הגיע הזמן להודות: ישראל היא לא מעצמת כדורגל והכסף צריך ללכת לענפים אחרים

רוב הפעילות הספורטיבית בישראל נקטעה בחודש מרץ בעקבות הקורונה • אז מה בכל זאת כדי ללמוד מהשנה החולפת - שההשקעה בכדורגל לא מחזירה את עצמה ושבריכות שחייה חשובות לא פחות מאצטדיונים • וגם: איך ההסכם עם איחוד האמירויות יכול לשדרג את הספורט המקומי

רויטרס ערן זהבי / צילום: STRINGER, רויטרס
רויטרס ערן זהבי / צילום: STRINGER, רויטרס

1. קצת קשה לסכם את שנת תש"פ בספורט הישראלי, בעיקר כי החל מחודש מרץ לא ממש התקיים כאן ספורט. הספורטאים האולימפיים לא יצאו למשחקי טוקיו שנדחו, טורנירים ואירועי ספורט בוטלו, ומה שנשאר פחות או יותר הייתה התעקשות לסיים את ליגות הכדורגל והכדורסל ואחר כך המאמצים לפתוח אותן שוב.

אם רוצים בכל זאת לקבל טעימה מהאופן שבו הסתיימה השנה הזאת ועל המקום שלנו במפת הספורט העולמית אפשר לבחור את ארבעת המשחקים הבינלאומיים שקיימו נבחרות ישראל בכדורגל בשבועיים האחרונים - הנבחרת הבוגרת והצעירה. ארבעה משחקים מול יריבות "אימתניות" כסקוטלנד, סלובקיה, קזחסטן ואיי פארו הסתיימו ללא אף ניצחון ועם הפסדים מזהירים לאיי פארו וקזחסטן.

אפשר להאשים את המאמנים או את הקורונה, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: שני הכוכבים הישראלים הגדולים הנוכחיים שיחקו בשנים האחרונות בסין ובאוקראינה. הקבוצות הישראליות לא מצליחות לעשות שום דבר באירופה כבר כמה שנים.

ענף הכדורגל אחראי ל-30% מהספורטאים התחרותיים בישראל. הוא זוכה לחלק העיקרי מעוגת התקציב השוטפת, הוא נהנה לאורך השנים מההשקעה הגדולה ביותר בבניית מתקנים ואצטדיונים. הוא הנהנה הכמעט בלעדי מכספי השיווק של הטוטו.

כשראשי ערים בוחרים איפה לזרוק את כספי הארנונה בהקשר של ספורט, הם בוחרים כמעט תמיד בקבוצת הכדורגל של הרשות. כשהאוצר העניק רשת ביטחון בסך 110 מיליון שקל בשל נזקי הקורונה הכדורגל זכה ל-70% מהסכום. והכדורגל? הוא מעולם לא החזיר את ההשקעה.

אולי הגיע הזמן לשינוי. לאורך השנים נזהרו שרי ספורט שלא לפגוע בסטטוס קוו התקציבי. בין היתר בזכות נוסחת תבחינים לחלוקת כספי הספורט, שדאגה לשמר את מעמדו של הכדורגל כענף המתוקצב ביותר. לאחרונה נכנס למשרד הספורט חילי טרופר.

להבדיל משרים קודמים שהיו צריכים להיזהר משינויים רדיקליים מחשש שאלו יתנקמו בהם בקולות של חברי מרכזים בפריימריז - לטרופר אין באמת ממה לחשוש. יש לו צ’אנס להסתכל על הספורט ממקום אחר, תרבותי ועממי, שדואג לכלל ענפי הספורט.

סדרי העדיפויות בהשקעה בספורט חייבים להשתנות. מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא רוצה להיות מאחר שהשקעה של 800 מיליון שקל בתקציב הספורט היא אוויר במונחים של מדינה. אנחנו, אין מה לעשות, לא מדינה של כדורגל. עם תקציב של 88 שקלים בממוצע לאזרח בשנה בספורט, ההשקעה צריכה להיעשות בצורה מושכלת יותר.

ענפים כמו כדורסל וכדורגל שיש להם את היכולת והכוח להביא משקיעים, מתוקף הפופולריות של הספורט, צריכים להשיל מעליהם את השמיכה התקציבית השוטפת העודפת. הם לעד יהיו פופולריים יותר, לעד יזכו בהסכמי טלוויזיה, בספונסרים. אז לפחות שישחררו את כספי המדינה לטובת 58 הענפים הנותרים.

2. הקורונה היא אולי הזמן המתאים לעצור את טירוף ההשקעות של העיריות בקבוצות ספורט עירוניות. בכל שנה משקיעות העיריות עשרות מיליוני שקלים בקבוצות הספורט המקצועניות, כאשר התירוץ להוצאת כספי הארנונה של התושבים הוא חינוכי - הכסף הזה מביא ילדים לעסוק בספורט במקום שיסתובבו ברחובות.

אבל האמת ידועה: כספי הארנונה שמממנים את קבוצות הספורט מופנים בסופו של דבר לתשלום משכורות של שחקנים ישראלים וזרים. כשצריך את הכסף לבנות אולם ספורט שחסר ברשות או בבתי הספר, מתברר שאין עוד מימון בנמצא.

הנה כמה דוגמאות לאופן שבו מנותבים כספי הארנונה לקבוצות הספורט: עיריית אשדוד השקיעה בשנים 2017 ו-2018 סך של 9.1 מיליון שקל (לפי דוח רשם העמותות) במועדון הכדורגל מ.ס. אשדוד, ובעצם אחראית ל-25% מהכנסות המועדון בשנים הללו. עיריית עכו מימנה בשנים הללו לקבוצת הכדורגל העירונית 4.2 מיליון שקל ובנוסף מעניקה לקבוצה הלוואות לטווח ארוך. וכך זה נמשך ונמשך.

כסף לקבוצות ספורט לא יכול לבוא על חשבון חוסר בבריכות שחייה, אולמות ספורט בבתי ספר, מגרשי טניס ומתקני התעמלות. ממיפוי שנעשה ברשויות המקומיות התברר כי שיעור מתקני הספורט שחסרים בהם ביחס למספר התושבים הוא עצום, והמצב רק יילך ויחמיר עם הצמיחה הדמוגרפית הצפויה כאן.

ילדים לא יסתובבו ברחוב אם יהיו להם מתקנים ראויים לעשות ספורט. לא בגלל שתהיה להם קבוצת כדורגל בליגת העל לשאוף אליה.

3. בהנחה שהמדינה לא צפויה לשנות בתקופה הקרובה את היחס התקציבי שלה לספורט, תש"פ מסתיימת עם הזדמנות גדולה של הספורט להשיג השקעות מבחוץ.

בשנים האחרונות השנור התרכז במיליארדרים מחו"ל דוגמת מיטש גולדהאר וסילבן אדמס ובישראלים בודדים שמשכו את העגלה כמו אלונה ברקת, יעקב שחר ואיזי שרצקי.

עכשיו זהו הסכם השלום עם איחוד האמירויות שמביא את אנשי העסקים הישראלים להציע את מרכולתם ושותפות כזאת או אחרת בקבוצות ספורט לטובת כסף שיגיע מהמפרץ.

מהי מרכולתו של משה חוגג? קבוצת כדורגל שדוחה במשך שנים כל אפשרות לשיתוף של שחקנים ערבים. זה לא נשמע טוב אמנם. אבל הפעם, עם הרצון המוצהר לשתף פעולה בכל כך הרבה גזרות ובשם השלום, זה לא יהיה מופרך להאמין כי כמה טיפות יכולות בהחלט ליפול גם על קבוצות ספורט בישראל. ואם לא שם אז בהשקעה בתשתיות ספורט, או ברכישת זכויות שמיות למבני תרבות ומתקני ספורט.

באיחוד האמירויות משקיעים סכומי כסף גדולים בספורט כבר למעלה מעשור, בעיקר בכדורגל האירופי. ההשקעה המוכרת ביותר היא המיזם במנצ’סטר סיטי. אבל חלק גדול מההשקעות נעשה באמצעות הסכמי חסות לקבוצות ספורט של שתי חברות התעופה הגדולות, אמירטס ואיתיחאד איירווייז.

חברת התעופה אמירטס היא הספונסרית הראשית של ריאל מדריד, מילאן, בנפיקה ועוד מועדונים. היא מפרסמת בטורנירי גולף, טניס, רוגבי, מרוצי פורמולה 1, בייסבול, קריקט, שייט וכמעט כל ענף קיים. איתיחאד, ששייכת לאמירות העשירה מאבו דאבי, מפרסמת את מנצ’סטר סיטי על כל שלוחותיה וקבוצותיה בעולם, כאשר הקו המנחה אותה לפרסם הוא קיומו של קו תעופה "פעיל משמעותית" לאותה מדינה.

פתיחת קו תעופה לישראל בזמן הקרוב מאוד היא חתיכת הזדמנות. עם דחיפה פוליטית נכונה לסייע גם קצת בתחום הזה, הספורט הישראלי יכול למצוא את עצמו בפני הזדמנות שהוא לא חלם עליה. 

צרו איתנו קשר *5988