קו המשווה | פרשנות

האתגר הישראלי בוושינגטון: איך לצאת ברווח מבלי לצאת בהפסד

הדמוקרטים מאמינים שדונלד טראמפ מכין טריקת דלת רועמת ליורשו • שוררת ביניהם הסכמה כמעט כללית שחיסול המדען האיראני נועד לטמון מלכודת לביידן • 50 הימים האחרונים של טראמפ מחייבים את ישראל להכין תוכנית קצרת טווח לטובת הטווח הארוך

בנימין נתניהו / צילום: Associated Press, Debbie Hill/Pool
בנימין נתניהו / צילום: Associated Press, Debbie Hill/Pool

היה הרבה יותר פשוט להכחיש מיד כל קשר. למשל, להגיד, רשמית או לא רשמית, שהכול היה אחיזת עיניים; שהמשטר האיראני ביים התנקשות, איש לא ירה, ואיש לא נהרג; ולישראל אין כל קשר למאורע שכלל לא התרחש. מה יש, איש אינו מניח את ידו על התנ"ך.

תחת זאת, ישראל התעטפה בשתיקה של קריצות, וראש הממשלה נמנע מלהימנע מלהגיד שהוא אינו רוצה להגיד הכול; ונשיא ארה"ב, בין תלונה אחת על זיוף הבחירות לתלונה שניה על זיוף הבחירות, הואיל לרטווט את הפרשן של "הארץ" יוסי מלמן, ברמז עבה של שביעות רצון (עברית הגיעה סוף סוף אל חשבון הטוויטר הפופולרי ביותר בעולם).

איברהים ראיסי ראש מערכת המשפט באיראן מול גופת "אבי תוכנית הגרעין", שבת / צילום: Associated Press
 איברהים ראיסי ראש מערכת המשפט באיראן מול גופת "אבי תוכנית הגרעין", שבת / צילום: Associated Press

זה לא שמישהו היה מאמין להכחשה. אבל זה היה יכול לשנות במקצת את הקונטקסט. והקונטקסט, צריך לומר, אינו מועיל לעניינה של ישראל חודשיים ופחות לפני חילופי השלטון בארה"ב. הסכמה רחבה מאוד השתררה בוושינגטון, במהירות גדולה מדי, לא רק על זהות מחסליו של מיילד הפצצה הגרעינית האיראנית, אלא על מניעיהם.

ההסכמה על הזהות היא אלמנטרית. ישראל עשתה במרוצת השנים כמיטב יכולתה כדי לרמוז. אבל ההסכמה על המניעים מבשרת רעות, מפני שהיא בוקעת מגרונות שתהיה להם השפעה לא מבוטלת, אולי ניכרת, על גיבוש מדיניות ארה"ב במזרח התיכון לאחר ה-20 בינואר.

על פי ההסכמה הזו, הישראלים הוציאו להורג את המדען האיראני לא מפני שהוא התורם העיקרי לפרויקט המאיים על קיומה של ישראל, אלא מפני שהם החליטו לעשות יד אחת עם דונלד טראמפ, כדי לשבש את הדיפלומטיה של ג׳ו ביידן ולסגור לו את האופציות.

"מעשה של טרור בחסות מדינה"

היה מדהים למדי לפגוש את ציוציו של ג׳ון ברנאן (Brennan), ראש הסי.איי.אי בתקופת כהונתו השנייה של ברק אובמה (2013-2017). "זה היה אקט נפשע ונמהר במידה קיצונית", כתב ברנאן שעות אחדות לאחר שנודע דבר ההתנקשות. הוא אמנם אינו יודע מי שלחו את המתנקשים, אך זה "מעשה של טרור בחסות המדינה... הפרה בוטה של החוק הבין לאומי". אם הוא אינו יודע מי שלחו, מנין לו האיפיון "טרור בחסות המדינה?" אבל הוא כמובן רק מעמיד פנים.

סנאטור רפובליקאי ימני מטקסס, טד קרוז, הגיב על ברנאן: "מוזר לצפות במנהל לשעבר של הסי.איי.אי המתייצב פעם אחר פעם לצד קנאים איראניים, הקוראים ׳מוות לאמריקה׳, ומגנה באופן רפלקסיבי את ישראל".

ברנאן אולי שכח שהוא מדבר מעמדת עובד מדינה לשעבר, והשיב לקרוז, שגישתו ה"פשטנית" לענייני בטחון לאומי "מוכיחה בעליל שאתה אינך ראוי לייצג את האנשים הטובים של טקסס".

ככל הידוע, ברנאן אינו מועמד לכהונה בממשל ביידן, אבל די לציין שהממונה המיועדת על תיאום קהילת המודיעין של ארה"ב, אבריל היינס, היתה סגניתו בסי.איי.אי; והוא היה אחד היועצים הקרובים ביותר לנשיא אובמה. השפעתו על אנשים בממשל החדש אינה צריכה הוכחה.

"המטרה הצינית של ההריגה"

אחד אחר שהגיב מהר להתנקשות היה הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי ממדינת קונטיקט, חבר בוועדת החוץ של הסנאט. הוא הסביר שאומנם לא קיבל כל תדרוך, אבל "אם המטרה העיקרית של הריגת מר פחריזאדה הייתה להקשות על חידוש ההסכם הגרעיני עם איראן, או אז ההתקפה אינה מבטיחה את שלום אמריקה, או שלום ישראל, או שלום העולם".

ציר הקונגרס הדמוקרטי חואקין קסטרו מטקסס, העשוי להיות יושב ראש ועדת החוץ של בית הנבחרים מחודש ינואר, לא התלבט. "אם המטרה הצינית של ההריגה היא לסכל חזרה אל העסקה האיראנית, אמריקאים ובעלי בריתנו בטוחים פחות ממה שהיו", הוא צייץ. "הדרך המוכחת לרסן את תוכניתה הגרעינית של איראן היא באמצעות דיפלומטיה נמרצת".

ציר קונגרס דמוקרטי אחר, גרגורי מיקס, אף הוא מועמד אפשרי להיות יושב ראש ועדת החוץ של בית הנבחרים, צייץ: "ההתנקשות היא הסלמה נמהרת, אשר תפגע ביכולתו של ביידן לחזור ולכונן הסכם עם איראן. אני חושש שזו הייתה הכוונה".

ביקורתם של שני צירי הקונגרס האלה מעניינת. יושב ראש ועדת החוץ, שאותו הם עומדים אולי לרשת, הוא אחד היהודים הוותיקים ביותר בוושינגטון, אליוט אנגל, שהפסיד את מושבו לפעיל מן האגף השמאלי הרדיקלי של המפלגה. העובדה שהשניים האלה אינם חוששים לבקר את ישראל, אם גם מבלי לנקוב בשמה, ערב ההצבעה בסיעת מפלגתם על חלוקת כהונות, היא סימן של שינוי ערכים ואולי של שינוי מאזני כוח. פעם אנשים היו נוהגים לצאת מגדרם להישמע פרו-ישראלים.

מתמעטים יתרונות הזיהוי עם טראמפ

בימים האלה, דמוקרט אינו מוכרח להיות רדיקל שמאלי, או סוציאליסט מיליטנטי, כדי לבקר את ישראל. הסיבה היא הזיהוי הקרוב של ישראל עם דונלד טראמפ. הזיהוי הזה העניק בשעתה לישראל שורה של יתרונות, אבל היתרונות האלה נעלמים והולכים 50 יום לפני השבעת הנשיא ביידן.

התיזה המתהלכת עכשיו בכלי התקשורת של ארה"ב, מפי כתבים, פרשנים ומרואיינים, היא שישראל קשרה קשר עם טראמפ בימי נשיאותו האחרונים. ממילא ישראל משרתת את מטרותיו. מטרתו העיקרית היא להכשיל את מי שהוא חושב למנצח הלא-כשר של בחירות שנגנבו ממנו. הוא מוסיף להכריז ולצייץ, יום אחר יום, פעמים אחדות ביום, שהוא ניצח בבחירות "בהפרש עצום".

ביום שישי הוא כינה את הרפובליקאי, הממונה על הבחירות במדינת ג׳ורג׳יה, "אויב העם" בגלל סירובו לפסול את הבחירות. שלושה בתי משפט בפנסילבניה דחו את ערעוריו על הבחירות בשבוע האחרון, אבל הוא אומר שזה בדיוק מה שרצה, כי עכשיו נשאר לו ערוץ אחד בלבד, בית המשפט העליון של ארה"ב. הוא מינה שלושה מתשעת שופטיו, והוא חושב שיש לו סיכוי לזכות בערעור. אין יותר מקומץ משפטנים המאמינים בזה, לאחר שבית משפט פדרלי לערעורים נזף בחומרה בעורכי הדין של הנשיא, וקבע כי ערעורם מחוסר כל תוקף.

לעומת זאת, אי אפשר להגיד על דאגותיה של ישראל מפני איראן שהן מחוסרות כל תוקף. אבל הנכונות להודות בתוקפן התמעטה במידה הצריכה להדאיג את ישראל.

לא אינטרס לאומי אלא אינטרס עצמי

החשש שטראמפ מנסה להניח מלכודת לביידן מלווה את הדמוקרטים זה חודשים רבים. ההנחה שטראמפ לא ירשה העברה מסודרת של השלטון מתאמתת, אם גם לא במהדורתה הקיצונית ביותר. הנשיא היוצא חותם על צווים, מפטר אנשים, משנה כללי העסקה בשירות המדינה, מוציא כספים מידי הבנק המרכזי ומאיים על זרים בזמן שבו נשיאים-יוצאים נוהגים להנמיך פרופיל, ולהתייעץ עם יורשיהם על מהלכים בעייתיים.

לא טראמפ. הוא מסרב להודות בתבוסתו, הוא מסרב לדבר עם ביידן, והוא מסרב אפילו להגיד אם ישתתף במעמד השבעתו של הנשיא הבא, ב-20 בינואר. בימים האחרונים נשמעו רינונים שהוא יודיע ב-20 בינואר עצמו, כי יחזור ויתמודד על הנשיאות בנובמבר 2024. דמוקרטים סבורים, כי כל מה שהנשיא הזה עושה עכשיו בכל עניין שהוא נועד לשרת לא אינטרס לאומי אלא אינטרס עצמי. ממילא, כל שותף ברדיפת האינטרס העצמי יוצא נפסד.

לישראל יש סיבה סבירה לחשוש מפני גישתו של הממשל הנכנס אל איראן. צוות מדיניות החוץ של הנשיא המיועד מלא בוותיקי ממשל אובמה, שמילאו תפקיד בולט בתהליך המשא-ומתן על הסכם הגרעין עם איראן. אובמה עצמו גילה במרוצת השנים הבנה מוגבלת לחרדותיה של ישראל. מורשת מדיניותו במזרח התיכון הייתה הרת אסון, כמעט בכל מובן שהוא.

הלחץ על ביידן לחזור אל מסגרת ההסכם עם איראן יהיה ניכר, גם מבית וגם מחוץ. מוטב להבין שביידן אומנם ינסה לחדש את ההבנה עם איראן, אם כי אולי יתבע ממנה ויתורים נוספים. ישראל תחרוק שיניים, אבל מוטב שהחריקה הזו תהיה דיסקרטית יותר ממה שהייתה במרץ 2015, כאשר ראש הממשלה נשא נאום כמעט חתרני בקונגרס נגד הנשיא אובמה.

בכל תולדות התוכניות לטווח קצר כנראה לא הייתה משימה מורכבת יותר ממציאת האיזון העדין לימי טראמפ האחרונים. חשבון הנזק והתועלת של הימים האלה אינו מובן מאליו. זאת אומרת, לא כל מה שמצטייר כמועיל הוא בהכרח מועיל; לא כל טובת הנאה שאפשר לחלץ מטראמפ השוקע תשרת את צורכי ישראל בארבע השנים הבאות. זה הזמן לזהירות מופלגת.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988