חזית המדע | ראיון

הכירו את הברונית שרוצה להציל את המוח של בני הנוער

איך מודדים רמת מודעות, מה עושה הרשת למוח של הצעירים, והאם המדע טועה לגבי הסיבות לאלצהיימר • לפרופ' סוזן גרינפילד, חוקרת מוח, סופרת מד"ב וחברה בבית הלורדים הבריטי, יש תיאוריות שנויות במחלוקת בקהילה המדעית • אם היא צודקת, היא עשויה להציע טיפול חדש באלצהיימר

מחוברים לניידים. "עדיין לא רואים את ההשפעה הגורפת על החברה" / צילום: Ahn Young-joon, Associated Press
מחוברים לניידים. "עדיין לא רואים את ההשפעה הגורפת על החברה" / צילום: Ahn Young-joon, Associated Press

כאשר הברונית פרופ’ סוזן גרינפילד ניתחה לראשונה מוח כסטודנטית לפיזיולוגיה, עלו במוחה שלה שאלות קיומיות: מה היה קורה אם הייתי מחזיקה את המוח הזה בלי כפפות, וחתיכה קטנה ממנו הייתה נכנסת מתחת לציפורן שלי? האם החתיכה הזאת הייתה האהבה של מישהו? הרגל מגונה? זיכרון? "זה כמעט משגע אותך, לחשוב שמשהו שיכול להיות בצנצנת ולהיכנס מתחת לציפורניים שלך יכול גם להיות אחראי לחוויות החיים הכי מדהימות", סיפרה באחת מהרצאותיה.

השאלות האלה כנראה העסיקו אותה כבר כנערה. היא סיפרה בעבר שיום אחד הלכה לקצב וקנתה ארנב, כי הסתקרנה לראות לראשונה איך מוח נראה מקרוב. את סכין המטבח היא הנחיתה על הגולגולת במו ידיה. באותה תקופה היא התעניינה גם במוח המתפתח של אחיה. למרבה המזל, היא העדיפה להשאיר אותו שלם, אך ניסתה ללמד אותו יוונית עתיקה ולדקלם את המחזה "מקבת" רק כדי לראות אם זה אפשרי.

על הגשר הרעוע הזה שבין המוח הפיזי לחוויה האנושית הולכת גרינפילד, היום פרופ’ באוניברסיטת אוקספורד. היא עטורת פרסים מדעיים ומפורסמת, אך גם שנויה במחלוקת בבריטניה. היא חוקרת את התאים במוח האחראים למחלת האלצהיימר, אך מנסה להבין במקביל מהי מודעות. בין לבין היא משגרת לעולם נבואות זעם על האופן שבו הטכנולוגיה המודרנית משנה לרעה את המוח של הנוער. היא עושה זאת בכל פורמט: מאמרים, הרצאות וספרי מדע בדיוני.

לאחרונה הייתה גרינפילד אורחת של שגרירות בריטניה והמועצה הבריטית בכנס BIRAX (שותפות המחקר האקדמית בריטניה־ישראל), בנושא הזדקנות בריאה, שהתקיים באוניברסיטת תל אביב.

פרופ’ סוזן גרינפילד / צילום: יח"צ

הבעיה הקשה של המודעות

איך בכלל מגדירים מודעות? היא שואלת בהרצאותיה. איך את חווה את מה שאת חווה עכשיו ואיך זה שלאדם שנמצא לידך אין נגישות לחוויה הזו שהופכת את החיים שלך לבעלי משמעות? הרי אם מישהו יגיד "לעולם לא תהיי בהכרה שוב", כנראה לא תראי בכך חיים של ממש. גרינפילד מודה שהנוירולוגים לא יודעים לענות על השאלות הללו, "אבל יש לנו משהו להביא לדיון".

לדברי גרינפילד, שאלת המודעות נקראת "הבעיה הקשה" בקרב חוקרים, בין היתר משום שהיא חוויה סובייקטיבית. החוויה המודעת של כל אדם היא אירוע שרק לו יש גישה אליו.
בכל זאת, יש עדויות חיצוניות לקיומה של התודעה. לדוגמה, כאשר נותנים לאדם חומר הרדמה, רואים שפעילות המוח שלו דועכת בהדרגה, במקביל לחוויה שאנחנו מזהים באופן סובייקטיבי כאובדן המודעות.

עדויות חיצוניות נוספות יש לכך שמודעות אינה אור שנדלק או נכבה, אלא יש לה כנראה רמות שונות. לדוגמה, יש חיות עם מוח קטן מאוד שהן אולי מודעות, אך לא באותו אופן שבו בני אדם מודעים, ויש גם ניסויים שבהם בני אדם טשטשו את עצמם באלכוהול, או פשוט הלכו לישון, והם מציגים רמות שונות של מודעות. "אם כך, יש לנו משהו למדוד, וזה כבר קרוב יותר למדע שאנחנו מכירים", אומרת גרינפילד.

איזו תופעה במוח נמצאת במתאם עם רמת המודעות? גרינפילד מחפשת אותה בעזרת כלי מחקר שפיתח עמירם גרינולד ממכון ויצמן בשנות ה-90 של המאה הקודמת - החדרת חומרי צבע לתאי מוח של בעלי חיים. הצבעים משתנים כאשר המתח על פני התא משתנה. כך, לדוגמה, אפשר לראות שאחרי גירוי חשמלי קצרצר, נוצרים דפוסים מאוד ברורים ומובנים של פעילות על פני מיליוני תאים במוח.

גרינפילד טוענת שמודעות נמצאת בקורלציה עם דפוס פעילות במוח, באופן דומה להשלכת אבן לתוך אגם, כפי שהגדירה זאת בעבר: "ישנו גירוי כלשהו, שיוצר דפוס פעילות מסודר המגיע רחוק מהמקום שבו נזרקה האבן וכמו שהוא מופיע כך הוא נעלם".

ההבדל בין ספורט לרייב

ככל הנראה, יש גם מתאם בין מספר הקשרים במוח לרמת המודעות. לדוגמה, אצל בני אדם מספר הקשרים גבוה במיוחד, ואכן נראה שרמת המודעות שלנו גבוהה מזו של מינים אחרים. "סיפור החיים שלנו, שמעצב את החוויה הייחודית שלנו, הופך להיות מורכב ועשיר יותר במקביל לכך שהמוח שלנו מגדל קשרים רבים יותר בין עצבים. הקשרים עצמם אינם המודעות. הם ה’מיינד’ שלנו. המודעות היא כאשר ישנה פעילות ברשתות העצביות הללו".

איך הפעילות הזאת נחווית על ידינו כמודעות?
"קשה להסביר בדיוק, אך ניתן להצביע על מתאם. למשל, אצל תינוקות אנחנו מניחים שהמודעות פחות מגובשת, וזה מקביל לכך שהרשת שלהם יותר מבוזרת ללא קשרים חזקים. לכן הגירוי לא יוצר פעילות מאורגנת במוח. במונחי ‘זריקת אבן באגם’, זרקנו אבן לתוך אגם סוער ולכן לא רואים בבירור את האדוות".

בהרצאות ובראיונות איתה הזכירה מצבים נוספים של מודעות חלקית. "גם חלימה היא מצב של מודעות חלקית", אמרה. "היא מאופיינת בכך שיש רק מעט גירוי חיצוני. זה כמו לזרוק באופן חלש מאוד את האבן למים, ולראות אדוות קטנות, או דפוס פעילות חלש בתגובה לגירוי חלש מבחוץ. במחלות כמו סכיזופרניה, חל שיבוש באופן העברת המסר, כאילו זרקנו אבן למקום שבו מישהו כבר חותר במשוט אז אנחנו לא רואים את האדוות אלא דפוס אחר. בספורט תחרותי, אנחנו מאוד קשובים לגירוי, הוא יוצר דפוסים מאוד ברורים, וזה גם נחשב מצב של מודעות מאוד חזקה.

"במדיטציה או ברייב, לדוגמה, אנחנו מכבים במכוון את הרגישות שלנו לגירויים חיצוניים ואפילו לגירויים פנימיים כמו מחשבות, וכך אנחנו מקבלים מצב מודעות שונה, שבו אנחנו מרגישים פחות את הזהות שלנו.

לגבי כאב, ככל שאנחנו קשובים לו יותר, או כשאנחנו ידועים שהוא עומד להגיע, החוויה של הכאב חזקה יותר. לדברי גרינפילד, יתכן שזה משום שהקשב לגירוי או הידיעה שהוא עומד להגיע מכינים את הרשתות במוח להגיב חזק ובאופן מסונכרן יותר. "אלה השערות שאולי הן יאוששו ואולי הן יופרכו, אבל מבחינתי הדבר הכי חשוב הוא שאלה השערות שניתן לבדוק. העניין הזה של אפשרות הבדיקה עדיין לא נפוץ בתחום של חקר המודעות".

אם חשבתם לרגע שהתחלתם להבין מהי מודעות, גרינפילד תמהר לשלוף את השטיח מתחת לרגליכם. "הפעילות הזאת של הרשתות במוח אינה מודעות. היא סימון ביולוגי למודעות. התקדמנו, אבל לא אמרנו בעצם איך פעילות המוח הזאת הופכת למודעות, ואני אפילו לא ממש יודעת איזו תשובה אנחנו מחפשים. האם התשובה היא איזושהי טכנולוגיה שתגרום לי להיות את? אולי אתן לסופרי המדע הבדיוני לענות על השאלה הזו".

נגד הזרם המרכזי במחקר האלצהיימר

מחלת האלצהיימר, במונחים של גרינפילד, מאופיינת בירידה ברמת המודעות. "חשוב לומר שאלצהיימר היא מחלה, היא אינה חלק מתהליך ההזדקנות הטבעי", היא אומרת בשיחה איתה, "ואם זו מחלה, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לפענח את המנגנון שלה ולהתערב בו".

התיאוריה של גרינפילד לגבי התפתחות אלצהיימר שונה מהתיאוריות המקובלות, שלפיהן המחלה נגרמת כתוצאה מהצטברות של חלבונים בשם בטא עמילואיד או TAU במוח. גרינפילד סבורה שהחלבונים הללו הם תופעת לוואי של האלצהיימר, תוצאה של תמותת התאים במוח, ולא הגורם לה.

לדבריה, התאים הנפגעים באלצהיימר, בניגוד לאלה שנפגעים בשבץ, לדוגמה, הם דווקא תאים שיכולים להמשיך לצמוח גם בגיל יותר מבוגר.

"התאים הפגיעים לאלצהיימר משתמשים בסידן כטריגר לצמיחה. אבל סידן יכול להיות חבר טוב או אויב מר. יותר מדי סידן הורג את התאים, והממצא המעניין הוא שהשפעתו משתנה לא רק בהתאם לכמות שלו אלא גם בהתאם לגיל התאים. אותה כמות סידן שנכנסת לתא ומצמיחה אותו כשהוא צעיר, תהרוג אותו כשהוא זקן יותר. אם יש נזק ראשוני כלשהו לתאים, והם מנסים לצמוח ולפצות עליו, אז באותו אזור ספציפי במוח תהיה כניסה מוגברת של סידן לתאים והם ימותו. זה מנגנון אבולוציוני גרוע".

גרינפילד וחברי הצוות שלה זיהו חומר בשם T14, שהינו חלק מהמנגנון המאפשר לסידן להיכנס לתאים הללו. הוא נראה כבעל פוטנציאל רעילות לתאים בתנאים מסוימים. באדם מבוגר חולה אלצהיימר, רמות החומר הזה גבוהות מאשר באדם בריא בן אותו גיל. לכן גרינפילד סבורה שהוא יכול להיות מדד לסיכון של אדם מסוים ללקות באלצהיימר וגם בסיס לטיפול במחלה. חברת NeuroBio שהקימה כבר פיתחה מולקולה שעשויה לחסום את הפעילות של T14.

איך החוויה של אלצהיימר מתבטאת במוח? "אם המעבר מילדות לבגרות משמעותו אוסף הקשרים שנוצרו בין תאי המוח שלנו בעקבות חוויות החיים שלנו, בדמנציה אנחנו מאבדים תאים, יש לנו פחות מפגשים בין תאים ולכן פחות קשרים בין תאים, והמוח חוזר להיות דומה יותר לזה של ילד.

"חולי דמנציה הם כמו ילדים קטנים שכל עוד נוח ונעים להם, אז בעיקרון טוב להם, אבל הם איבדו את הזהות שלהם. זו חוויה קשה לחולה בשלבים הראשונים, ובמיוחד היא קשה למי שמטפל בחולה, הוא מאבד את המהות של האדם שהוא אהב. אנחנו צריכים להתייחס אל המטפלים הללו כמי שעוברים תהליך של אבל, אפילו אם האדם היקר להם עדיין נושם".

טכנולוגיה שפועלת על המוח כמו סם

בעוד שמחקריה של גרינפילד בתחומי האלצהיימר והמודעות מבוססים באופן ברור על ממצאי המעבדה שלה, "משבר המוח" שהיא עוסקת בו הוא סיפור קצת אחר. זה התחום שהקנה לה פרסום, אבל גם עורר ביקורת עליה.

"מחקרים רבים מראים שהמוח האנושי הוא גמיש ומשתנה בתגובה לגירויים מהסביבה", היא מסבירה. זה סוד ההצלחה של המין האנושי והסיבה לכך שהוא יכול להתקיים כמעט בכל נישה אקולוגית בעולם. אם נלמד אדם לנגן בפסנתר, נראה שינויים בסריקות המוח שלו. גם אם נאמר לו רק לדמיין שהוא לומד לנגן בפסנתר, אחרי מספיק זמן של פעולת דמיון כזו, עדיין נראה שינויים במוח שלו. אז אם כל הטכנולוגיה שסביבנו והאופן שבו אנחנו מתקשרים עם בני אדם השתנו, גם מוחם של ‘הילידים הדיגיטליים’ יהיה שונה מזה של הוריהם".

זהו רעיון שקל לקבל. אלא שגרינפילד סבורה שהשינוי הזה הוא רע ואפילו מסוכן. "מי שנולד לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, יש לו קרדיט בבנק של החיים האמיתיים, של לרוץ ולטפס על עצים. מי שלא נולד לעולם התלת-ממדי, יש לו ילדות מאוד שונה מזו שהייתה לי", היא אומרת. "המכונית, החשמל ואפילו הטלוויזיה העשירו את החיים, אבל הם לא בנו עולם אלטרנטיבי. האינטרנט הוא הטכנולוגיה היחידה שהיא פולשנית כל כך ומקיפה את כל היבטי חיינו. אנחנו עדיין לא רואים את ההשפעה הגורפת של האירוע הזה על החברה, כי הילדים שגדלו לרשתות החברתיות עדיין לא נמצאים בזוגיות ובשוק העבודה, אז אנחנו עדיין לא יודעים איך תיראה החברה שלנו בהשפעת הטכנולוגיה הזו".

לדברי גרינפילד, אפשר כבר היום לראות את משבר המוח בתמונות ההדמיה. "רואים בעיקר את ההבדל בדופמין. המוח מגיב לסוגים אחרים של גירוי. אפשר לראות את השינוי בטווח הקשב, ביכולת להבדיל בין דמיון למציאות. פעם, דמיון היה מגיע מתוכך. היום אנחנו משחקים משחקי מחשב ומונחים על ידי הדמיון של מישהו אחר. כשאני שיחקתי משחקי דמיון, חלק מהתועלת בכך הייתה שהרגשתי שליטה בתוך העולם המדומיין שלי. הילדים של היום הם קורבנות של משחקי דמיון שלא מעניקים להם תחושת שליטה, ובגלל זה בני הנוער של היום פחות בטוחים בעצמם".

ספר הוא לא חוויה של דמיון שמונחית על ידי מישהו אחר, בלי שליטתך?
"כן, אבל לפחות ספר נותן לך פרטיות, וברשתות חברתיות ומשחקים מרובי משתתפים את עלולה להיות קורבן של החוויה החברתית. בספרים אנחנו מקבלים הצצה לתוך המניעים של הדמויות. בווידיאו אנחנו מוצאים את עצמנו כמו בחיים, מסתכלים על מעשים ולא על רגשות וכוונות, ולכן אנחנו לא מתרגלים אמפתיה".

במדיה החברתית אנחנו יוצרים, לא רק צורכים.
"אבל שם יש בעיה אחרת. חסרה שפת הגוף, וזה גורם לאנשים לדבר רק על עצמם. לדבר על עצמך זה מאוד מתגמל. אם יציעו לאנשים לדבר על עצמם או לקבל סכום כסף, רבים יעדיפו לדבר על עצמם. אבל אם היית מדברת כל כך הרבה על עצמך מול בן שיחה נוכח, בשר ודם, היית מזהה בשפת הגוף שלו שהוא כבר משועמם או רוצה לקבל את זכות הדיבור. ברשתות החברתיות אין לנו שום דרך לחוות עד כמה אנחנו משעממים חלק מהקהל שלנו. אנחנו מדמיינים קהל צמא לדברינו, אבל גם ביקורתי, ולכן אנחנו קונפורמים ולא מראים את האני האמיתי שלנו, והחברים שלנו הם לא באמת חברים. ואז ברגע מסוים פתאום הקהל יכול להתקיף אותך וכל העצמי הפיקטיבי המנופח קורס מיד".

גרינפילד מציינת נזק נוסף למנגנון התגמול: "פעם היה לנו זיכרון לטווח ארוך. היום הכול זה פעולה-תגובה, פעולה-תגובה. ממש כמו סם. אנחנו מתחילים להעדיף את ההדוניסטי, את הכאן ועכשיו ומאבדים את המשמעות, את התוכן ואת ההקשר".

בספר הדיסטופי שכתבה, "2121" שמו, היא מתארת חברה המחולקת לשני פלגים: קבוצה של צעירים לנצח, יפים נהנתנים שתלויים לגמרי בטכנולוגיה, וקבוצה של "ניאו פלטוניים", אנשים סופר-לוגיים שנלחמים בשינוי שרוצה להביא עליהם הקבוצה הראשונה. הספר זכה לביקורות פושרות, ובכלל דעותיה בנושא הזה מעוררות מחלוקת והובילו לפרסום מאמר שכותרתו "מדוע איננו לוקחים את סוזן גרינפילד ברצינות".

איך אפשר להתייחס לחוקרת מוח מאוקספורד בחוסר רצינות כשהיא מדברת על גמישות המוח? ובכן, הטענה היא שדווקא בתחום הזה גרינפילד לא ביצעה מחקר עצמאי משלה, והמחקרים שהיא מציגה באתר שלה כתומכים בתזה שלה (מאות מחקרים) לאו דווקא מצביעים באופן ברור על השפעה שלילית של כל הטכנולוגיות החדשות, אלא מתארים אפקטים שליליים, חיוביים או ניטרליים.

בעבר, היא ענתה למבקרים כך: "בסך הכול הבאתי סקירת ספרות, שבה יש מעט מאוד מחקרים חיוביים. אם נדמה לכם שאני מוטה, זה משום שהספרות עצמה מוטה".

פרופ' סוזן גרינפילד

בת 70, נולדה בלונדון לאב חשמלאי ואם רקדנית ● חוקרת מוח, בעלת דוקטורט מאוקספורד ● כיום מכהנת שם כפרופ’ לפרמקולוגיה ● לצד מחקר האלצהיימר והמודעות, היא סופרת מדע בדיוני וחברה בבית הלורדים ללא שיוך פוליטי ● קיבלה תואר ברונית בזכות המחקר שלה ופעילותה בתחום תקשורת המדע

השפעת הטכנולוגיה על המוח לפי גרינפילד

1. פגיעה בטווח הקשב
2. פגיעה בזיכרון לטווח ארוך
3. פגיעה ביכולת להבחין בין דמיון למציאות
4. פגיעה ביכולת לחוש אמפתיה

צרו איתנו קשר *5988