פריצת דרך בדיני העבודה: העובד כבר לא בצד החלש?

השנה האחרונה טרפה את הקלפים בסוגיית יחסי עובד-מעסיק • שופטי ביה"ד הארצי לעבודה הובילו קביעה הנותנת משקל רב לרצון הצדדים - כלומר, להשאיר להם להחליט אם העובד ייחשב שכיר או עצמאי, ובלבד שפעלו בתום-לב • זוהי תפנית דרמטית בדיני העבודה בישראל, שאין ממנה דרך חזרה

בניין בית הדין הארצי לעבודה בירושלים / צילום: רפי קוץ
בניין בית הדין הארצי לעבודה בירושלים / צילום: רפי קוץ

כל מנהל חייב לדעת מראש אם הוא קיבל לעבודה עובד שכיר או עובד עצמאי. טעות של המנהל בקשר לכך עלולה לעלות ביוקר לארגון בו הוא משרת, שכן למעסיק יש מחויבות רבה ומקיפה כלפי עובד שכיר שלו.

אין בחוק הגדרה מיהו עובד שכיר. לכן, פסיקת בתי הדין לעבודה גיבשה במרוצת השנים שורת מבחני עזר, כמו: מצד אחד, מידת השתלבות העובד בארגון, ומידת השליטה והפיקוח עליו מצד המעסיק, המצדיקים הכרה בעובד כשכיר; ומצד שני, נבדקה השאלה אם אותו מועסק מפעיל עסק עצמאי משלו, המעניק שרות גם למעסיקים אחרים. כמעט ולא ניתן משקל לתניות הסכם העבודה עליו חתמו הצדדים, בשל ההנחה הבסיסית שיש בו ניצול של כוחו העודף של המעסיק.

השנה האחרונה טרפה את הקלפים בסוגיית זיהוי יחסי עובד ומעסיק. מגפת הקורונה פיתחה תרבות ארגונית דיגיטלית של עבודה מרחוק, והצריכה גם את בית הדין הארצי לעבודה לשנות את חוקי המשחק. או אז הגיעה ההזדמנות לשינוי המיוחל. זאת, בצורת התחשבות בית הדין לעבודה ברצון הצדדים ותום-הלב שלהם, במקרים בהם היה צורך בזיהוי עובד שכיר (ע"ע 15864-04-18 כותה ואח' נ' עיריית רעננה ואח', פסק דין מיום 7.4.21).

חידוש רעיוני מהפכני

שופטי בית הדין הארצי, הנשיאה ורדה וירט-לבנה והשופט רועי פוליאק, הובילו חידוש חשוב. אותו החידוש עניינו קביעה הנותנת משקל רב לרצון הצדדים. כלומר, להשאיר לעתים לצדדים ליחסי העבודה, לקבוע בעצמם אם העובד ייחשב לעובד שכיר או עובד עצמאי, ובלבד שפעלו בתום-לב. וכך נולדה התזה, לפיה אדם שידע והבין שמעמדו הוא עובד עצמאי, ובחר להסכים לכך משיקוליו הוא, לא יוכל לכפור בכך בקלות בתום ההתקשרות עם מעסיקו וליהנות מהזכויות הנובעות משינוי המעמד למפרע. יש בכך משום פריצת דרך בתפיסה השמרנית ששררה שנים רבות, כזו הרואה את העובד כמוחלש וזקוק להגנת דיני העבודה.

מדובר בחידוש רעיוני מהפכני, היכול לזלוג בהדרגה להלכות משפטיות נוספות, שקיומן נובע מהתפישה שהעובד הוא החלש, והמעסיק הוא החזק. ארבעה שופטים (מתוך הרכב מורחב של תשעה שופטים) תמכו באותו החידוש. הם ביקשו לבטא מצב שבו יש לראות את העובד המודרני, בעידן הדיגיטלי, כמי שיש לכבד את רצונו בהעסקה לפי חוזה המתאים לו, ובלבד ששני הצדדים הן המועסק והן המעסיק פעלו בתום-לב.

בסופו של יום, בשל הסתייגות שופטים אחרים בהרכב בית הדין הארצי, אי-אפשר לראות עדיין ברעיון המהפכני האמור, אבן-דרך מחייבת. אולם את הנכתב אין להשיב. עצם הבעת הדעה שקנתה לה אחיזה אצל ארבעה משופטי בית הדין הארצי, היא משמעותית. זו דעה ליברלית הנוגעת ל"חופש החוזים" של המתקשרים בחוזה העבודה. זוהי תפנית דרמטית בדיני העבודה בישראל. תפנית שאין ממנה חזרה. אמור מעתה, הפטרונליות של דיני העבודה על יחסי העבודה נחלשה. מצד אחד, העובד בעידן הדיגיטלי אינו תמיד הצד החלש; ומצד שני, מעסיקו הוא לא תמיד הצד החזק. ומעל הכול, מעתה והלאה דיני העבודה יתחשבו יותר מבעבר ברצון האמיתי, בחופש החוזים ובתום-ליבם של הצדדים ליחסי העבודה. ודי לנו בכך.

הכותב הוא מרצה בפקולטה לכלכלה וניהול של המכללה האקדמית אשקלון ושופט בכיר (בדימוס) של בית הדין לעבודה בתל אביב 

צרו איתנו קשר *5988