אף אחד לא יילחם בשבילנו את המלחמה הזאת

"ממה אני מפחד יותר מהכל בתוך לבי? שמדינת ישראל תישאר בסופו של דבר עם לא מספיק נשק להגן על עצמה....לא חשוב איפה יהיה הקרב. לא יהיו לה די טנקים, לא יהיו מטוסים ולא יהיו אנשים מאומנים להגן על ארץ ישראל. ובסוף, אף אחד לא יעשה בשבילנו את המלחמה הזאת..."

(שר הביטחון משה דיין, 7 באוקטובר 1973, דיון מטכ"ל, יום לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים).

47 שנים חלפו אבל גם את המלחמה הנוכחית, המלחמה בקורונה אף אחד לא יעשה בשבילנו. לא ראש ממשלה ולא ראש ממשלה חלופי, לא שר בריאות ולא פרויקטור קורונה. לא ראשי ערים, לא מומחים באולפנים ולא חיילים חמושים במטושים.
ערב יום הכיפורים התשפ"א, המלחמה הזו היא עלינו.

אפשר לדבר על הכישלון המנהיגותי. על הוואקום הניהולי. על האכזבה ותחושת חוסר האונים, על המחנק. אפשר לכתוב שמעולם לא התקבלה החלטה גורלית לכלכלת ישראל על סמך מידע חלקי כל כך. או שלא מובן איך הזכות להתפלל או להפגין חשובה יותר מהזכות לחיים. בא לצעוק על הזגזוג, לומר שהכתובת הייתה על הקיר. בא לדפוק את הראש בקיר. אבל כל זה לא יועיל.

יש דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות כפרטים, כקבוצות, כקהילות: לקחת אחריות על עצמנו. לקחת אחריות על מי שמסביבנו ועל גורלנו. עברנו מלחמות ועברנו משברים. התגברנו על אינפלציה ואינתיפאדה. עשינו שלום, הבראנו את הכלכלה ואנחנו מסוגלים להתמודד גם עם מגפה. נקפיד על ההנחיות, נישאר כמה שיותר בבתים. לא נחפף ולא נערים. ניתן צ'אנס למיגור הנגיף, כמה שיידרש.

הכלכלה תיפגע, היא כבר נפגעה ולמרות זאת אנחנו חייבים להאמין בה ובעצמנו. ובהיעדר מנהיגות לאומית, זה הזמן של ההנהגה העסקית. זה לא הזמן לפטר עובדים אלא לעשות מאמץ עליון לשמור עליהם. זה הזמן להשקיע, להעביר קווי ייצור לישראל, לא להוציא ממנה. להשקיע כל שקל פנוי בישראל, לא להעלות מחירים, לזרוע את זרעי ההתאוששות העתידית. זה הזמן לקנות כחול לבן.

זה הזמן שלנו להחלים, זו המלחמה שלנו, היא לא עומדת להיגמר בקרוב. ורק אנחנו יכולים.

גמר חתימה טובה.