זה הזמון לחזור לעסוק בנושאים שמשפיעים באמת על חיינו

הזקנים נזרקו לצד ואילו הנושאים שנוגעים לנשים בקושי עושים כותרות • זקנים ונשים יש בכל המגזרים, למה הם נותרים מחוץ לסדר היום האזרחי? • המאבק שלנו הוא החזרת המהות והתוכן למרכז • על מה אנחנו מצביעים בעצם? פרויקט מיוחד

קשישה ישראלית עם מטפלת זרה / צילום: שלומי יוסף
קשישה ישראלית עם מטפלת זרה / צילום: שלומי יוסף

ונניח, רק נניח לשם התרגיל, שהבחירות האלה היו על נושאים אמיתיים, כאלה שנוגעים לכל אחת ואחד מאיתנו, כאלה שבאמת משפיעים על חיינו. נניח שמי שרוצים עכשיו לשכנע אותנו שנצביע עבורם, היו באמת מתעמקים כדי לגבש לעצמם תפיסת עולם ודעה ותוכנית עבודה בשאלות שנוגעות לחיים של האזרחים. מה היו הנושאים שצריכים להיות במקום גבוה בסדר היום של הבחירות האלה?

למשל, נפנה את המבט לשתי קטגוריות חברתיות שלא נמצאות על סדר היום של הבחירות האלה, או בחירות בכלל.

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

אחת מהן היא אוכלוסיית הזקנים, או בשם היותר מעודכן שלה האזרחים הוותיקים. אלה, שבסגר הראשון כל העיניים היו נשואות אליהם, שעקבנו בחרדה אחרי התפשטות הקורונה במוסדות לדיור מוגן ובבתי האבות שבהם הם מתגוררים, הסבא והסבתא שביקשו מאיתנו לשמור עליהם ולכן לא לבקר אותם, אלה שכיכבו במהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה, שתמונותיהם עיטרו את העמודים הראשונים בעיתונים. יש מיליון כאלה בישראל. מיליון.

ומה קרה? כלום. הם חזרו להיות שקופים. ממש כמו קודם. איש אינו מדבר עליהם, שום מפלגה לא שמה אותם בסדר היום שלה, אף אחד (כמעט) ממי שמבקשים מאיתנו להצביע לו או לה לא נושא את הדגל של הזקנים.

הם חזרו להיות בודדים, רחוקים מהעין ולעיתים קרובות עניים מאוד. למה? במילה אחת גילנות. זה אותו מושג חמקמק שמגדיר את היחס שלנו כחברה לזקנים. אבל באופן יותר קונקרטי, אפשר לסמן לפחות שני עניינים משמעותיים שנובעים מהעובדה שהמדינה לא מספקת להם את רשת הביטחון הנדרשת כדי שיוכלו לחיות בכבוד. האחד הוא הביטוח הסיעודי, משום מה, לא נכלל במסגרת ביטוח הבריאות שלנו, והשני הוא גובה קיצבת הזיקנה, סליחה קיצבת האזרח הוותיק שלא השתנתה כבר יותר מעשור.

כשהחליטה מדינת הרווחה של 1954 להעניק קצבת זיקנה לכל אזרח ואזרחית עם הגיעם לגיל פרישה, זו הייתה החלטה ערכית, וגובה הקיצבה נגזר מהשכר הממוצע במשק והיה צמוד אליו וכך עלתה בהתאם. ב-2001 הוחלט להצמיד את הקיצבה למדד. אלא מה, בערך ב-2011 עליית המדד כמעט נעצרה. ובעשור האחרון עלתה קיצבת הזיקנה ב-3% בלבד. והיא עומדת היום (בכפוף לגיל, ותק, מספר שנות עבודה וכו׳) על בסיס של 1,500 שקל ליחיד ו-2,300 לזוג. זהו. השכר הממוצע, לעומת זאת, עלה בעשור הזה ביותר מ-20% והוא עומד היום על יותר מ-10,000 שקל לחודש.

הביטוח הסיעודי אינו כלול בביטוח הבריאות, והופך את הזקנים הסיעודיים חשופים ולא מוגנים. למה? ככה.

ולמרות זאת (כמעט) אף אחד מהפוליטיקאיות והפוליטיקאים לא הפכו את הנושאים האלה לדגל שלהם. ואף אחד לא רואה במיליון האזרחים הוותיקים מאגר מצביעים פוטנציאלי.

ולא, מפלגת גמלאים/אזרחים ותיקים/זקנים זה לא הפתרון. הפתרון הוא שסוגיות שנוגעות לזקנים יהיו חלק מסדר היום של המפלגות ״הרגילות״. ברוח האמירה המהפכנית לפיה גם זקנים הם בני אדם.

הקטגוריה החברתית השנייה היא הנשים. כן, אותם 51 אחוזים מהאוכלוסייה שמשום מה נקראים מיעוט. הנשים, ששנה אחרי שנה, עם פרסום טבלאות השכר מתברר שעדיין יש פערים בין שכרן לבין זה של הגברים בשיעור שנע בין 13-27 אחוזים ויותר. ושנה אחרי שנה מתברר מספרן הנמוך של הנשים במוקדי קבלת החלטות, ומספרן הזעום בראשות חברות מסחריות גדולות במשק, וחוסר השוויון במוסדות להשכלה גבוהה, או מספרן הגבוה במגזר הציבורי, אבל בתפקידים שבהן השכר בממוצע נמוך יותר משל הקולגות הגברים. או העובדה שנשים מככבות במספרים עצומים בין המפוטרות, או מי שהוצאו לחל״ת עקב מגפת הקורונה, ועל מה המגמה הזאת מעידה. או על העובדה שיש עלייה משמעותית באלימות במשפחה. כן, כל הדברים האלה שמשום מה, גם בשנת 2021 עדיין נחשבים לנושאים ״נשיים״ ולא לנושאים שנוגעים לכלל החברה לא נמצאים על סדר היום הציבורי הכללי.

אלה נושאים ונתונים שעולים במרוכז ביום האישה הבינלאומי, זה שאותו ציינו ב-8 במרץ, ויורדים מסדר היום כלעומת שבאו וחוזרים למגירה עד לשנה הבאה. אבל אלה הנושאים שמהם מורכבים החיים של רובנו. אלה הנושאים שקובעים את מידת היכולת שלנו לפעול, לתפקד, להצליח, ולצמוח כיחידים, יחידות וכחברה.

אז הזקנים נזרקו למחוזות השקופים שלצד הדרך ואילו הנושאים שנוגעים לנשים מעניינים, מסתבר, רק נשים, או נכון יותר לומר רק ארגוני נשים, או את אותן פמיניסטיות זועמות שכל היום עוסקות בהשוואות בין גברים ונשים.

אבל רגע, הרי כולנו, ככל שהרפואה משתבחת וככל נהיה בריאים, כולנו נגיע לגיל זיקנה ונרצה שנבחרי הציבור יראו אותנו ויתנו מענה לצרכים שלנו. ולכולנו יש אימא, או סבתא, ואולי בת זוג, או בת. וכולנו רוצים להאמין שחשוב לדאוג גם לדור הבא. ושתי הקבוצות החברתיות האלה אינן מגזרים. זקנים ונשים יש בכל המגזרים. גם בין החילונים, וגם בין הדתיים, גם בין היהודים וגם בין הערבים וכן הלאה.

אבל מערכת הבחירות הקרובה, כמו זו שקדמה לה וכל האחרות לפניה, חזור לדשדש במדמנת ״כן ביבי - לא ביבי״ במקום לעסוק במה שחשוב לנו, לחיינו ולעתיד שלנו, ואנחנו נצטרך להמשיך ולהיאבק כדי שהנושאים החשובים באמת יחזרו למרכז סדר היום.

הכותבת היא עיתונאית עצמאית

צרו איתנו קשר *5988