את מחיר ההיענות לרבנים משלמת החברה החרדית

העיתונאי החרדי ישי כהן האשים ביום שישי את אישי הציבור החרדים בהתעלמות מהסכנות שבהתכנסות ההמונית במירון, וסיים את דבריו באמירה: "פוליטיקאי חרדי שיתנגד לתקנות שיגבילו את מספר המשתתפים באירועי לג בעומר במירון בשנים הקרבות - הוא פשוט בוגד , בוגד בקהל שאותו הוא מייצג".

האמירה הקשה הזו כוונה על פניו ללקחים העתידיים, אבל מתייחסת בעצם לאשמת הפוליטיקאים החרדים בפופוליזם מחד, ובהתעלמות מהצרכים הנחוצים האמיתיים של הציבור שלהם, ומתבקש להוסיף - לא רק במירון.

כשיש הכרעות קשות הם מסתתרים היטב מאחורי הרבנים, וכאן חלק מהבעיה. הביטוי המוכר הוא "קץ שלטון המר"נים", המתייחס לעידן שלאחר לכתם לעולמם של גדולי הדור החרדיים, שהנהיגו את הקהל הזה ברמה, הרב שך, שנפטר ב2001, הרבנים שטיינמן ואלישיב שהנהיגו אחריו, וכמובן הרב עובדיה יוסף שהותיר חלל ענק.

לא שאין הנהגת רבנים ממשיכה, אבל זו לא שמרה על הציבור החרדי האשכנזי מאוחד. החסידים כבר מתייחסים הרבה פחות לרבנים הליטאים. בצד הליטאי, פילוגים והשפעה חלקית וחלשה של הרב קנייבסקי הקשיש, שאמנם מועצמת בכלי התקשורת החרדים והכלליים, אבל בפועל רחוקה מלהיות הנהגה. ראש מועצה מקומית חרדית שראיינתי בזמן קורונה, ונהג בניגוד לאמירות שפורסמו בשם רבנים, התחמק כששאלתי על כך, ואמר "יש רבנים שאישרו לי לפעול אחרת".

קו קיצון ודוגמטי

היחסים עם החברה הישראלית ובעיקר זו החילונית התחדדו בשנים האחרונות, על רקע המהלכים הללו, ובעיקר במערכות הבחירות המקצינות את הפערים, והידרדרו לתהומות. פוליטיקאים מהשמאל ומובילי דעה בציבור החילוני תקפו בצדק ושלא בצדק את הפוליטיקאים ואת הציבור החרדי כולו, בנימות שלעתים נראו כמו-אנטישמיות. התגובה, לפחות של מקצת הפוליטיקאים החרדים, הייתה התקפות נגד והקצנה בעמדות.

המשבר הפוליטי בשנתיים האחרונות נגרם גם בגלל התנהלות הפוליטיקאים החרדים בנושאים כמו מתווה הכותל, חוק הגיור, חוק הגיוס ועוד דוגמאות המתאפיינות בקו קיצון ודוגמטי. הקרע בין החברה החרדית לשאר ישראל התרחב מאוד, ודובריה - גם אלה הנעימים והמתונים - התקשו להסביר עמדות אלה.

בשל מאפייניה, מגפת הקורונה פגעה יותר מכל באזורי אוכלוסין צפופים ובמוסדות חינוך שבהם יש פנימיות, בדומה למה שקרה בחברה החרדית. אלא שגם כאן, ההנהגה החרדית הייתה עסוקה בדאגה לצמצום ההגבלות במרחב החרדי, ולהמשך רציף של הלימודים במוסדות השונים. הח"כים והשרים החרדים עשו למעשה ההיפך מהנדרש כדי לסייע למאבק בהתפשטות הגל השני והשלישי של המגפה.

וגם במירון אפיון ההתנהלות הזה לא השתנה. מה שעניין בעיקר את ההנהגה החרדית היה היענות לדרישות של עוד ועוד חסידויות וקבוצות, ל"הדלקות" משלהן במהלך ההילולה, ולעוד ועוד הסעות וחניונים שהגדילו את מספרי הבאים עד לכרבע מיליון בשנתיים שלפני הקורונה.

חובה לומר שגם הם התריעו על הסכנות, ובלט בכך ח"כ משה גפני, שקיים לא מעט דיונים בוועדות הכנסת בנושא ודרש הקצאה ממשלתית להכנת האתר למבקרים. אבל ברגע האמת, כשהאירוע התקרב, זנחו כולם את האזהרות והתמקדו בלאפשר לכמה שיותר מבקרים להגיע.

יותר מתערבבים ומעורבים

ואחרי כל זה, השינוי כבר כאן. בלא מעט כתבות כאן בגלובס תיארנו את המהפכה המתרחשת בחברה החרדית, כלכלית חברתית וציבורית. את השיעור הגבוה במיוחד של הנשים החרדיות היוצאות לעבודה, את כניסת החרדים להייטק, את חדירת האינטרנט לכמחצית מבתי האב החרדים, לעומת אחוזים בודדים בתחילת העשור.

כלומר, החברה החרדית משנה את פניה. לא הופכת חילונית חלילה, אבל מתערבבת יותר ומעורבת יותר. יש עדיין מעגלים שלמים, חסידויות, קבוצות מסתגרות וכיוצא באלה, אבל השינוי קורה, בדרך כלל למרות ההנהגה הפוליטית.

ועוד נקודה אופטימית. הציבור החילוני ברובו מביע בימים אלה הזדהות עם האבל על הנספים, ומשתתף בסיוע למשפחות ולנפגעים. ההתנהלות הזו מגבירה את התחושה שהעימות וההתקפות ההדדיות בין המגזרים, הן יותר ברשתות החברתיות המקצינות ובין פוליטיקאים אינטרסנטים, ופחות במציאות בשטח.