים היו בנימין הלוי, אגרנט וכהן שפסקו לתת לי רישיון. לקח ל’ספורטוטו’ עוד שנתיים לחוקק את חוק ההימורים בספורט שנתן למדינה בלעדיות בניהול ההימורים. הרחיקו אותנו מהשוק. חזרנו לבית המשפט והוא הכריח את המדינה לתת לנו תחנות. הפכנו להיות סוכנים של הטוטו, מפעילי תחנות. היינו מרוצים, עשינו כסף, היו לנו 120 תחנות וחוזה עם סעיף שהזיכיון הוא שלי לכל החיים ועובר אחרי מותי בירושה".

היה לך רישיון להדפסת כסף.
"הסתובב שם הרבה כסף, כן. 34 שנים עבדנו יפה שם ואז בתחילת שנות ה-2000 התמנה רוני בר און ליו"ר מועצת ההימורים בספורט, ואז הכניסו את המכונות האוטומטיות. הוא רצה להיפטר מאיתנו והצליח".

ולא חסכת כסף בשנים היפות?
"קניתי דירות לילדים וקניתי בית גם לעצמי. היות שהייתי בטוח שיש לי ג’וב לכל החיים לא דאגתי ולא חסכתי הרבה. חייתי ונהניתי מהחיים". שקולניק והמשפחה טיילו בעולם וחיו טוב. בשנות השבעים הוא אפילו הוזכר במדורי הרכילות של העולם הזה. באמצע שנות השמונים פגש את הילרי סרג’נט, זמרת מטרינידד והם ביחד עד היום. "אנחנו כבר 36 שנים ביחד", הוא אומר. "בטח לא קל לה עכשיו לטפל בזקן". סרג’נט, 62, היא מורה לפיתוח קול ועדיין מופיעה כזמרת. כשהוא מדבר עליה אתה לא מרגיש שהוא בן 94.

אחרי עוד בוררות מול המדינה קיבלו שקולניק ושותפיו פיצויים. הוא היה אז בן 72 והכסף הספיק לו עד 2010, הוא היה אז בן 84. "ב-2008 הפסדתי הרבה כסף. כשנגמר הכסף אמרתי לעצמי נעמן, אתה חוזר לעבוד - לא לוקח שום טובות".

אומרים שלא משנה באיזה גיל בנאדם מסתכל בראי, הוא רואה שם את עצמו כצעיר ויפה.
"לא. אני רואה את עצמי".

ומה אתה חושב לעצמך, אני בן 94 ושומר בחניון?
"לפעמים כשאני יושב עם עצמי אני חושב על זה, אבל אומר לעצמי: נעמן - אתה מהאנשים ששום דבר לא מפחיד אותם, עברת תקופות קשות ואתה לא תישבר. בינתיים אני בסדר. יש לי עדיין כמה חברים. עם אחד פעם בשבוע שותים קפה ומדברים, עוד כמה שמדברים בטלפון וזהו. חי עם האישה שלי את החיים שלי, חיים שקטים. העבודה נתנה לי המון. בהתחלה הלכתי בשביל הכסף אבל ראיתי שהמגע עם האנשים והעיסוק נותנים לי אנרגיה וחיים".

"יש לי ביטוח סיעודי שאני עוד לא מפעיל, אבל הוא לא מספיק. אני חושב שלא נוהגים איתנו נכון. אם נותנים לניצולי השואה כסף, למה מי שנלחם בנאצים לא מקבל? לנו המדינה לא דואגת. הייתה צריכה להגיד, חבר’ה, תנוחו. אם היו מציעים לי אפשרות, אולי הייתי כבר הולך לנוח. לפעמים אני חושב שאולי הגיע הזמן לנוח, אבל בינתיים אני לא יכול".

מבחינה כלכלית?
"כן".

מה אתה חושב על המדינה היום?
"אני עדיין ימני, אבל לא מתערב. אני חושב שלא הוגן מה שעושים לביבי. אני לא שמח מכל מה שקורה אבל מקווה לטוב. אני גאה בהישגים של המדינה. עד הקורונה היה פה פרוספריטי. אנחנו צריכים לחזור ולהיות עם אחד. לא יודע למה באת דווקא אלי. אני לא מחזיק מעצמי, יש עוד הרבה כמוני. מה יש לעשות עניין?".

הוא פותח לנו את השער ואנחנו יוצאים מהחניון שעדיין ריק ברובו. במראה האחורית אני רואה אותו נכנס לבודקה הקטנה והלוהטת. עוד חמש שעות לסוף המשמרת.

שקולניק וסיפור חייו מילאו אותנו השראה, אבל הדרך הביתה עוברת עלינו בשתיקה ובהפנמה כואבת של האפשרות הלא כל כך תלושה מהמציאות של שוק העבודה בישראל, שיום אחד נתפוס אנחנו ודומינו את מקומותיהם של שקולניק ודומיו בכל הבודקות הקטנות שבכל החניונים האוטומטים. שקולניק היה אמנם חריג בין הנשים והגברים שפגשנו, הוא היחיד שעוד נאלץ לעבוד לפרנסתו, אלא שבתמונה הגדולה יש הרבה יותר כמוהו מאשר מהאחרים. אבל זה כבר לכתבה אחרת. את היחס הידוע של מדינת ישראל לזקניה עזבנו הפעם בצד.

***

מהפגישות עם קשישי ארצנו, מהגליל ועד הנגב, עולה פחות או יותר אותה המסקנה איתה יצאנו לדרך: קל ונעים יותר להזדקן בכפר מאשר בעיר, ומלבד גנים טובים ומזל שהאיר פנים, הסוד לחיים טובים בחלק האחרון שלהם הוא פשוט ומובן מאליו - פעילות גופנית, קהילה קרובה, משפחה (בדגש על נינים, הרי הילדים של הקשישים האלה כבר זקנים בעצמם וגם הנכדים כבר מבוגרים), חברים, ואולי הכי חשוב: חיים של משמעות. משמעות יכולה להיות כל דבר: משפחה, גינה פורחת או בית כנסת, פעילות ציבורית או התנדבות, חבר טוב או הזיכרון החי של ילדים שהלכו לעולמם. המשמעות היא ככל הנראה התרופה הכי טובה והכי זולה לתופעות הלוואי הכי מסוכנות של הזיקנה, הבדידות והריקנות.

כשיש משמעות הבנאדם לא לבד וכשהבנאדם לא לבד, יש משמעות לחייו וכשיש משמעות לחיים קל יותר לשאת את מכאובי הגיל הבלתי נמנעים ו"לדחוף את החיים קדימה", כמו שאמר לי מרדכי הרוש.

כחמישים אלף ישראלים עברו את גיל 90 ומספרם רק הולך וגדל עם השנים, הנתונים לא מספרים איפה הם, או כמה מהם עדיין פעילים בחברה. אם כבר מדברים עליהם, זה בדרך כלל בהקשר הגריאטרי והסיעודי. אבל מה עם כל הגברים והנשים שעוד לא שם, שראשם עוד צלול ורגליהם עוד נושאות אותם עמוק לתוך העשור העשירי של החיים? הם משאב אדיר של ניסיון, וזיכרון וסיפורים שנשמעים דמיוניים לגמרי, אבל קרו. ועיניהם תמיד טובות. אסור לתת לכל זה להיעלם כמו דמעות בגשם.

צרו איתנו קשר *5988