למפגינים יש אשם תורם לאלימות המשטרתית

קבוצות שונות באוכלוסייה חשות שמופנית אליהן אלימות חריגה ולא הוגנת בשל סטראוטיפים ודעות קדומות • למרות התחושות, המציאות בשטח מוכיחה כי חלק לא מבוטל מהמקרים שמסתיימים באלימות התחילו מהפגנת זלזול כלפי סמכות השוטר

שוטרים במהלך הפגנה / צילום: דימה וזינוביץ
שוטרים במהלך הפגנה / צילום: דימה וזינוביץ

בחודשים האחרונים, עם ריבוי ההפגנות והמחאות הנשמעות מקבוצות חברתיות שונות בישראל ובעולם, אנו עדים לעלייה בדיווח על אירועי תוקפנות חמורים של שוטרים כלפי אזרחים. בכל פעם שאירוע כזה מגיע לשיא, אנחנו קודם מזדעזעים וכועסים, ואז מתחילים לשאול שאלות האם מדובר באירועים חריגים הקשורים לזמן ומקום? האם אותה אלימות היא ביטוי של התנהגות חריגה של שוטרים בודדים המחזיקים בדעות קדומות וסטראוטיפיים? ואם לא - האם ייתכן שמדובר בדפוס התנהגות שיטתי, מתמשך וממוסד, ואלימות היא למעשה חלק מדרך הפעולה הפורמלית של המשטרה?

אף על-פי שכל שאלה טומנת בחובה הסבר אחר לאלימות ומטילה את האחריות על גורם אחר, נראה כי תשובה חיובית לכל אחת מהן תהיה נכונה באותה מידה, וכי אנחנו שבויים בתוך מעגל קסמים שאין מוצא ממנו.

יתרה מכך, חלק לא מבוטל מהאנשים שחיים בקבוצות שסופגות את האלימות (החברה החרדית, יוצאי אתיופיה, החברה הערבית), מאמינים שמדובר בשימוש בכוח מוגזם שמכוון כלפיהם בצורה בוטה ולא הוגנת בגלל מי שהם ומה שהם מייצגים; בעוד שהחלק האחר בציבור משוכנע שמדובר בהתנהגות נאותה של המשטרה שמתמודדת עם אוכלוסייה מסוכנת, שמקבלת את היחס שמגיע לה.

כך למשל, אנשים רבים בציבור החילוני סבורים כי האלימות שהופנתה כלפי החרדים הייתה בלתי נמנעת, ורואים בשוטרים קורבנות של הנסיבות.

הפערים בתפיסות הללו לא מצטמצמים אלא רק הולכים ומתחזקים כשהציבור שומע על תגובה סובלנית של המדינה כלפי אלימות השוטרים ועל זיכוי שוטרים מהאשמות הקשורות לאלימות. בתגובה לכך, הקורבנות יוצאים במחאה לרחובות, ובמקום להעביר מסר המכוון להפסקת האלימות - הם מצטיירים כאלימים ומסוכנים יותר (כך היה למשל באירועי אוקטובר 2000 במחאה של החברה הערבית ובמחאת קהילת יוצאי אתיופיה ב-2019 לאחר הרצח של הצעיר סלומון טקה ז"ל).

אז מה גורם להתנהגות תוקפנית מצד המשטרה, ולמה זה תמיד נגד אותן אוכלוסיות?

נתחיל מהמובן מאליו - אלימות משטרתית היא סימפטום מטריד של מפגש סורר בין אנשים שחיים בקבוצות מובחנות בחברה לבין המשטרה שתפקידה לשמור על הסדר, תוך כדי שהיא מייצגת את החברה בכללותה ואת העומדים בראשה. המתח בין המשטרה לקבוצות חברתיות אלה אינו חדש, והאלימות מופנית שוב ושוב כלפי אותן קבוצות; בזמן שהמשטרה רואה את עצמה כמי שמייצגת את החוק והממסד, האנשים השייכים לקבוצות אלה רואים במשטרה כמי שמייצגת את הכוחות שמדכאים אותם, ומגיבים אליה בהתאם.

אנחנו מסתכלים על מארג חברתי מורכב שבו בימים אלה החברה חרדית, ובימים אחרים יוצאי אתיופיה, החברה הערבית, מתנחלים, מפגיני בלפור ואחרים, מתויגים כמסוכנים וכמאיימים על הסדר החברתי, וכל מפגש שלהם עם גורמי סמכות הופך להיות נפיץ. המשותף לכל הקבוצות האלה הוא השוני התרבותי שלהם מהזרם המרכזי בחברה וגישה ביקורתית שהם מפגינים כלפיה.

בעיני השוטרים, תפקידם לשמור על הסדר הציבורי, וכדי לעשות זאת הם צריכים להפגין סמכותנות, והם מצפים לקבל יחס של כבוד. התבוננות מקרוב באירועי האלימות הקיצוניים מעידה כי רוב המקרים שמסתיימים באלימות חריגה מצד המשטרה הם כאלה שהתחילו מהפגנת חוסר כבוד כלפי הסמכות של השוטר.

הציבור הסורר, לעומת זאת, כחלק מהמחאה שלו ומהניסיון שלו להעביר מסר שמבקש שינוי חברתי, מפגין חוסר אמון בשוטרים המייצגים את החוק ומזלזל בסמכותם, וכך נוצר מעגל קסמים שמזין את עצמו ללא הרף.

במעגל זה, ככל שיש בחברה יותר אנשים ואירועים שמסומנים כמאיימים על הסדר הציבורי - כך תהיה יותר מחאה, ויהיה יותר צורך בפיקוח; וככל שהמחאה תהיה נוקבת יותר - כך ההסתברות לשימוש באלימות תגבר.

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו אם כך היא, האם ייתכן שהתיוג והתוקפנות הנלווית אליו הם הדרך של השלטון והעומדים בראשו לשמר סטטוס-קוו שבו קבוצות שוליים נשארות בשוליים? או שהאחריות היא דווקא בידיים של קורבנות האלימות, והאלימות היא תגובה בלתי נמנעת של המשטרה לאנטגוניזם ולהתנהגות פרובוקטיבית שלוחת רסן כלפיה?  

הכותבת היא ראש החוג לקרימינולוגיה והחוג לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי

צרו איתנו קשר *5988