"כבר חשבתי שלא אצטרך לשלם הלוואות בחיים, ועכשיו אני יודע שאשלם עוד שש שנים קדימה"

מגיל 15 וחצי עמית מגל שכטר עובד בנוקטורנו, בית הקפה והמוסד הירושלמי, שהיום הוא הבעלים שלו. כשבני גילו הלכו לבית הספר, הוא העדיף להיות במקום אחר. "כשאימא שלי ואני הגענו לירושלים, זה היה או להתחיל ללמוד בתיכון ליד"ה, או לעשות בגרות לבד ולהיכנס למטבח, ואני חשבתי שתיכון זה בזבוז זמן עבורי. אימא שלי הייתה בעד, כי גם ככה היה לי הסכם עם בית הספר שאני בא פעם ביומיים בלבד" (צוחק).

כשהיה בן 17 התחלפו הבעלים, ועמית ניהל עבורם את המקום, שכלל בתחילת הדרך רק שלושה שולחנות ובר. "מי שהכיר אותי לא האמין שאני בן 17, חשבו שאני יותר מבוגר. התייחסו אליי במלוא הרצינות, כי הייתי מאוד בוגר לגילי, וניהלתי אנשים שמבוגרים ממני בכמה וכמה שנים. זה לא קשר לגיל כרונולוגי, פשוט הוכחתי את עצמי".

פסט פורוורד ל-2010, מגל שכטר הופך לשותף במקום. כעבור שנתיים התחילו דיבורים עם העירייה על הזזת נוקטורנו בכמה מטרים, אל מתחם המעצבים הסמוך. "חשבנו לעצמנו שמה צריך את זה, מדובר במקום מאוד גדול, ולנו טוב איפה שאנחנו.

"בסוף נפרדתי מהשותף, קניתי את חלקו בהרבה הלוואות, ועברנו. העירייה שכרה את המתחם, ואנחנו היינו בקומת הכניסה ובחוץ. אחרי שלוש שנים העירייה הודיעה שהיא עוזבת, כי זה לא משתלם לה. הציעו לי לקחת את כל המתחם, או שישכירו את הקומות האחרות לגורם שלישי. החלטתי לצלול למים. זה היה ב-2016.

"בקומה הראשונה היה מתחם אופנה ועיצוב, ובתחתונה פתחנו אולם תרבות עם הלוואות בערבות מדינה וכל הכסף שהיה לי. זה מקום רב תכליתי, עם מופעי תרבות, אירועים ומסיבות קוקטייל. קצת אחרי זה הקמתי את עמותת 'ספקטרום - בית לתרבות ואמנות בירושלים' כי זה לא תחום רווחי, אתה צריך תמיכה כלכלית. רק עכשיו אנחנו מתחילים לקצור לאט לאט את הפירות של ההשקעה הזו. הפכנו למוסד מוכר במשרד התרבות בתחומי הספרות והאמנות הפלסטית, ובקרוב גם במוזיקה".

מתחם התרבות נקרא נוקטורנו לייב, וטרום הקורונה היו בו יותר מ-20 אירועים בחודש. "זה הפך בית להרבה אמנים, כמו אפרת גוש, עלמה זוהר, יהלי סובול ועמיר לב", מספר מגל שכטר.

ואז באה הקורונה.
"מערבולת קשה. שלושת התחומים פסקו בבת אחת - בית הקפה, העיצוב וההופעות. ב-14 במרץ הרגשנו שיורד עלינו חושך גדול. היה לי צוות של שנים, ולכן הדאגה הראשונה שלי בסגר הראשון הייתה מה יקרה איתם, איך הם יסתדרו. רק אחרי זה התחלתי לחשוב על עצמי. לשלוח 40 איש הביתה לחל"ת זה כמו לפרק משפחה. זו הייתה טראומה.

"זה היה מצב שאתה צריך להמציא את עצמך מחדש, כי זה להיות או לחדול. החלטתי שלא משנה מה, אני לא סוגר. באתי למקום ריק. השקט זה משוגע, וזה יכול להכניס לדיכאון עמוק. הייתה תחושת HELP גדולה. לא חשבנו שמישהו יכבה את האור על העולם ככה.

"בהתחלה הייתי בכל התפקידים, אפילו עשיתי שליחויות על קטנוע בעצמי כשהיה צריך - עד שהקמנו מערך שליחויות יציב. בעצם נפתח לנו פלח שוק שלא היה קיים עד הקורונה. הקמנו פלטפורמת הזמנות, הקמנו אתר לחנות המעצבים, למדנו להיות יותר דיגיטליים.

"עשינו גם הופעות דיגיטליות עם גבע אלון ועם מרינה מקסימיליאן בלומין, ושידרנו את זה חינם בפייסבוק לייב. זה נתן לי להגיד איים סטיל אלייב, גם אם אין קהל ואנשים. השגנו לזה תקציבים דרך שיתופי פעולה עם גורמים בירושלים. הם אלה ששילמו לאמנים, ואנחנו המשכנו להאיר תקופות חשוכות שבהן ירד המסך על כל עולם התרבות".

ואז נגמר הסגר הראשון. קיבלתם קצת אוויר.
"החזרתי את רוב העובדים מהחל"ת. קיימנו הופעות בקפסולות, אבל חוסר הניהול הורגש לכל אורך הדרך, התקנות השתנו כל הזמן. כל בוקר היית צריכה לקום ולשמוע חדשות, כדי לדעת איך להתנהל.

"ואז הגיע הסגר של ראש השנה. אנחנו התכוננו למשהו קצר, ובסוף הוא נמשך חצי שנה. הצוות התפרק לגמרי, הם נפוצו לכל עבר, מתוך 30 חזרו עכשיו 4. ואני לא יכול להאשים אותם. אנחנו בשלב של גיוס עובדים בכל המחלוקות, בינתיים גייסנו 12 עובדים חדשים".

לא קל.
"לא קל זה אנדרסטייטמנט. בספטמבר התחתנתי, ואשתי גם מגויסת לפה ומנהלת את המדיה הדיגיטלית. לפני הקורונה העסקתי חברה שתעשה את זה, אבל לא יכולנו לעמוד יותר בתשלומים, אז הפכנו את זה לאינהאוס. גייסתי גם את אימא שלי לעבוד בעסק - היא עושה את התקשורת השיווקית. נוקטורנו זה הכי עסק משפחתי, וכולם משולמים, זה לא בהתנדבות".

מה מצבכם עכשיו?
"מאז הפתיחה המחודשת אנחנו רואים שמחה גדולה. אין מה להשוות לימי הטייק אווי. טבע האדם הוא סתגלן, אחרי שנה אנשים למדו לחיות עם הקורונה, והם עייפים מהפחד. אבל ייקח לנו זמן לחזור, אנחנו עוד לא ב-100% - יותר ב-60%-70%. יש גם קושי עם ההופעות, כי כבר אין סולד אאוט - אנשים מאוד מהססים וחוששים להיות בחלל סגור.

"בירושלים עברנו תקופות של פיגועים, וסכינאות וחומת מגן, זה לא אותו דבר. כשהפחד הוא בלתי נראה הוא משתק אנשים. הקורונה שיבשה את חיינו בצורה הכי דרמטית שיכול להיות. אני מאמין שביוני-יולי נחזור למה שהיה לפני הקורונה".

איך השנה הזו השפיעה עליך כלכלית?
"אני עדיין בקשיים מרובים, ייקח לי הרבה זמן להתאושש. לקחתי הלוואה בערבות מדינה כבר בסגר הראשון, אחרת לא היינו מגיעים לסגר השני. הזרמתי חסכונות חיים לתוך המקום. החלטתי להציל את העסק בכל מחיר.

"אנחנו רואים מגמה חיובית, אבל לעסק בסדר גודל כזה, שמשלם שכירות גבוהה, ומשכורות וארנונה גבוהה, ייקח הרבה שנים להתאושש. כבר חשבתי שלא אצטרך לשלם הלוואות בחיים, ועכשיו אני יודע שאשלם עוד שש שנים קדימה".

עמית מגל שכטר, בעלי בית הקפה נוקטורנו בירושלים.  בן 40, נשוי, גר במבשרת ציון. בעל תואר בפסיכולוגיה ומוזיקולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il