"האמת שלא חלמתי שאחיה כל כך הרבה שנים", אומר לנו ארקדי פונשטיין, בן 94, וטרן של הצבא הרוסי ממלחמת העולם השנייה. היום הוא גר בערד והוא מרוצה מאוד מהחיים: "(פעם) ידעתי שצריך להילחם ולחיות עוד יום. רק עכשיו אני יכול לעצור ולא חסר לי כלום", הוא מספר לדרור פויר, שיצא למסע מהצפון עד הדרום בניסיון להתחקות אחר סוד מעיין הנעורים. וזה הסוד של ארקדי: "לאכול בזמן ארוחות קטנות וללכת ברגל".
איכשהו, דווקא עכשיו האמת הפשוטה הזו מאוד מנחמת. ערב ראש השנה התשפ"א ובאוויר יש תחושת מחנק. איש לא יודע לאן הולכים ומתי הענן השחור יחלוף והשמיים יתבהרו.
אבל הוא יחלוף והם יתבהרו כי ככה זה בחיים. את זה למדנו, בין היתר, מארקדי. אבל לא רק ממנו, אלא גם מקשישים אחרים בני 90 ו-100 המתגוררים ב"אזורים הכחולים" בעולם בהם האוכלוסייה מאריכה ימים. דן ביוטנר, האיש שמיפה את האזורים האלה, מגלה בראיון להילה ויסברג כי חיים מאוזנים ומסורתיים הכוללים פעילות פיזית מתונה, אכילה מדודה וחברים טובים - זה כמעט כל מה שדרוש. תוסיפו לזה גם כוס יין, איזו סיאסטה בצהריים, כדאי גם דבר מה להאמין בו - ואתם מסודרים.
אז לרגע אחד קטן וחגיגי החלטנו לעצור. להפסיק לדבר על הסגר ועל נתוני התחלואה, על מדינות אדומות וכתומות, ולחזור לדבר על רווחה, על אושר ועל מדינות כחולות. ללמוד מהקשישים שעברו תקופות אפלות וזמנים קשים, איך נשארים מרוצים ושמחים.
ואפשר גם להתחיל בקטן, עם עצה מארקדי, וטרן שבע קרבות ומאושר: "אני אף פעם לא מתלונן, כל יום הולך ברגל שעה. כל ערב בשבע וחצי, כמו שעון, שותה כוס של רוויון".
שתהיה לכולנו שנה טובה ומאושרת!
כתבות
ני"ע
