יש אנשים שהופכים לאגדה, או יותר נכון - לאגדת עם - עוד בחייהם. אדם כזה היה סטמטיס מוראיטיס, תושב האי היווני איקריאה, שמת לפני כמה שנים כשהוא בן יותר מ-100.
הוא אומנם נולד וגדל באיקריאה, אבל את חייו הבוגרים העביר בארה"ב, בעיר בוינטון ביץ', פלורידה. הוא נישא לאלפיניקי, אמריקאית ממוצא יווני, הביא עמה שלושה ילדים ועבד כפועל כפיים. אבל אז, בשנות ה-70, כשהוא בשנות ה-60 לחייו, הוא החל לא להרגיש טוב ובקושי הצליח לטפס במדרגות. הרופאים קבעו: מדובר בסרטן ריאות בשלב מתקדם. מוראיטיס החליט לשוב לאיקריאה עם אשתו, ושם להיקבר. אלא שבמקום למות, קרה לו משהו מוזר. הוא המשיך לחיות. ולחיות ולחיות. מי שפגש את מוראיטיס עשרות שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 97, בריא וחסון, הוא הסופר וגורו אריכות הימים האמריקאי דן ביוטנר. "הסיפור של מוראיטיס נשמע כמו אגדה, אבל הוא אמיתי", הוא מספר בראיון ל-G.
ביוטנר (60) וצוות המחקר שעמו הוא עובד זה שנים הכתירו את האי איקריאה כאחד מחמשת האזורים העולמיים שתוחלת החיים בהם גבוהה באופן יוצא דופן, המכונים "אזורים כחולים" (Blue Zones). מלבד איקריאה הם זיהו כאזורים כחולים גם את אוקינאווה ביפן, סרדיניה באיטליה, לומה לינדה בקליפורניה וחצי האי ניקויה בקוסטה ריקה.
כך תיאר ביוטנר את סיפור ההחלמה הפלאי של מוראיטיס באיקריאה בכתבה שהתפרסמה ב-2012 ב"ניו יורק טיימס", והתבססה על מהדורה שנייה של רב־המכר שלו מ-2008 "האזורים הכחולים - לקחים מהאנשים שחיים הכי הרבה" (בהוצאת נשיונל ג'יאוגרפיק): "בהתחלה מוראיטיס העביר את ימיו במיטה כשאמו ואשתו מטפלות בו. אמונתו בדת התחזקה… כשחברי הילדות שלו גילו שחזר הביתה, הם התחילו להופיע בביתו מדי אחר הצהריים. הם שוחחו במשך שעות, פעילות שבדרך כלל לוותה בבקבוק או שניים של יין מקומי. 'לפחות אם אמות, אמות שמח', חשב לעצמו. ככל שנקפו החודשים, הוא הלך והתחזק. יום אחד הוא יצא לגינה לשתול כמה ירקות; הוא לא חשב שיחיה לקצור אותם, אבל הוא נהנה להיות בשמש, לנשום את האוויר הצח. שישה חודשים חלפו. מוראיטיס לא מת… בריאותו המשיכה להשתפר".
בשנים שחלפו מאז הביקור ההוא, אלפיניקי מתה, אך מוראיטיס המשיך לחיות. הוא גם המשיך לתחזק את אותה השגרה שליוותה אותו מאז ששב אל האי: עבודה בכרם בבוקר, פרישה לסיאסטה בצהריים ובערב מפגש עם השכנים. כשביוטנר שאל את מוראיטיס בשיחה טלפונית איך לדעתו החלים מסרטן הריאות, השיב: "הוא פשוט נעלם. אפילו חזרתי לאמריקה 25 שנה אחרי שעברתי לפה כדי לראות אם הרופאים יוכלו להסביר לי את זה". "ומה קרה?", המשיך ביוטנר ומוראיטיס ענה: "כל הרופאים שלי מתו".
ביוטנר באיקריאה. "ככל שאנשים מודעים לדברים שהם יכולים לתרום בהם - הגוף נשאר בתזוזה והמוח חד" / צילום: דן מקלין
"גנטיקה מסבירה רק 20%-10%"
בני האדם תמיד רצו לדעת מהו הסוד לאריכות ימים, או יותר נכון, מהו הסוד לאריכות ימים בשמחה ובבריאות טובה. מחקרים שנעשו לאורך השנים העלו כל מיני תשובות לשאלה הזאת, חלקן חופפות למדי לתשובות שמספק גם ביוטנר. אלא שביוטנר ידע לספר את הסיפור על איך להשיג אריכות ימים יותר טוב מכולם: לאחר שמיפה את חמשת האזורים הכחולים בעולם על פי תוחלת החיים הגבוהה בהם, רקח את ערימות המחקר והעדויות שצבר מעשרות בני ה-100 פלוס המתגוררים בהם לכדי כמה טיפים פשוטים לאריכות ימים. אליהם עוד נגיע בהמשך.
אבל אף שהמונח "אזור כחול" כל-כך מזוהה עם ביוטנר, היו מי שטבעו אותו לפניו. בשנת 2000 בערך זיהו האפידמיולוג האיטלקי ד"ר ג'יובאני פס מאוניברסיטת ססארי שבאיטליה והדמוגרף הבלגי ד"ר מישל פולן את האזור ההררי של מרכז סרדיניה (אזור ברבג'יה) כמקום שיש בו תמותה נמוכה בהשוואה לאזורים אחרים באי וריכוז גבוה של בני 100 פלוס. "התחלתי לסמן בטוש כחול על המפה את העיירות שבהן חיו הכי הרבה בני 100 פלוס. אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת נוצר מעין ענן כחול במרכז סרדיניה. וככה נולד השם אזור כחול", סיפר פס בכנס באיטליה לפני כשנתיים.
ביוטנר הגיע למחקר אריכות הימים בעקבות מסע שלו לאוקינאווה ב-1999. בעברו היה פותר תעלומות עתיקות (הוא יצא למשל לפענח את היעלמות הציוויליזציה של בני המאיה - ה"ו), והאי היפני סקרן אותו ואת צוותו. "ארגון הבריאות העולמי פרסם מחקר שלפיו לאוקינאווים תוחלת החיים הבריאה הכי גבוהה בעולם (הגיל הממוצע שאחריו פורצות בעיות רפואיות; מדובר ב-78 לגברים ו-80 שנים לנשים - ה"ו). חשבתי לעצמי, זו תעלומה טובה. נסעתי לשם וזה היה מרתק. ככל שחפרתי יותר, כך נעשיתי יותר ויותר מרותק. זה הפך ל-20 שנה של היקסמות".
במסגרת המחקר שילב ביוטנר כוחות עם האגודה הגיאוגרפית הלאומית של ארצות הברית וגם עם דמוגרפים ורופאים ידועי שם, לרבות ד"ר פס וד"ר פולן. בתחילה הם איתרו כאזורים כחולים את אוקינאווה, סרדיניה והעיר לומה לינדה שבקליפורניה, שבסביבותיה ישנו הריכוז הגבוה בעולם של אנשים מקהילת הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי (זרם בנצרות הפרוטסטנטית המקדש את השבת, ולא את יום ראשון). אחר כך מצאו את איקריה וחצי האי ניקויה, קוסטה ריקה.
אחרי שזיהו את חמשת האזורים הכחולים, ביוטנר שאף לפצח דרכם את סוד אריכות הימים של התושבים. מחקרים שנעשו על תאומים זהים, אומרים ביוטנר ופס, מראים שהיכולת להסביר אריכות ימים באמצעות גנטיקה מוגבלת. היא מסבירה רק 10%-20% מהסיפור. אז מהם 80% הנותרים? סביבה, לדבריהם. ביוטנר ושותפיו משתייכים לאסכולה שמייחסת את עיקר ההשפעה על תוחלת החיים לסביבה.
בן 100 פלוס בסרדיניה. בני 102 שם עדיין רוכבים על אופניים לעבודה/ צילום: דן מקלין
אבל יש מי שחושב אחרת. קבוצת חוקרים מהאוניברסיטאות סטנפורד ובולוניה, למשל, גילו לפני כמה שנים שיש מחלות של הגיל המבוגר שאינן קיימות בגנום של בני 100 מסוימים. "האנשים המבוגרים בעולם אינם משוגעים לכושר. הם מעשנים, הם שותים והם לא בהכרח אוכלים כל-כך טוב", סיפר פרופ' סטיוארט קים מסטנפורד בהרצאה מ-2014. "אם תאכלו טוב ותתעמלו זה יאריך את חייכם בעשור, אבל הדבר החשוב יותר הוא שיהיו לכם הגנים של ז'אן קלמן (הצרפתיה שחיה עד גיל 122 ונחשבת לבעלת תוחלת החיים המתועדת הארוכה אי פעם - ה"ו)".
בתגובה לכך אומר ביוטנר: "אני מדבר על הדברים ברמת האוכלוסייה. חשבי על אודיטוריום שיש בו אלף אנשים. מתוך אותם אלף אנשים יהיו כנראה 1%-2% שעושים הכול נכון ועדיין ימותו בגיל 50 מאיזה סרטן נורא. מנגד, 1% מהאנשים שם ישתו אלכוהול, יעשנו ולא יטפלו בעצמם בכלל, ועדיין יחיו עד גיל 100. יש אנשים עם גנים מדהימים, ואצלם הגנים חשובים יותר מאורח החיים. אבל בעבור תשעה מכל עשרה אנשים - הדבר העיקרי שמשפיע על תוחלת החיים שלהם הוא איך הם יתנהלו".
"ככל הנראה לאף חוקר יחיד לא יהיה המפתח למעיין הנעורים. לא לפסיכולוג, לא לדמוגרף ולא לגנטיקאי", אומר פרופ' ישראל (איסי) דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזקנה באוניברסיטת חיפה. "רק שיתוף פעולה בין הגורמים האלה יוכל להיניב, אולי, פתרונות טובים לחידת ההזדקנות. המציאות תמיד מורכבת מכמה טיפים שיגרמו לכולנו לחיות עד גיל 120". פרופ' דורון מזכיר כי ביוטנר אינו איש אקדמיה, אלא סופר, ולפיכך מציע לשים את הרעיונות שלו בקונטקסט הנכון.
כך או כך, "האזורים הכחולים" של ביוטנר הפכו ללהיט מהרגע הראשון וגם לפעילות מסחרית משגשגת: ב-2005 הוא פרסם את הרשמים שלו מאוקינאווה, סרדיניה ולומה לינדה בכתבת שער של נשיונל ג'יאוגרפיק תחת הכותרת "הסודות לחיים ארוכים יותר" - גיליון שהיה לאחד הנמכרים של המגזין אי פעם; הוא פרסם חמישה רבי-מכר על האזורים הכחולים, חלקם עוסקים בסודות הגיל ואחרים בסודות האושר ובסודות הקולינריה של האזורים הללו; הרצאת הטד שלו על האזורים הכחולים מ-2009 הניבה יותר מ-4 מיליון צפיות; ובאותה השנה גם הקים ביוטנר חברה בע"מ באותו השם, Blue Zones LLC, שמייעצת לערים בארה"ב כיצד להפוך את חיי התושבים שלהן לבריאים וטובים יותר.
ביוטנר בניקויה. לא רק מגיעים לגיל מופלג, גם מבסוטים ונמרצים, וחיים את החלום האנושי / צילום: פרטי
הזמן הכי מסוכן: שנת הפרישה
סודות אריכות הימים מבוססים, לפי ביוטנר, על תשעה הרגלי חיים שמצא כמשותפים לאותם האזורים הכחולים. הוא מכנה אותם כוח ה-9, Power Nine. והנה הרשימה שלו: היו פעילים ("נשות אוקינאווה יושבות רק על הרצפה. הן קמות ומתיישבות 40-30 פעמים ביום"); חיו חיים של משמעות ("תשאלו למה אני קם בבוקר"); עשו הפסקה מהמירוץ, כמו סיאסטה בצהריים, מדיטציה או תפילה; אל תאכלו יותר מדי, אלא רק עד 80% מלאות; אכלו ירקות - התזונה באזורים הכחולים מאופיינת בהרבה ירקות וקטניות, שומנים מהצומח, כמו שמן זית ואגוזים, ומעט בשר; שתו יין במתינות ("כוס-שתיים ביום"); האמינו במשהו ("כמעט כל בני ה-100 שראיינו השתייכו לקהילה עם בסיס של אמונה"); שימו את האהובים שלכם במקום הראשון; הכלל התשיעי מכונה "השבט הנכון" - באוקינאווה קוראים לקבוצה כזו של חברי נפש "מאווי": "אם משהו קורה, הילד חולה, ההורים מתים, יש מישהו שידאג לך".
ביוטנר טוען שהשנתיים המסוכנות ביותר בחיים הן השנה שבה אנשים נולדים והשנה שבה פורשים לגמלאות. כשסיפרתי לו על שמעון פרס, שכנשיא המדינה נשא גם בתואר המנהיג המכהן המבוגר בעולם (אז בן 90), הוא אמר: "נשמע כמו מתכון טוב לאריכות ימים. אני לא מאמין בפרישה. ככל שאנשים מודעים למה שהם אוהבים לעשות ולדברים שהם יכולים לתרום בהם לעולם - הגוף נשאר בתזוזה והמוח חד. אני חושב שיש אפקט פסיכוסומטי בידיעה שאתה בעל ערך, שאנשים צריכים אותך, שאתה שימושי בעולם.
"מי שלא מוצא משמעות בעבודה שלו צריך לדאוג שתהיה לו פעילות התנדבותית מחוץ לעבודה, למצוא שם משמעות - אם זה לדאוג לאחרים, לגשר בין אנשים מסוכסכים או להביא רעיונות לידי ביטוי".
מכל הטיפים שלך לאריכות ימים מה הכי חשוב?
"אנשים שרוצים לחיות הרבה שנים צריכים להתמקד באיך הם מהנדסים מחדש את הסביבה שלהם, כך שהבחירה הבריאה והבחירה השמחה תהיה גם הבחירה הקלה".
ניקויה. חצי האי מחזיק בשיעור העולמי הנמוך ביותר של תמותה בגילי הביניים / צילום: דן מקלין
למה אתה מתכוון?
"אנחנו יודעים שאם שלושת החברים הכי טובים שלך בעודף משקל, יש סיכוי של 150% שגם את תהיי בעודף משקל. אז במקום לחשוב שאת צריכה לשנות את הדיאטה שלך, את כנראה צריכה להקיף את עצמך באופן פרואקטיבי באנשים בריאים, שבזמן הפנוי שלהם משחקים טניס, רצים או אוהבים גינון. חשוב לגור בקהילה שמאפשרת הליכה מרובה, כזו שבכל פעם שאתה הולך לעבודה או לחבר או לאכול, אתה עושה זאת ברגל או באופניים. עוד דבר חשוב הוא להיפטר מכל המזונות המעובדים. הדגש צריך להיות על דיאטה צמחונית בעיקרה ומעט גבינות וביצים".
היה משהו שהפתיע אותך במפגש עם אותם בני 100 פלוס?
"האמת שכן. חשבתי שאמצא סוג של תוסף תזונה שיסביר את אריכות הימים, וזה לא היה כך. אלה אנשים שלא חיפשו לחיות הרבה שנים. זה פשוט קרה להם. וזו הייתה התובנה הכי חזקה שיצאתי איתה מהמסעות האלה. כל הסיפור הזה של דיאטת להיט חדשה או סגנון כושר חדש או תוסף תזונה חדש - כל הדברים האלה התגלו ככישלון קטסטרופלי. מה שתורם לאריכות ימים הוא דרך מסורתית לחיים, אנשים שחיים מהגינות שלהם, בעיירות קטנות".
לפני 100 שנה כשאנשים חיו בכפרים, תוחלת החיים הייתה הרבה יותר נמוכה. הרפואה הייתה הרבה פחות מתקדמת. לא היינו רוצים לחזור לימים האלה.
"נכון. חיסונים ואנטיביוטיקה הם התגליות הרפואיות הגדולות של המאה ה-20 והם עשו עבודה טובה מאוד במיגור זיהומים. אבל מאז שנות ה-70 המחלות הכרוניות, כמו סוכרת וסרטן, הפכו לגורם התמותה העיקרי בעולם. ונראה שהאנשים באזורים הכחולים עלו על משהו, הם מצאו איזושהי נקודת אופטימום: מצד אחד הם נהנים מזיהומים נמוכים ומצד שני משיעורים נמוכים מאוד של מחלות כרוניות, כולל מחלות לב ודמנציה. זו הסיבה שהם חיים זמן רב. החיים המסורתיים מיטיבים איתם".
מה לגבי שירותי בריאות טובים? בישראל, לדוגמה, תוחלת החיים בחברה הערבית - שהיא כפרית ומשפחתית יותר - נמוכה מזו של החברה היהודית, בעיקר בגלל חוסר נגישות לטיפולים רפואיים.
"רוב האנשים באזורים הכחולים חיים מתחת לקו העוני כפי שהוא מוגדר בארה"ב. אלא שהם חיים הרבה שנים בגלל העוני שלהם. אין להם מכוניות, אז הם הולכים. גינת הבית היא מקור המזון הכי זול בשבילם. הם גם צריכים להסתמך על תמיכה משפחתית, אז הקשרים בתוך המשפחה חזקים יותר".
מארג', תושבת לומה לינדה. "מתחילה את היום בהרמת משקולות, ואז נכנסת לקדילק בדרך להתנדבות" / צילום: דן מקלין
למות בשינה או אחרי סקס
אז מהם בעצם הקריטריונים המדויקים שמגדירים אזור ככחול? "הם מעט שונים בלומה לינדה", מספר ביוטנר, "אבל בנוגע לכל ארבעת המקומות וידאנו שהם עונים על שתי דרישות: ששיעור התמותה בגילי הביניים בהם הוא מהנמוכים בעולם וששיעור בני ה־100 פלוס בהם הוא מהגבוהים בעולם. עוד מאפיין מעניין של האזורים הכחולים הוא שמספר הגברים והנשים בני ה-100 פלוס שווה. בדרך כלל על כל בן 100 יש ארבע נשים כאלה".
בעבר כתב ביוטנר שניסיונות שלו לאתר את בני ה-100 באוקינאווה לצורך ראיון (זה היה ב־2005 והיו שם אז 800 כאלה מקרב 1.4 מיליון אנשים) "היו כמו למצוא מחט בערימה של שחט. "התחלנו לטלפן לרשימת זקנים באי ואז הבנו שלרוב אין טלפון וחלק מהם לא שומעים מספיק טוב".
בני ה-100 שביוטנר מדבר איתם לא רק מגיעים לגילים מופלגים, אלא גם חיים את החלום האנושי במלואו: הם מבסוטים ונמרצים, וחיים חיים עשירים עד ליום מותם, מתי שזה לא יהיה. הוא גם מתאר את המוות שלהם ככזה שקורה תוך כדי שינה מתוקה או יותר טוב מזה, אחרי סקס. על בני ה-100 שפגש בסרדיניה למשל הוא אומר: "יש להם הרבה כוח. זה מקום שבו בני 102 עדיין רוכבים על האופניים שלהם לעבודה, חוטבים עצים ויכולים להרביץ לאדם שצעיר מהם ב-60 שנה". בני ה-100 האוקינאווים שוברים לדבריו שיאים בבריאות: "הם סובלים משישית מהשיעור של מחלות הלב, חמישית מהשיעור של סרטן שד ופרוסטטה ופחות משליש מהשיעור של דמנציה".
וכשזה המצב, לא מפתיע שביוטנר כורך בין אריכות ימים לבין חיים שמחים. "כשמסתכלים על אוכלוסיות שלמות, רואים בקלות שאותם הדברים שמניעים אריכות ימים גם מניעים סיפוק מהחיים. אנשים שאוכלים חמש מנות של ירקות ביום, הסיכוי שלהם להיות שמחים גבוה ב-20% מאחרים".
כל אחד מהטיפים שלו לחיים ארוכים מגיע עם תג של תוספת שנים: ידיעת מטרת החיים שלכם, למשל, "שווה עוד שבע שנים של תוחלת חיים"; הקירוב של סבא וסבתא אל המשפחה, במקום סגירתם בבתי אבות, שווה עבורם "עוד ארבע־שש שנות חיים". כך גם הימצאות במערכת יחסית מחייבת - שלוש שנים, ונוכחות בטקסים דתיים, שמי שישתתף בהם ארבע פעמים בחודש יוסיף לחייו כשבע שנים.
לומה לינדה. התושבים בעיר חיים עשר שנים יותר מתוחלת החיים הממוצעת בארה"ב / צילום: דן מקלין
בספרים ובהרצאות שלו מככבים הסיפורים האישיים הנדירים של תושבי האזורים הכחולים שאיתר וסודות ההצלחה שלהם. מארג' ג'טון למשל הייתה בת 101 כשפגש בה בלומה לינדה לפני חמש שנים, ומתה בתחילת שנות האלפיים. "מארג' מתחילה את היום שלה בהרמת משקולות וברכיבה על אופני כושר, ואז היא נכנסת לקדילק סביל מודל 94' ונוסעת לשלל הארגונים שבהם היא מתנדבת", סיפר בהרצאת טד. כששאל אותה ביוטנר לסוד אריכות הימים שלה, אמרה: "אני לא אוכלת בין הארוחות, לא אכלתי בשר 50 שנה, ואני נמנעת מקינוח". היא הקישה על שיניה והוסיפה: "כולן שלי".
תאה פאריקוס, יוונייה תושבת איקריאה שגרה כמה שנים בארה"ב ואז שבה הביתה, סיפרה לביוטנר בכתבה ל"ניו יורק טיימס": "לא הייתי אומללה בארה"ב. היו לי חברים טובים, הייתה לי שברולט, אבל כל הזמן מיהרתי. אין לנו פה כסף למותרות. אבל יש לנו אוכל על השולחן ואנחנו מבלים עם משפחה וחברים. ההנאה מהאוכל פה תמיד שלובה בהנאה משיחה". אחד הרופאים היחידים באי, ד"ר איליאס לריאדיס, סיפר לביוטנר שהוא פותח את הקליניקה שלו ב-11:00 כי אף אחד לא יבוא לפני כן. "שמת לב שאף אחד לא עונד פה שעון?", אמר לו, "פשוט לא אכפת לנו מהזמן פה".
הקורונה, שכבר נגסה בכל חלקה טובה, צבעה אפילו את חמשת האזורים הכחולים במעט אדום בחודשים האחרונים. אבל ביוטנר מעריך שהיכולת של התושבים להתמודד עם המחלה טובה משל מבוגרים במקומות אחרים. הסיבה לכך היא שבממוצע הם סובלים פחות ממחלות רקע - פחות סרטן, פחות סוכרת ופחות מחלות לב. סיבה נוספת, לדבריו, היא שבחלק מהאזורים אין נוהג של בתי אבות. "במקום שבו אני נמצא עכשיו, ויסקונסין, ארה"ב, רוב האנשים שמתים או מתו מקורונה הם כאלו שחיו בבתי אבות. בסרדיניה ואיקריאה אין בתי אבות. מבוגרים חיים עם המשפחה".
אחרי שביקרת שוב ושוב באזורים הכחולים, לא מתחשק להשתקע באחד מהם?
"חזרתי לכל אחד מהם עשרות פעמים כך שאני מרגיש בהם מקומי. אבל גם בארה"ב יש מקומות שמזכירים את האזורים הכחולים, ובחרתי לגור בהם באופן פרואקטיבי. סנטה ברברה, קליפורניה, הוא מקום כזה למשל. זה מקום שמעודד הליכה, יש גישה לירקות ופירות טריים, הוא קרוב לים והוא חברתי מאוד".
ושם נמצא הבית שלך?
"יש לי הרבה בתים. זה אחד מהם".
אתה חושב שתחיה עד גיל 100?
"מאז 1840 תוחלת החיים של האדם גדלה בשנתיים בכל עשור. לפני 150 שנה היא הייתה בערך 40 שנה ועכשיו היא סביב 80. אני בן 60 עכשיו. אדם בן 60 שבריאותו מושלמת כנראה יחיה עד גיל 94, אז אני מעריך שאגיע לגיל 100, כן".
"אלה אנשים שלא חיפשו לחיות הרבה שנים. זה פשוט קרה להם" / צילום: פרטי
הביקורת על התיאוריה: מדינות השתרבבו לרשימה בגלל תיעוד לא מדויק של הגיל
האם הגיוני שאנשים שחיים במקומות עניים מאוד ששירותי הבריאות בהם מועטים, כמו סרדיניה ואוקינאווה, באמת מצליחים להצמיח מתוכם את האנשים הזקנים והמאושרים בעולם? החוקר האוסטרלי ד"ר סול ג'סטין ניומן מהמכון למדעי דאטה ביולוגי באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה מטיל בזה ספק. לדבריו, באזורים האלה ישנו תיעוד לא מהימן של גיל המבוגרים.
במאמר שפרסם לפני כשנה - וטרם עבר ביקורת עמיתים - הוא מראה שבארה"ב, ככל שיש תיעוד טוב יותר של רשומות הגיל, מספר האנשים שמגיעים לגיל המופלג של 110 צונח בעשרות אחוזים.
בצרפת ובאיטליה, לדעת נוימן, ייתכן שמתרחשת תופעה אחרת: בני משפחה של אנשים שכבר מתו מתחזים אליהם כדי לקבל את כספי הפנסיה שלהם. הוא מעלה זאת כאפשרות, מכיוון שיש מקומות שמתרחש בהם פרדוקס משונה: מצד אחד, ריכוזי אוכלוסייה עם תוחלת חיים נמוכה, ומצד שני, שיעורים גבוהים של בני 100 פלוס בתוך אותה אוכלוסייה. אלה גם אזורים שמאופיינים ברמות עוני ופשיעה גבוהות. לגבי אוקינאווה נוימן מעלה עוד עניין: שיעור מסת הגוף (BMI) של תושבי האי הוא מהגבוהים ביפן. כלומר, לא מדובר כלל באוכלוסייה בריאה. בתגובה לכך אומר ביוטנר: "אכן, בגלל גלובליזציה שחדרה לאוקינאווה ואימוץ מנהגי אכילה אמריקאיים האי בדרכו לאבד את מעמדו כאזור כחול".
נוימן ממשיך ואומר: "באוקינאווה שיעורי עוני הגבוהים פי שניים מבכל אזור ביפן. אנשים עניים חיים פחות מאחרים, ולהאמין שזה אזור כחול דורש מאיתנו לבטל 100 שנים של דאטה תצפיתית וניסויית על הקשר שבין עושר ואריכות ימים". עוד לפיו, "הודו וסין מתעדות גילים בצורה טובה כבר מאות ואלפי שנים, ואילו באף אחד מהמדינות האלה אין שיאני גיל, אף שיש שם פוטנציאל גבוה. למה? אולי כי הונאות פנסיה במקומות האלה פשוט לא משתלמות". נוימן מספר שכשהעלה את השאלות הללו, ספג ניסיונות השתקה מצד קהילת הדמוגרפים עד כדי איומים של ממש. "הראיתי שורה של בעיות יסודיות בעשרות שנות מחקר. לקהילה המדעית לא הייתה תשובה מספיק טובה". לגבי העובדה שמחקרו עדיין לא התקבל לכתב עת מדעי הוא אומר ש"נחסם" בביקורת העמיתים הנדרשת כדי שמאמרו יתקבל לכתב עת, אך שמדובר בעניין של זמן.
ביוטנר טוען שלא יצרת קשר עם הדמוגרפים שהיו מעורבים במחקר שלו. "זה לא נכון. שוחחתי עם ד"ר מישל פולן. הצבעתי בפניו על העובדה שיותר מ-9,000 בני 100 ביוון ביקשו את תשלומי הפנסיה שלהם ב-2011, אף שרק 2,450 מהם חיו בעת הזאת, לפי מפקד האוכלוסין היווני. נראה שהוא אפילו לא ידע מכך".
בתגובה לדברים אומר ביוטנר: "הדמוגרפים דוחים את המאמר של נוימן מכול וכול. כמובן שגילי האנשים שאיתרנו נבדקו בקפדנות". לעניין שיעורי העוני הנמוכים באזורים הכחולים מוסיף ביוטנר: "נכון, המקומות האלה, לפי הסטנדרטים שלנו, הם עניים. אבל אנחנו מניחים הנחה מוטעית לגבי הקשר בין כסף לבין בריאות ואושר".
בת 100 פלוס באוקינאווה. נשות האי יושבות רק על הרצפה, והן קמות ומתיישבות כ־40 פעמים ביום / צילום: דן מקלין
כך הפכו האזורים הכחולים של ביוטנר לעסק כלכלי
את התיאוריה המצליחה של ביוטנר הוא החליט לתרגם לעסק, וב-2009 ייסד את אזורים כחולים בע"מ (Blue Zones LLC) - חברת ייעוץ שתכליתה ליישם את עקרונות אריכות הימים שמיפה גם בערים אמריקאיות כדי להפוך אותן לבריאות יותר. את החברה, הוא מסביר, הקים ללא כוונת רווח. "רציתי לייצר תוצאות משמעותיות, ומוצאים זאת יותר במגזר הפרטי ופחות במגזר השלישי".
מי ששוכרים את שירותיה של אזורים כחולים בע"מ הם חברות ביטוח, רשתות בתי חולים וקרנות של הקהילה (שפועלות להיטיב עם קהילה מסוימת דרך גיוס תרומות ואמצעים אחרים - ה"ו) לפי המודל הכלכלי הבא: החברה מסייעת לערים בשיפור מדדים כמו השמנה, סוכרת ועישון בקרב תושביהן; אם הם אכן משתפרים, היא מקבלת את שכרה. זה נעשה, למשל, באמצעות בנייה של יותר שבילי הליכה ואופניים, הפחתת שלטי הפרסומת למזון מהיר, אכיפת האיסור לעשן בפאבים ושינוי התפריטים במסעדות.
החברה, שגדלה עם השנים ומעסיקה כיום כ-200 עובדים, נמכרה באחרונה לרשת בתי חולים אמריקאית בשם אדוונטיסט הלת'. את סכום העסקה ביוטנר מסרב לחשוף. הוא נותר לדבריו עם מניות בה ועדיין מסייע בפעילותה ("אני המייסד והארכיטקט"). לפי אתר החברה, היא מסייעת ל-42 ערים שונות ברחבי ארה"ב, ולפי ביוטנר, השאיפה היא לעבוד גם עם ערים מחוצה לה.
אחת מהערים שעוברת תהליך שיפור באמצעות אזורים כחולים בע"מ היא פורת וורת' טקסס, העיר ה-13 בגודלה בארה"ב. בשנים האחרונות היא אוסרת עישון בהרבה מהמרחבים הציבוריים, בונה יותר שבילי אופניים ושבילים בכלל ומעודדת אנשים להצטרף לקבוצות ספורט. לאט לאט עלתה העיר במדד איכות החיים של גאלופ: בשנים 2013 ו-2015 דירוגה היה 54 ו-62 בהתאמה מבין 190 ערים, וב-2017 היא עלתה למקום ה-47. ב-2017-2018 הדירוג של העיר במדד גאלופ היה 39 (אך מתוך 156 ערים).
את המודל של החברה הגה ביוטנר מתוך ההנחה שלו כי אדם שרוצה להפוך את חייו לבריאים יותר זקוק לסביבה מעודדת, מה שהכלכלן האמריקאי זוכה הנובל ריצ'רד ת'יילר מכנה: דחיפות קלות (Nudge). "זה אומר למשל שאם את גרה בשכונה שיש בה שש מסעדות מזון מהיר, הסיכוי שלך ללקות בהשמנת יתר גבוה ב-40% בהשוואה לשכונה שבה יש פחות משלוש כאלה. בשכונה שבה יש מדרכות נקיות ושבילי אופניים שיעור הפעילות הגופנית של התושבים יהיה גבוה ב-30% בהשוואה לשכונה שיש בה רק כבישים".
"כל אחד מהטיפים מגיע עם תג של תוספת שנים" / צילום: פרטי
Power Nine: תשעת הטיפים לאריכות ימים לפי ביוטנר
1. היו פעילים. "מאריכי החיים לא רצים מרתונים או מתאמנים במכוני כושר, הם חיים בסביבות שמעודדות אותם לזוז".
2. חיו חיים של משמעות. "שאלו בכל יום למה אני קם בבוקר".
3. עשו הפסקה מהמירוץ. סיאסטה בצהריים, מדיטציה או תפילה.
4. אכלו רק עד 80% מלאות. כך עושים האוקינאווים.
5. הקפידו על תזונה. אכלו ירקות, קטניות, כמו שעועית, סויה ועדשים, שומנים מהצומח, כמו שמן זית ואגוזים, ומעט בשר.
6. שתו יין במתינות. כוס־שתיים ביום.
7. האמינו במשהו. "כמעט כל בני ה־100 שאיתרתי משתייכים לקהילה עם בסיס של אמונה".
8. שימו את אהוביכם במקום הראשון. "השאירו את ההורים המזדקנים בקרבת המשפחה, והתחייבו לבן או בת זוג לאורך זמן".
9. בחרו את השבט הנכון. "אם חבריכם מחזיקים בערכי חיים טובים, אתם תידבקו מהם ותהיו בריאים יותר".