בעולם למדו ובישראל סגרו? הרושם לא מדויק

הביקורת על הסגירה הממושכת של בתי הספר בישראל לא שככה גם אחרי שאחרוני המושבתים, תלמידי חטיבות הביניים, חזרו השבוע ללמוד בכיתות במתכונת חלקית. הרושם הרווח היה שבכל מדינה אחרת כמעט התעקשו להמשיך בלימודים סדירים למרות הקורונה. ראש האופוזיציה יאיר לפיד, למשל, האשים שרק בישראל ובבנגלדש התלמידים לא היו בבית הספר מאז מרץ. שר החינוך גלנט שדוחף לחזרה לפעילות מלאה, טען ביום א' באולפן ynet: "אנחנו רואים גם מה קורה באירופה, בכל המקומות שנמצאים בסגר משאירים את מערכת החינוך פתוחה. זה עניין של סדר עדיפות לאומי".

הרושם הזה לא מדויק, ונעשה עוד פחות מדויק בשבועות האחרונים. כבר הראינו בבדיקה של "המשרוקית" שהחיבור בין ישראל לבנגלדש הוא גוזמה חסרת בסיס. העיתונאי בן כספית, שחזר על התיקון בתכניתו ב-103FM, ביקש לציין שבכל זאת, "אנחנו היחידים כמעט שהיו להם תקופות שהם סגרו לגמרי". בדיקה שיטתית מוכיחה שגם זאת הפרזה.
כדי לא להסתפק באנקדוטות, נעזרנו במאגר מידע ענקי של ארגון אונסק"ו, שתיעד את מצב בתי הספר ב-210 מדינות וטריטוריות בעולם בכל יום מאז תחילת המגפה. המעקב מבוסס על ארבע קטגוריות: פתיחה מלאה, פתיחה חלקית, סגירה מוחלטת, וכן חופשות מתוכננות שאינן קשורות לקורונה.

לפי הסיווג של אונסק"ו, מערכת החינוך בישראל פועלת כרגע במתכונת חלקית בלבד. נכון שכל התלמידים חזרו לכיתות, אבל כמה משכבות הגיל עדיין לומדות חלק מימות השבוע באופן מקוון.

ישראל הקדימה לסגור בגל השני

ישראל היא לא המדינה המפותחת היחידה שהשביתה את מערכת החינוך כשהחל הגל השני, אם כי היא הייתה מהמקדימות. ב-1 בספטמבר, סוף החופש הגדול בארצות רבות, רק שלוש מדינות ב-OECD השביתו את מערכת החינוך. ב-1 בדצמבר המספר כבר הגיע לשבע. ועדיין, ברוב המדינות הלימודים נמשכים כסדרם.

בתום החופש, כמעט כל המדינות ב-OECD החזירו את התלמידים ישר ללימודים מלאים. ישראל הייתה זהירה יותר. אבל ככל שעבר הזמן והתחלואה עלתה, עוד מדינות רבות החלו לצמצם את הפעילות, גם אם לא הגיעו לידי השבתה מוחלטת.

כשאנגליה, צרפת, הולנד וספרד נכנסו לסגר שני בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר, מערכת החינוך שם המשיכה לעבוד באופן מלא. צ'כיה, לעומת זאת, סגרה שוב את בתי הספר ב-14 באוקטובר. פולין עשתה כמוה כעבור שבועיים, סלובניה בתחילת נובמבר, ויוון ואוסטריה באמצע החודש. איטליה, ליטא והונגריה עברו ללמוד במתכונת חלקית בערך באותו הזמן. אסטוניה הצטרפה אליהן בסוף נובמבר.

בקנדה ובצ'ילה, בתי הספר מעולם לא חזרו לפעילות מלאה מאז שנסגרו בחודש מרץ. במקסיקו הם נשארו סגורים לחלוטין לאורך כל התקופה.

גם מחוץ למדינות המערב רווחה מאוד המדיניות של סגירת בתי ספר. ב-1 בספטמבר רק 65 מדינות ואזורים בעולם, מתוך יותר מ-200, הפעילו את מערכת החינוך במתכונת מלאה. ברבות מהמדינות הסגירה נמשכה ברציפות מתחילת המגפה אל החופש הגדול וגם אחריו. אבל בשלושת החודשים האחרונים - בניגוד למגמה במערב - יותר ויותר מדינות מחזירות את התלמידים לשגרה. ב-1 בדצמבר, ב-116 מדינות בעולם מערכת החינוך הייתה פתוחה לחלוטין.

ראוי לסייג שמאגר המידע של אונסק"ו עלול לצייר תמונה מטעה לגבי מדינות גדולות כמו ארצות הברית, עם מערכת חינוך מבוזרת. אם בתי הספר סגורים רק במדינת ניו יורק, למשל, אבל פתוחים בשאר המדינה, אונסק"ו מסווגת את מערכת החינוך האמריקאית כאילו היא "פועלת באופן חלקי". גם מדינות שבהן חלק משכבות הגיל מושבתות ואחרות לומדות כרגיל מסווגות באותו אופן. לכן גם במדינה שבה מערכת החינוך פעלה כביכול במתכונת חלקית, ייתכן שילדים מסוימים לא הלכו לכיתה מאז מרץ.

מעל הממוצע העולמי, אבל פחות מב-OECD

האם התלמידים בישראל נעדרו מהכיתות, מאז תחילת המגפה, יותר מתלמידים במקומות אחרים בעולם? אם נתעלם מחופשות שמתקיימות בכל שנה, בין 16 בפברואר ל-1 בדצמבר היו בתי הספר בישראל סגורים בשל הקורונה 79 יום, ופעלו במתכונת חלקית 61 יום. מדינה ממוצעת ב-OECD סגרה את בתי הספר למשך 65 יום, והפעילה אותם חלקית 50 יום. אם מוסיפים את החופשות - בישראל היו 159 ימים ללא לימודים מלאים, וב-OECD רק 126. יוצא שתלמידי ישראל אכן למדו פחות. אפשר להסתכל באותם נתונים גם להיפך: באותה תקופה התקיימו בישראל 93 ימי לימודים סדירים, לעומת 113 בממוצע ב-OECD.

תלמידים מחוץ למדינות המערב היו מושבתים מלימודים אפילו יותר. הממוצע העולמי עמד על קרוב ל-94 ימי השבתה מוחלטת (153 כולל חופשות). אבל אם נתעלם מימים שבהם התקיימה פעילות חלקית, ונספור רק את מספר ימי הלימודים הסדירים, ישראל מפגרת גם אחרי הממוצע הממוצע העולמי הכללי - שכולל מדינות כמו בנגלדש, פנמה, עיראק וסודאן שבהן בתי הספר לא נפתחו כלל מאז מרץ.

ברקע הדיון בהשבתת הלימודים מרחפת כמובן שאלת הנחיצות הבריאותית: האם נוכחות התלמידים בכיתות גורמת לעלייה בתחלואה? זאת שאלה סבוכה שלא נדרשנו אליה כאן. ארגון הבריאות העולמי אמנם פרסם המלצות בנושא, אבל מומחי הארגון נזהרו מקביעה חד-משמעית. הם מודים שקשה לדעת עד כמה בתי הספר משפיעים על ההדבקה בקהילה. אחת הסיבות לכך היא שרוב נתוני ההדבקה בקורונה מבוססים על בדיקות שנערכות לחולים שפיתחו סימפטומים. אלא שילדים נוטים לפתח תסמינים פחות ממבוגרים, ולכן ההנחה היא שרבים מהילדים שנושאים את הנגיף כלל אינם מאותרים.