לחיות באושר: הכירו את הישראלים שגרים בגן עדן

הולנד: בעשירייה הפותחת של מדינות שתושביהן מרוצים מהחיים, לפי OECD

"אתה לא צריך להרגיש שאתה במלחמה כדי לחיות בסדר"

תמר פלד (45)
משפחה: נשואה לתומר ואמא של
גלי (15), יותם (12) ואסיה (6)
עיסוק: בעלת עסק לניהול רשתות חברתיות
מגורים: אמסטרדם, הולנד

 אמסטרדם, הולנד. תמר פלד ומשפחתה / צילום: פרטי

תמר פלד ובעלה תומר בן שלום החליטו לעבור לאירופה כדי שיוכלו לחיות יחד. אומנם גם קודם הם חיו יחד רשמית - בני זוג עם שלושה ילדים ברמת אביב - אבל בפועל, בקושי התראו. תומר, מנהל מכירות בסטארט-אפ שרוב לקוחותיו נמצאים באירופה, בילה 90% מהזמן בטיסות, ובמשך כמה שנים המשפחה נפגשה בהרכב מלא כמעט רק בסופי שבוע.

"החלטנו לפנות למעסיקים שלו וליזום רילוקיישן", מספרת תמר, "הבן הגדול שלנו כבר היה בכיתה ז’ כשהתחלנו בתהליך, והרגשנו שזה חלון ההזדמנויות האחרון שלנו".

זה לקח כמעט שנה, אבל בספטמבר לפני שנתיים הם נחתו באמסטרדם. תומר הקים את הסניף המקומי של החברה שלו בבית, ובעצם עבד משם עוד לפני שפרצה הקורונה, ותמר לקחה איתה את העסק העצמאי שלה לניהול רשתות חברתיות ללקוחות ישראלים, והמשיכה לעבוד מרחוק. "תומר עדיין יצא לנסיעות עבודה, אבל מכאן הוא יכול לקחת רכבת ללונדון ולחזור בערב, או לטוס לפגישה בקופנהגן ולחזור למחרת. בשאר הזמן לילדים היה אבא בבית, שלוקח אותם לבית ספר ואוסף אותם בצהריים. זו מציאות שהם לא הכירו", היא אומרת.

הולנד מתברגת בצמרת הדירוגים העולמית בפרמטרים רבים: מקום שני במדינות שהעומס על עובדיהן הוא הנמוך בעולם לפי OECD , מקום 6 במדד האושר של האו"ם ובעשירייה הפותחת של המדינות שתושביהן מגדירים עצמם כמרוצים מהחיים לפי OECD.

הנתונים האלה מורגשים היטב מבחינה מעשית גם בחיים החדשים של תמר ותומר. "בארץ, המנטליות היא של קילריות, לעבוד ולהספיק ולהשיג כמה שיותר. פה, אחר הצהריים העט נופל, ואנשים חוזרים הביתה", מסבירה תמר, "אני חושבת שזה קשור גם למדינת הרווחה המאוד מפותחת, אנשים יודעים שהם תמיד יקבלו את המינימום כדי לחיות כמו שצריך. אתה לא צריך להרגיש שאתה במלחמה כדי לחיות בסדר. זה קצת חינוך לבינוניות, אבל במובן הטוב והרגוע". היא מספרת גם על מסורת הולנדית, שלפיה, בימי רביעי בתי הספר נסגרים מוקדם וההורים מפנים זמן לפעילות ספורט או בילוי אחר עם הילדים. "חשוב להם שזמן המשפחה לא יהיה רק בסוף השבוע, זה שזור בתרבות".

 אמסטרדם, הולנד / צילום: פרטי

תמר מוסיפה שהמעבר שדרג להם את החיים בהמון מובנים, מעבר לזמן הפנוי - הם במצב נוח יותר כלכלית, מטיילים יותר, רגועים יותר, וגרים בדירה מהממת במרכז העיר כמו שהם אוהבים. אבל למרות כל זאת, בעתיד הלא רחוק הם צפויים למצוא את עצמם בחזרה בארץ. "אמסטרדם מנצחת כמעט בהכול, אבל באספקט החברתי היא בחיים לא תוכל לתת לילדים את מה שישראל נותנת", היא מודה, ומתכוונת בעיקר לחופש היחסי שיש לילדים בארץ, ליכולת להיפגש בספונטניות ולהעביר ימים שלמים מחוץ לבית. הבן הגדול, גלי (15), אומנם אוהב את אמסטרדם ומעריך את החוויה שניתנה לו, אבל מאוד רוצה לחזור ולבלות את שנות הנעורים שלו עם החברים בבית הספר, בשכונה ובצופים. "אני מרגישה שאני לא יכולה לקחת את זה ממנו. הדבר האחרון שבא לנו כרגע זה לחזור לארץ, אבל אני לא יכולה לשבור את לבו".

איסלנד: מקום 1 בעולם בתמיכה חברתית, לפי מדד How's Life של ה־OECD

"אף אחד לא נועל כלום - בתים, מכוניות, טרקטורים. אם המפתחות לא בסוויץ', הם בתא הכפפות"

איתי כהן שדה (24)
משפחה: בזוגיות עם קלייר, אב לילדיה מנישואים ראשונים, מרי לו (8) וברליוז (3), ולבנם המשותף פרוסט אולבור (שנה)
עיסוק: מנהל עסק של סיורי מזחלות כלבים לתיירים
מגורים: חווה באזור רייקיאוויק, איסלנד

 איתי כהן שדה ומשפחתו / צילום: פרטי

איתי כהן שדה הגיע לאיסלנד לגמרי במקרה, וממש לא תכנן לעבור לגור שם. אבל כשבמהלך טיול טרמפים באירופה נתקל במודעה בפייסבוק שמציעה טיסה לרייקיאוויק ב-60 יורו, הוא הבין שזאת הצעה שלא יוכל לסרב לה. הוא היה אז בן 21 וחופשי לגמרי לקבל החלטות כאלה על המקום. היום, שלוש שנים אחרי, הוא חי עם בת זוגו קלייר ושלושת ילדיהם (שניים מנישואיה הראשונים ואחד משותף) בחווה באזור עיר הבירה שבה הם מגדלים 50 כלבי מזחלות. "תמיד הייתה לי אהבה למדינות קרות", הוא מספר, "גדלתי במושב לכיש, אבא שלי גידל שם ענבים, ועבדתי בקיץ בכרמים, בחום הלוהט. תמיד רציתי שיהיה לי קר".

לחווה הוא הגיע תחילה כמתנדב, אבל בתוך זמן קצר התאהב בכלבים ובמקצוע, ואז גם הפכו הוא ובעלת העסק קלייר - שבעלה נהרג כשנה קודם לכן בתאונת קייאק - לזוג. כיום הם מנהלים יחד עסק של סיורי מזחלות כלבים, ובעיקר מחכים שתיגמר הקורונה כדי שהתיירים יחזרו. אני שואלת אותו על הכלבים, אם זו לא התעללות וניצול לדרוש מהם לגרור מזחלות עמוסות תיירים בשלג האיסלנדי. "אלה כלבים שכבר דורי דורות עושים את זה, ואפשר ממש לראות איך ביום שבו הם לא סחבו מזחלת הם שוכבים בצד מבואסים", הוא מרגיע, "אפילו אם הם רצים בחוץ כל היום, הם מרגישים שהם לא עשו כלום. אבל תני להם שעה לרוץ עם המזחלת והם באקסטזה. מבחינתם, זו משמעות החיים שלהם". הוא מספר גם שבעניין הזה קלייר תמיד אומרת: "אי אפשר לדחוף את החבל", כלומר בסופו של דבר, אם הכלב לא רוצה לרוץ, המזחלת לא תזוז.

 איתי כהן שדה / צילום: פרטי

איסלנד מדורגת ראשונה בתמיכה חברתית, לפי מדד How's Life של ה-OECD. המשמעות בתמיכה חברתית היא תחושת קהילתיות, אמון הדדי בין אנשים, הרגשה שיש על מי לסמוך. באיסלנד 97.7% מהאוכלוסייה סבורים שבמקרה הצורך יוכלו לפנות לחבריהם ולשכניהם ולקבל עזרה ותמיכה. בישראל, לדוגמה, שלאורך השנים אהבה להתגאות בלכידות החברתית שלה, שנבעה לכאורה משותפות גורל, רק 87.7% מהאוכלוסייה חשים כך - ואנחנו מדורגים במקום ה-31 בין מדינות ה-OECD, מתחת לממוצע שעומד על 89%.

איתי מסכים מאוד עם הדירוג הגבוה של איסלנד, ומספר שגם כשטייל בטרמפים במדינה אנשים נתנו לו בשמחה ומיוזמתם את מספרי הטלפון שלהם כדי שיהיה לו לאן לפנות בעת צרה, אפילו כאלה שבקושי דיברו אנגלית ובכלל לא הבינו אותו. "כאן באזור הכפרי אף אחד לא נועל שום דבר. בתים, מכוניות, טרקטורים, אם המפתחות לא בסוויץ’ אז הם בתא הכפפות", הוא אומר, "וגם הילדים מסתובבים חופשי בחוץ, בין חצרות השכנים, וברור לי שידאגו להם ויתקשרו אליי אם יצטרכו אותי".

הוא מספר גם שהצד השני של המטבע הוא שמדובר לרוב ביחסים קרירים בין האנשים, ושלוקח להם זמן להיפתח זה לזה. "השכנים שלי הם לא חברים שלי, אף אחד פה לא יקרא לי אחי ולא ידחוף את האף שלו לחיים שלי. זה לא משנה אם אני אתלבש כמו טרול ברחוב", הוא צוחק, "האמון הבסיסי והכבוד הבסיסי תמיד שם. למשל, אם אני אאבד את הארנק, אין לי שום ספק שאקבל אותו בחזרה בדיוק כמו שהוא. אלא אם ימצא אותו תייר".

פינלנד: בראש מדד האושר של האו"ם ומקום שני במדד האושר של ה־OECD

"הקור והשעות הארוכות במרדף אחרי הזוהר הצפוני מתישים, אבל כאן יצרתי לעצמי את המציאות שרציתי"

גיא גפן (34)
משפחה: רווק
עיסוק: צלם ומדריך טיולים לצפייה בזוהר הצפוני
מגורים: לפלנד, פינלנד

 גיא גפן / צילום: גיא גפן - חשיפה לצפון

גיא גפן עשה דבר שרואים בסרטים ובסדרות, אבל אף אחד לא מאמין שהוא קורה בחיים האמיתיים: יום אחד, בחופשת סמסטר, הוא ארז תיק, ונסע לשדה התעופה - מוכן לעלות על טיסה כלשהי, לאנשהו. אחרי שבדלפק של הדקה ה-90 הציעו לו כל מיני בירות אירופיות שנשמעו לו משעממות, פתאום המוכר שאל: "אולי הלסינקי?". גיא חשב רגע, והחליט שהוא הולך על זה. "הזעקתי את בן דוד שלי, שיביא לי לשדה חרמונית וכובע צמר, כי בכל זאת, מדובר בפינלנד בדצמבר ולא התכוננתי עד כדי כך", הוא מספר. ונסע.

באותו לילה כבר עלה על הרכבת ללפלנד (שנקראת סנטה קלאוס אקספרס, שם אמיתי לגמרי), ונחת לראשונה בחייו בעיר הבירה האזורית רובניימי. "כשגיליתי שהעיר מלאה עד אפס מקום בגלל חג המולד, יצאתי לשבוע של טיול קמפינג וטרמפים במרדף אחרי הזוהר הצפוני. לא הצלחתי לראות אותו, אבל כבר היה לי ברור שהמקום הזה יהפוך לחלק מהחיים שלי, שאני עוד אחזור לכאן בצורה יותר יסודית", הוא נזכר. ב-1 בינואר 2018 הוא עבר לגור שם, ומאז עסוק במרדף אחרי הזוהר לבד עם המצלמה שלו, או עם קבוצות תיירים הרפתקניות במיוחד, שמוכנות להסתובב שעות בלילות הקפואים, לחפש סערות ואם צריך אפילו לנסוע כמה שעות לצפון נורבגיה. עד שהגיעה הקורונה, כמובן, והקפיאה את הכול.

 איילים בפינלנד / צילום: גיא גפן - חשיפה לצפון

פינלנד ניצבת במקום הראשון במדד האושר של האו"ם, ובמקום השני אחרי קולומביה במדד האושר הסובייקטיבי של ה-OECD. בעולם נוטים להציג אותה בתור "המדינה המאושרת בעולם", הגדרה קצת לא מדויקת. "הפינים צוחקים על הדירוג הזה, כי הם מאוד מודעים לכך שהם לא האנשים הכי שמחים שיש ולא נוטים להפגין התלהבות או רגשות בכלל", מסביר גיא, "אבל אם מסתכלים על ההגדרה המדויקת יותר של שביעות רצון מהחיים, אז זה מאוד נכון. החיים פה מאוד מאוזנים מבחינת שעות עבודה, עלויות המחיה לא גבוהות, ויש הרבה שקט, יציבות ואמון. אין הרבה סיבות לא להיות מרוצים".
מדד שביעות הרצון מבוסס על תחושות, אין דרך אמפירית למדוד דבר כזה. אבל גם לאופן שבו אנשים תופסים את החיים שלהם יש משמעות, מעבר לנתונים היבשים. ישראל למשל, שמשתרכת מאחור ברוב המדדים האבסולוטיים שמבוססים על מספרים, נמצאת במדד הזה דווקא במקום ה-11, עדות לכך שלא תמיד יש קשר בין מציאות אובייקטיבית לתחושות סובייקטיביות.

 פינלנד: בראש מדד האושר של האו"ם ומקום שני במדד האושר של ה־OECD / צילום: גיא גפן - חשיפה לצפון

גיא, בכל אופן, הרבה יותר מרוצה מהחיים שלו מאז שעבר לגור שם. אחרי שנים שנדד בין תחומי לימודים ועיסוקים שונים, ולא הרגיש באמת בבית באף אחד מהם, הוא הבין שזה מה שהיה חסר לו כל הזמן. "נכון שעוד לא הפכתי לחלק מהקהילה ואין לי פה ממש חברים קרובים", הוא מספר, "ונכון שהקור והשעות הארוכות בחוץ והאמוציות שכרוכות במרדף אחרי הזוהר מאוד-מאוד מתישים, אבל בכל זאת אני מרגיש שהחיים שלי כאן מלאים ושיצרתי לעצמי את המציאות שרציתי".

אוקינאווה , יפן: אזור כחול - מקום 1 בעולם בתוחלת חיים

"הגישה פה היא שהזקנים צריכים להיות מאושרים, וגם בגיל 90 רואים אותם עובדים בשדות"

רדה (32) ויאשה (34) ניימן
משפחה: נשואים והורים לאיתי (7), אביגל (5) ואיילת (1)
עיסוק: יאשה פרופ' לפיזיקה תיאורטית, רדה עובדת מעבדה
מגורים: אוקינאווה, יפן

 רדה ויאשה ניימן. אוקינאווה, יפן / צילום: פרטי

רדה ויאשה ניימן נוסעים בעולם רוב חייהם, אבל אם היו שואלים אותם לפני כמה שנים, אוקינאווה כנראה היה אחד המקומות האחרונים שהם היו מהמרים שיגורו בהם. שניהם נולדו בבריה"מ לשעבר ועלו לארץ בשנות ה-90. הם הכירו בצבא, ואחרי לימודים בארץ נסעו בעקבות הפוסט דוקטורט של יאשה לאוניברסיטת פן סטייט בפילדלפיה, ומשם לפוסט נוסף באונטריו, קנדה. לילה אחד, כשישב מול המחשב, משגר קורות חיים לכל עבר ומחפש "עבודה של בן אדם מבוגר, עם משכורת ופנסיה", נתקל יאשה במודעה שנראתה לו משונה. "בדרך כלל, במודעות כאלה כותבים שצריך מישהו לקבוצה כזאת וכזאת, שעושה ככה וככה - מאוד ספציפי. וכאן פשוט כתבו דרוש מדען. "Looking for a Scientist", הוא מספר, "רק בן אדם מגניב מהרגיל ינסח מודעה בצורה כזאת".

הוא העיר את רדה בהתרגשות ב-3 לפנות בוקר, ובתוך שלושה חודשים מצאו את עצמם באי היפני הדרומי, שבו אנשים חיים יותר שנים מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ - מה שמקנה לו את התואר "אזור כחול". לפי מחקר משנת 2015, באוקינאווה יש 68 בני מאה ומעלה על כל 100 אלף איש - פי 3 מאשר בארה"ב, ואפילו 40% יותר מאשר בשאר יפן, שגם כמדינה ניצבת במקום השני בעולם בתוחלת החיים (אחרי הונג קונג). ישראל, אגב, מדורגת לא רע בטבלה הזו, וניצבת במקום ה-9, עם תוחלת חיים ממוצעת של 82.8.

 אוקינאווה, יפן / צילום: Ellis photos lab

"זה חלק מהתרבות של יפן, אבל כנראה שפה עוד יותר", אומר יאשה, ורדה מוסיפה: "אין ספק שדואגים פה לסבתות, התפיסה היא שהזקנים צריכים להיות מאושרים. רואים אותם פה בשיעורי ריקוד וכל מיני חוגים, והם יוצאים לעבוד בשדות גם בגיל 90". יאשה מספר שמכון המחקר שבו הוא עובד נמצא על גבעה שצופה אל השדות, ובכל יום שומעים פעמיים כריזה שמודיעה על פתיחתו של יום העבודה וסיומו. "יש פה אנשים בני 100 שאין להם אפילו שעון יד, וזו הדרך היחידה שלהם לדעת מתי להפסיק לעבוד", הוא מסביר.

תוחלת החיים הארוכה כל-כך באוקינאווה מיוחסת לתזונה המסורתית שם, שמורכבת (לפי מחקר האזורים הכחולים של דן ביוטנר) מפחות מ-1% דגים, פחות מ-1% בשר, פחות מ-1% מוצרי חלב וביצים - והיתר מירקות וקטניות, ובעיקר מפחמימות שמקורן בבטטות כתומות וסגולות. גם לאורח החיים יש כמובן משקל - פעילות גופנית, עידוד לאכילה עד ל-80% שובע ובילוי שעות רבות באוויר הפתוח.

 אוקינאווה, יפן / צילום: Ellis photos lab

רדה מוסיפה שייתכן שגם לתרבות המקומית, הכה שונה ממה שמוכר במערב כתרבות יפנית, יש תפקיד: "זה שמיים וארץ לעומת מה שקורה בטוקיו. כאן אנשים שמחים, המשפחות חמות, עושים הרבה ילדים". שיעור הילודה באוקינאווה הוא הגבוה ביפן, וב-2019 זה היה המחוז היחיד שבו מספר הלידות עלה על מספר מקרי המוות. אם ביפן כולה שיעור הילודה הממוצע הוא 1.42, באוקינאווה מדובר על 1.89.

בין שיש לכך קשר או לא, רדה טוענת שמדובר באי קסום. "הבוקר בדרך לעבודה ראיתי קשת על קשת על קשת, ואפילו לא עצרתי לצלם כי זה כל-כך רגיל פה", היא מספרת, "יש פה גם קטע כזה של שפים ואמנים שנמאס להם מהלחץ של הערים הגדולות, ומגיעים לאוקינאווה כדי להירגע. פתאום מגלים שהגיע לכאן איזה שף צרפתי מדופלם שפתח מקום שמגיש רק שלוש פעמים בשבוע למשך שעתיים אגז בנדיקט".

ניקויה, קוסטה ריקה: אזור כחול - מקום 1 במדד האושר העולמי

"לא היה פה כלום, רק ג'ונגל. בהתחלה בנינו אוהל על החוף, אחר כך קנינו 15 דונם והקמנו מסעדה ומלון"

אמיליה טל (49)
משפחה: נשואה לאבי ואמא של איליי (25), ירין (22) וינון (14)
עיסוק: בעלת מסעדת חוף, מלונות, מרכז מסחרי ו־וילות יוקרה להשכרה לתיירים
מגורים: סנטה תרזה, קוסטה ריקה

 ניקויה, קוסטה ריקה. אמיליה טל ומשפחתה / צילום: פרטי

אמיליה טל ובעלה אבי סוגרים בקרוב 20 שנה בקוסטה ריקה, והסיפור על איך שהם הגיעו לשם נשמע כמו אגדה אורבנית שתמיד מתרחשת בחיים של מישהו אחר, לא מספיק קרוב, כך שאתם לא בטוחים אם זו אמת או הגזמה פרועה. ההתחלה היא בסוף שנות ה-90 במושב גנות, כששלושה זוגות חברים חלמו להקים קיבוץ חדש בארץ, שיתפרנס מצימרים, שיעורי יוגה וטיפולים אלטרנטיביים. הם ניסו לקדם את העניין באמצעות פניות לגורמים ממשלתיים, אבל שום דבר לא זז.

יום אחד, חזר חבר שלהם מטיול לקוסטה ריקה, והכריז: מצאתי את המקום המושלם בשבילכם. הוא סיפר על חופים וג’ונגלים ריקים מאדם, שטחים שאפשר לקנות בזול ולחיות בהם בפשטות על הים, גן עדן עלי אדמות. בהתחלה הם צחקו, אבל איכשהו, בתוך חודש וחצי עלו על מטוס שלושת הזוגות וילדיהם, ועוד ארבעה חברים רווקים - סך הכול 15 איש - ונחתו בקוסטה ריקה, באזור סנטה תרזה שבחצי האי ניקויה. "חודש וחצי אחרי שהגענו קנינו 15 דונם על הים, שבעה שותפים", נזכרת אמיליה, "לא היה פה כלום, רק ג'ונגל. בהתחלה בכלל לא התכוונו לעשות פה ביזנס, בנינו אוהל על החוף, ניגנו בגיטרה ובישלנו ביחד. איכשהו, זה התגלגל".

 ניקויה, קוסטה ריקה: אזור כחול - מקום 1 במדד האושר העולמי / צילום: פרטי

עשר שנים השותפות החזיקה מעמד, ובמהלכה בנו בשטח מלון ומסעדה, שהיום שייכים רק למשפחה של אמיליה ולעוד שותף אחד. היתר מכרו את חלקם, "אבל אנחנו עדיין חברים טובים ומשפחה", היא מבהירה, "כל אחד הלך בדרך אחרת, וכולם מצליחים מאוד". העסק שלה ושל אבי כולל גם מרכז מסחרי ווילות יוקרה להשכרה.

חצי האי ניקויה נחשב לאחד מחמשת האזורים הכחולים המקוריים של העולם - אזור שבו חיים טוב יותר לאורך יותר שנים, ונכון לאפריל 2020, לפי ה-BBC, חיו שם 44 בני 100 ומעלה. אמיליה מספרת שבעיירה שלהם נהוג לנהל אורח חיים בריא מאוד מבחינת תזונה וספורט, אבל מודה שרוב התושבים באזור הם זרים, ושרוב התושבים המקוריים חיים בהרים ומגיעים לעבוד באתרי התיירות שעל חוף הים. לפי הספר "אזורים כחולים" של דן ביוטנר, התושבים שם נוהגים לאכול מעט בערב, לעבוד עד גיל מאוחר, לשמור על קשרים חברתיים, לבלות זמן באוויר הפתוח, אבל הכי חשוב - לדאוג שתמיד תהיה להם Plan de Vida, סיבה לחיות. הם חיים בקרבת המשפחה המורחבת, חשים נחוצים וממשיכים לקחת חלק בחיי הקהילה.

"כשאנחנו הגענו לפה, אנשים ישבו על 10 דונם עם צריף וחיו את ה-Pura Vida שלהם, חיים טהורים", מספרת אמיליה, "קמים בבוקר, יוצאים, מטיילים, תופסים דג, חוזרים הביתה, אוכלים אורז עם שעועית, רוכבים על סוסים, הפרות הסתובבו בשטח. אבל מאז, קנו פה המון שטחים, גם ישראלים, וגם הרבה אמריקאים, צרפתים ואיטלקים. אז הם כבר פחות גרים על הים".

מבחינת נתונים, קוסטה ריקה היא המדינה שמכילה את מגוון מיני בעלי החיים הגדול ביותר בעולם, ומחזיקה במקום הראשון במדד Happy Planet, שמכונה בישראל "מדד האושר העולמי". לפי המדד, איכות החיים ותוחלת החיים בקוסטה ריקה גבוהות יותר מאשר בארה"ב, וזאת עם טביעת רגל אקולוגית לנפש של שליש בלבד. עוד מזכיר המדד את העובדה שלקוסטה ריקה אין צבא מאז 1949 וכי המדינה השכילה להשקיע את התקציבים שהתפנו בחינוך, בריאות ורווחה, והיא גם מובילה עולמית מבחינת שמירה על הסביבה.