קיבוצים | פיצ'ר

פרידה מירח פארן: קיבוץ האון התפרק, אך ההיסטוריון שלו נותר אופטימי עד הסוף

"אשתי כבר צוחקת עלי, אבל גם אחרי כל מה שקרה, אני עוד רואה יישוב פורח, חי ותוסס עם ילדים שיחזרו להתרוצץ בדשא", כך אמר לנו לפני חודשיים ד"ר ירח פארן מקיבוץ האון כשהגענו לקיבוץ לראות האם הפעם תמצא הדרך לחלץ את הקיבוץ מקריסתו הארוכה • ביום שישי, בגיל 82 הוא הלך לעולמו

ד"ר ירח פארן / צילום: איל יצהר
ד"ר ירח פארן / צילום: איל יצהר

יש אנשים שהלב שלך נפתח לקראת החיוך הנוצץ בעיניהם כאילו היה דלת אוטומטית. כזה היה ד"ר ירח פארן, ממייסדי קיבוץ האון על חופי הכנרת שהלך לעולמו ביום שישי והוא בן 82.

לפני חודשיים נפגשנו על מדשאות הקיבוץ שפורק ועומד להפוך ליישוב קהילתי. פארן, היסטוריון הקיבוץ, הוביל אותנו בין השבילים אל עץ פיקוס בנגלי מפואר שנטעו הוא וחבריו ב-1956. למראה העץ השיל מעצמו באחת את משא השנים והתארים המכובדים ונתלה כילד על אחד משורשי האוויר. "חבר'ה", קרא לנו, "אפשר לעשות פה טרזן!".

על חורבות קיבוץ האון שנושק לכינרת יקום בקרוב יישוב קהילתי. או עיירת נופש לעשירים

ד"ר ירח פארן היה מראשוני היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, בשנת 2015 פרסם את הספר 'עד שיחזור אחרון החיילים - סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל'. במשך שנים רבות שימש כמבקר המועצה האזורית עמק הירדן ורבים מהמפעלים באזור (בשנות 2018 קיבל את פרס המועצה האזורית על מפעל חיים). פארן נודע בעיקר בשל פעילותו לחשיפת אתרים היסטוריים בעמק הירדן ובסביבתו, ושימורם. האתר המזוהה איתו ביותר היא האנדרטה לזכר שני טייסים טורקים שמטוסם התרסק במקום בפברואר 1914. "לא יהיה מוגזם לומר שהדאגה המרגשת של תושבי קיבוץ האון וד"ר פארן לאנדרטה היקרה לעם הטורקי היא סמל לחברות גדולה ורבת שנים בין שתי האומות שלנו", אמר השגריר הטורקי בישראל, מר כאמל אוקם, לפני כשנתיים. לא רחוק מהאנדרטה נמצא מעיין "עין שוירח", שאת בריכת המים שלו, שהקומה בשנות הארבעים, שיפץ ירח והוא נקרא על שמו (שילוב השמות "שריר" ו "ירח").

שלט ההסבר לצד בריכת המים במעיין "עין שוירח" / צילום: ויקיפדיה
 שלט ההסבר לצד בריכת המים במעיין "עין שוירח" / צילום: ויקיפדיה

פארן ליווה את הקריסה הארוכה והמייסרת של הקיבוץ אליו הגיע לפני כ-65 שנים כנער. "אם בהאון היו פותחים מפעל לארונות מתים", אמר לנו בחיוך כשמנינו את הכשלונות המסחריים של קיבוץ האון לאורך השנים, "אנשים היו מפסיקים למות".

"נשבר לנו החלום", הודה ,"אבל אני אוהב את האון; יש לי פה חברים שאני נהנה מחברתם, נוף שאין בשום מקום. אני מסתפק במועט וחי לא רע. היו לי פה חיים עצמאיים, משפחה, עבודה מעניינת שהייתי מסור לה". אבל למרות הקריסה, נשאר אופטימי וכבר חיכה לראות מה צופן בחובו הפרק הבא בספר של קיבוץ האון.

"אני חולה כרוני", אמר לנו, "המחלה שלי בלתי ניתנת לריפוי: אופטימיזמוס פרפטום. אני תמיד אופטימי. אשתי כבר צוחקת עלי, אבל גם אחרי כל מה שקרה, אני עוד רואה יישוב פורח, חי ותוסס עם ילדים שיחזרו להתרוצץ בדשא".

ביום שישי הלך לעולמו. הותיר אחריו את יעל, ארבעת ילדיהם: תמר, ארז יוחאי ואלה, ו-14 נכדים ונינה. לבקשתו, לא התקיימה לוויה. "הוא לא היה איש של קיטש", אומרת בתו אלה המתגוררת בקיבוץ האון, "ועדיין נגע בכל אחד מאיתנו. האופטימיסט הנצחי אמנם לא זכה לראות את הפרק הבא, אבל את האופטימיות שלו הוא הטביע בנו. אנחנו ממשיכים בדרכו".

יהי זכרו ברוך.