רבנים | דעה

הרבנות הראשית מנותקת מאזרחי המדינה וזה בולט במיוחד בעת משבר הקורונה

במדינה היהודית היחידה בעולם בה הדת ושרותי הדת הנם חלק בלתי נפרד ממנה, והמחויבות האזרחית כוללת מימון מוסדות הדת, רבנים ראשיים, רבני ערים ושכונות, מועצות דתיות, אין באמת מענה לצורך התרבותי-זהותי-יהודי, באמצעות הרבנות הראשית

הרבנות הראשית תל אביב  יפו / צילום: תמר מצפי
הרבנות הראשית תל אביב יפו / צילום: תמר מצפי

לאחרונה פורסם כי הרבנים הראשים מקבלים את השכר הגבוה ביותר מבין נושאי המשרה בשרות הציבורי, יותר מנשיא המדינה, ראש הממשלה ואפילו שופטי בית המשפט העליון, לא פחות מ-80,000 שקל לחודש, וזה עוד לפני שפורטו ההטבות המפליגות הנלוות למשרה (בתי אירוח לשבתות, קייטרינג ועוד הרבה טוב על חשבון הציבור).

אומנם גובהו של השכר בשרות הציבורי, אינו בהכרח קורלטיבי למידת הנחיצות, היעילות והערכה כלפי המשרה עצמה, אך בהשוואה לחברי ממשלה, חברי כנסת, ונושאי תפקידים בכירים נוספים בשרות המדינה, הנתונים תדיר תחת זכוכית מגדלת, במקרה של הרבנים הראשיים, אפילו לא קמה סערה זוטא, ולא נשמעו ביקורות משמעותיות על הסכומים המדומיינים הללו.

האמת היא שאפילו לא הייתה ציפייה כי לאחר פרסום גובה השכר השערורייתי, תצא הכרזה מטעם הרבנים הראשיים, משהו כמו: "לאור מצב החרום והמשבר הכלכלי שבארצנו יפחיתו הרבנים כעשרים אחוז ממשכורתם...".

שכן הרבנים הראשיים, שגם כך זוכים לרמת אמון ציבורי נמוכה, הפכו מזמן לאייקון של מגדל שן בלתי רלוונטי עבור רוב רובו של הציבור היהודי. המשרה המרוממת מעם, הנראית בעיקר בטקסי זיכרון, נחוות בציבור כחלק מנחלה פוליטית פרטית של מפלגות ש"ס ויהדות התורה, ובמקרה של הרבניים הראשיים הנוכחיים, אשר שניהם בנים של רבנים ראשיים קודמים, אף כשלטון מלוכני העובר בירושה מאב לבנו, מבלי כל קשר לנחיצותו האמיתית של הממסד הרבני, לתפקודו, ולעלויות שלו.

ע"פ מחקרים הנוגעים לזהותו היהודית של הציבור הישראלי נראה כי רוב היהודים (55%) חושבים שלהיות יהודי משמעו לקיים את מנהגי החגים ולהשתתף בטקסים בהתאם ללוח השנה העברי, אותו הרוב גם סובר שלהיות יהודי משמעו לחנך לשירות בצה"ל. דהיינו מסורתיות ולאומיות, הם הגורמים המרכזיים המתלכדים יחד לעיצוב זהותו היהודית של הישראלי. ( מתוך "יהדות ישראלית" - רוזנר, פוקס ) מחקרים נוספים מראים שמגמה זו רק הולכת ומתחזקת בקרב הדור הצעיר, והיא נכונה גם למי שסבתו הגיעה ממרוקו כמו גם למי שהוריו או הורי הוריו עלו מרוסיה או ארה"ב, ולעניין זה מידת הדתיות ושמירת ההלכה כלל לא רלוונטיים.

אלא שלרוב היהודי הזה שאינו מזוהה עם ההלכה האורתודוקסית, ובוודאי שאינו חרדי, והמורכב ממסורתיים, חילוניים, דוברי רוסית, נשים, וחסרי בית כנסת קבוע, ועוד, הרבנות אינה מהווה מקור להזדהות, ונדמה להם, שאין לה כל השפעה ממשית על חייהם.

וכך במדינה היהודית היחידה בעולם בה הדת ושרותי הדת הנם חלק בלתי נפרד ממנה, והמחויבות האזרחית כוללת מימון מוסדות הדת, רבנים ראשיים, רבני ערים ושכונות, מועצות דתיות, אין באמת מענה לצורך התרבותי-זהותי-יהודי, באמצעות הרבנות הראשית.

אדרבה לרוב יפגשו אזרחי ישראל היהודים את הרבנות או במערכת משפט הדתית שנכפתה עליהם בחוק, או בהקשר הריכוזית והמונופול הרבני על הכשרות, הגיור, וכמובן בענייניי נישואים וגירושין.

כבר לפני מעל לשלושים שנה, קבע בית המשפט העליון כי קיים ערך רב לקיום השוויון בין גברים לנשים בהליך בחירת רבני עיר ( בג"ץ אברהם פורז נגד שלמה להט) ולמרות התנגדות החרדים והאיום כי רב אשר יבחר ע"י נשים, לא יזכה לשיתוף פעולה מצד החברה החרדית, הורה בית המשפט שלא להדיר נשים מהגוף הבוחר, ופסל את החלטת מועצת העיריה שמנע מנשים להשתתף בהליכי בחירת רב עיר.

מאז אומנם שיתופם של נשים בבחירת רבנים מהווה עובדה קיימת, אך עדיין אחוז הנשים בגוף הבוחר נשאר קטן עד מזערי, ומגזרים שלמים כמו מסורתיים רבני הציונות דתית וחילוניים מהווים משקל קטן בכל הקשור לבחירת הרבנים, מה שעשויי להצביע על התוצאות הצפויות, ועל שימור האחיזה החרדית ברבנות הראשית.

הצעת חוק של "ישראל ביתנו" שנפלה לאחרונה במליאת הכנסת, להרחבת האספה שבוחרת את הרבנים הראשיים, ולקידום הליכי דמוקרטיזציה בבחירתם, עשויה הייתה לחולל מהפך לא רק בזהותם של הרבנים שיבחרו, אף ביחסה של החברה הישראלית למוסדות הרבנות הראשית.

שכן ככל שתגבר מעורבותם של יותר מגזרים בחברה, תוך שילובן של נשים, מחנכות, ראשי מכינות, רבניות ורבני הציונות הדתית וכן ראשי ארגוני יהודיים מן התפוצות, מחויבותם של נושאי משרות רבניות לציבור בוחריהם תגדל ותעשה את שלה, למהלך כזה עשויה להיות השפעה הן על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, והן על מוסד הרבנות עצמו כגוף דינמי המחובר לחברה היהודית על גווניה, משפיעה ונותן מענה לעיצוב זהותם היהודית של אזרחי ישראל בהתאם למורשתם ואורחות חייהם.

אך מה שצפוי היה לקבלת תמיכה של כל חלקי הבית, נדחתה דווקא ע"י מפלגת הציונות הדתית - ימינה, והציף שוב את רגשי הנחיתות של הציונות הדתית אל מול זו החרדית, ועד כמה הכול פוליטי, ואולי גם את הרוח הכללית (רוח המפקד), כי אחרי הכול את "היהדות" ו"הרבנות" בכל זאת כדאי להשאיר לגברים עם זקן ופאות. 

הכותבת היא אקטיביסטית בנושא זכויות נשים