אושרה תובענה ייצוגית נגד עורכי דין שייצגו עובדים בייצוגית אחרת

בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר בקשה לניהול תובענה ייצוגית בשם מאות עובדי חברה שנמצאת בפירוק נגד עורכי הדין גל גורודיסקי ורם גורודיסקי. מדובר באירוע חריג במיוחד, כיוון שעורכי הדין הנתבעים ייצגו את עובדי החברה בהליך של תובענה ייצוגית אחרת - נגד החברה שבפירוק.

הבקשה הנוכחית הוגשה בגין טענות לגביית כספים שלא כדין, ובכלל זאת שכר-טרחה בסך כולל של מיליון שקל, בין היתר תוך הפרה של חובות האמון המוגברות שחלה מכוח יחסי עורך דין-לקוח והפרת חובות רבות נוספות.

תחילתה של הפרשה היא בתביעה שהגיש רומן ספרנסקי לבית הדין האזורי נגד חברת מרחב שבה עבד. החברה העסיקה עובדים בתחום הניקיון והאבטחה. ספרנסקי, שהלך מאז לעולמו, יוצג על-ידי עורכי הדין גורודיסקי. בהמשך הפכה תביעתו של ספרנסקי לתובענה ייצוגית.

התביעה אושרה כייצוגית בגין שני רכיבים בלבד מתוך חמישה רכיבים שבגינם הוגשה הבקשה, פיצוי בגין אי הפקדת כספים לפנסיה ותשלום דמי חגים, ובשם כ-1,750 עובדים. בכך הפך ספרנסקי לתובע ייצוגי, ועורכי הדין גורודיסקי לבאי-כוח הקבוצה.

אלא שלאחר שהתביעה אושרה כייצוגית ניתן צו לפירוק החברה בשל הימצאותה בחדלות פירעון. נוכח פירוק החברה, העובדים היו זכאים לקבל את זכויותיהם ישירות מהמוסד לביטוח לאומי.

בעקבות האמור, בפברואר 2011 הגיעו עורכי הדין גורודיסקי ומפרק החברה לידי הסכם פשרה לפיו, "יהיו חברי הקבוצה זכאים לתבוע את זכותם ... מהביטוח הלאומי". עוד לפי הסכם הפשרה, על החברה באמצעות מפרק החברה להעביר לידי ב"כ הקבוצה את כל הנתונים על אודות חברי הקבוצה, לרבות שמות, כתובות, תקופת עבודה ומידע בדבר שכרם. במרץ 2011 הוגש הסכם הפשרה לאישור בית הדין האזורי, שאישר אותו באפריל 2011 ונתן לו תוקף של פסק דין.

אולם במאי 2011 הגיש היועמ"ש הודעה לבית הדין האזורי לפיה, רק כעת הומצאו למשרדי הפרקליטות הסכם הפשרה, הבקשה לאישור הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר, וכי לפי חוק תובענות ייצוגיות, נדרש היה להביא את הבקשה לעיון היועץ המשפטי לממשלה טרם מתן החלטה בבקשה.

בספטמבר 2011 הגיש היועץ המשפטי לממשלה הודעה מפורטת במסגרתה טען כי התובענה אינה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית משעה שניתן צו פירוק נגד החברה, וממילא גם לא לסיימה על דרך של הסכם פשרה.

לגופו של הסכם הפשרה טען היועץ המשפטי לממשלה כי הסכם הפשרה לא מעניק לעובדים כל זכות מהותית - משפטית או דיונית. לדבריו, הבקשה לאישור הסכם הפשרה, שבה נכתב כי "הסכם הפשרה מהווה, הלכה למעשה, את הדרך האחת והיחידה מכוחה יוכלו חברי הקבוצה לקבל את הזכויות המגיעות להם מכוח הדין" אינה מציגה את הדברים כהווייתם.

על-פי הנטען בהודעת היועמ"ש, מדובר בשכר-טרחה גבוה ביותר, שיכול להגיע לקרוב ל-40% מתוך סכומים שמקורם בפיצוי בגין חובות מעסיק כלפי עובדיו; וכי "ההסכם מחייב את חברי הקבוצה לתבוע את הזכויות המגיעות להם באמצעות בא-כוח הקבוצה דווקא, תוך שהם כבולים להסכם שכר-טרחה גבוה במיוחד, ומחויבים להפריש מהתקבולים לבא-כוח הקבוצה ולתובע המייצג, גם בעילות שכלל לא ניתן היה לדון בהן במסגרת הליך זה". בשל טענות אלו וטענות נוספות, אין לאשר את הסכם הפשרה המוצע.

ההליך המשיך להתנהל במשך שנים. בהמשך קבע בית הדין האזורי כי נפל פגם בהליך מתן פסק הדין המאשר, אולם זה אינו מצדיק את ביטול פסק הדין, אלא יש לפעול לפי עיקרון "הבטלות היחסית".

ב-2014 קבע בית הדין כי בנוגע למה שנקבע בהסכם הפשרה, שכר-הטרחה לעורכי הדין גורודיסקי "בעניין הגשת תביעות חוב שעניינן פנסיה ודמי חגים יעמוד על 18% בצירוף מע"מ מכל סכום שהתקבל או יתקבל מהמוסד לביטוח לאומי. סכום זה כולל בחובו גם הוצאות איתור וכן הוצאות מכל מין וסוג שהוא". 

המבקשת: גבו ממני ומחברי הקבוצה כספים שלא כדין

לטענת המבקשת הייצוגית, היא עולה מאוקראינה המתקשה מאוד עם השפה העברית, אשר עובדת בעבודות ניקיון ומשתכרת בגבולות שכר המינימום במשק. לטענתה, עורכי הדין של הקבוצה גבו כספים ממנה ומחברי הקבוצה שלא כדין, ועל כן יש לבטל את המסמכים שעליהם חתמה, אשר יצרו את מערכת היחסים המשפטית עימם ולהורות להם להשיב לחברי הקבוצה את הכספים שגבו מהם.

לטענתה, הסכם הפשרה חסר תוקף, שכן הוא חורג מהעילות שאושרו בתובענה הייצוגית בבית הדין האזורי, הן פיצוי בגין אי העברת פנסיה ודמי חגים, כאשר הרכיבים האחרים נדחו ולא צריכים להיכלל בו.

לטענתה, עורכי הדין פעלו כאמור כדי להגדיל את שכר-הטרחה והגמול שיקבלו הם ולקוחם, התובע הייצוגי, שכן אלו ייגזרו כשיעור ממרכיבים נוספים על אלו שאושרו בתובענה הייצוגית.

המבקשת טוענת כי גורודיסקי פעלו בדרך האמורה על-מנת "לחבר" את פירוק החברה לתובענה הייצוגית, ובכך ליטול לעצמם את הזכות לייצג את חברי הקבוצה כולם בדרישותיהם מהמוסד לביטוח לאומי, ולא רק לעניין הסעד מהתובענה הייצוגית, והכל במטרה להעשיר את עצמם ואת התובע הייצוגי.

על-פי הנטען, החלק היחסי מהתקבולים מהמוסד לביטוח לאומי שהיה בזיקה לתובענה הייצוגית עומד על 4% בלבד. עוד טענה המבקשת כי גורודיסקי גבו ממנה שכר-טרחה בשיעור של כ-36% מהסכום הכולל שאושר על-ידי הביטוח הלאומי, או כ-40% מהתשלומים שקיבלה בפועל מהמוסד לביטוח לאומי לאחר שנוכו תשלומי החובה. כלומר, גבייה של 18 אלף שקל במקום 500 שקל בלבד. לטענתה, שיעורים אלו נגבו גם מעובדים נוספים, כאשר המידע בדבר אלו מצוי ברשות המשיבים ועליהם להעמידו לעיון בית המשפט.

שנית, לטענתה שכר-הטרחה גבוה באופן חסר תום-לב ובלתי סביר באופן קיצוני, שכן עסקינן במילוי טופס של הביטוח הלאומי בלבד, שכל מנהל חשבונות יודע למלא. האמור נכון ביתר שאת, מכיוון שמדובר בתשלום כספים בגין זכויות שהמבקשת וחברי הקבוצה צברו במשך מספר שנות עבודה, ולא שולמו להם כנדרש, ועתה מנוכה מהם שיעור של כ-40%.

כפועל יוצא מכך, לטענתה, כתבי ההתחייבות בטלים ומבוטלים, זאת נוכח הוראות דיני החוזים, דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

עורכי הדין גורודיסקי טענו שלא ניתן לנהל ייצוגית נגד עורכי דין

עורכי הדין גורודיסקי טענו כי לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית נגד עורכי דין, משום שעריכת דין היא מערכת יחסים מיוחדת שאינה חוסה תחת ההגדרה של "עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן.

השופט רחמים כהן דחה טענה זו וכתב כי עורך דין הוא "עוסק", שכן דרך עיסוקו היא עריכת דין ומתן שירותים משפטיים, וכי לקוחו צורך ממנו את אותם שירותים. על כן, המבקשת כלקוחה והמשיבים כעורכי דין ממלאים אחר ההגדרה הרחבה ואחר ייעודו הצרכני המרחיב של החוק.

השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב שקיבל כאמור את הבקשה לניהול התובענה הייצוגית, כתב כי עיון בראיות שהונחו בפניי מוביל למסקנה כי התובעת הוכיחה, במידת ההוכחה הנדרשת בשלב זה כי היא אכן הוטעתה.

"מצאתי כי נפלו פגמים לכאורה במכתב הפניה ובכתב ההתחייבות, שלא תוקנו בכתב או בעל-פה על-ידי מי מהמשיבים או מעובדי משרדם. אלו עולים כדי הטעיה לכאורה בכריתת החוזה, הם כתב ההתחייבות (המהווה הסכם שכר-הטרחה) וייפוי-הכוח",

לדברי השופט כהן, "אין התשלום כאמור למשיבים - ולהם בלבד - תנאי לקבלת זכויות המבקשת, שכן התנאי היחיד הוא פניה למוסד לביטוח לאומי, לפי נהליו. לו המכתב היה מסתפק באמירה לפיה יש לפנות למוסד לביטוח לאומי, תוך הצעה לעשות כן בסיוע המשיבים ושסיוע זה יהיה כרוך בתשלום - דיינו, אולם אין כך הם פני הדברים. קביעה כי קיים קשר גורדי בין מימוש הזכויות לבין תשלום למשיבים, מהווה הטעיה".

השופט כהן דחה את הטענה כי מדובר בטעות קולמוס של עורכי הדין, וקבע כי מדובר בשלושת פגמים שונים בשלושה אירועים שונים, אשר "מתיישבים האחד עם השני ומספרים למעשה את אותו הסיפור, שתכליתו על פניו לייצר קשר פיקטיבי ומטעה בין מימוש הזכויות מול המוסד לביטוח הלאומי לבין תשלום הוצאות ושכר-טרחה למשיבים".

לדברי כהן, "בהינתן מומחיותם של המשיבים, כעורכי דין בכלל וכעורכי דין שעוסקים בתחום דיני העבודה והביטוח הלאומי בפרט, ובמיוחד לנוכח טענתם, הנפרשת על פני 10 עמודים בסיכומיהם, כי הם מחזיקים במומחיות ובמיומנות הנדרשת, ניתן להניח, למצער ברמת ההוכחה הנדרשת לשלב זה כי המשיבים ידעו שהדברים האמורים אינם נכונים והם עמדו על כתיבתם בכל זאת כדי להטעות את חברי הקבוצה כדי שאלו יהפכו ללקוחותיהם וישלמו להם שכר-טרחה. לפיכך, הגעתי לידי מסקנה כי נוסח מכתב הפניה עצמו מטעה".

השופט כהן הוסיף כי הגיע למסקנה כי התובעת הייצוגית "הוכיחה ברף ההוכחה הנדרש כי המשיבים מסרו בכוונת מכוון מידע שגוי, כמו גם לא גילו עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על המשיבים לגלותן, טרם כריתת הסכם שכר-הטרחה, הוא כתב ההתחייבות".

השופט כהן אישר אף את ניהול התובענה הייצוגית בגין עילת עושק. לדבריו, עורכי הדין גורודיסקי ידעו כי חברי הקבוצה, ובגדרם המבקשת, סובלים מקשיי שפה, תרבות ופרנסה, ולעניין המבקשת לא פעלו כדי לגשר על אותם פערים עת החתימו אותה על כתב ההתחייבות, זאת כדי להבטיח עבורם את שכר-הטרחה.

השופט כהן הוסיף ואישר אף את עילת ניהול משא-ומתן בחוסר תום-לב בניגוד לחובתם על-פי חוק החוזים. בהחלטה נקבע כי "התנהלות זו עולה כדי קיום בחוסר תום-לב של חוזה, וזאת בחומרה יתרה בהיותם עורכי דין ולנוכח מחויבותם המיוחדת כלפי לקוחותיהם".

אם לא די בכך, השופט כהן הוסיף כי "סבורני כי אכן המשיבים נמצאו בניגוד עניינים לכאורי עת פנו למבקשת וביקשו להחתימה על כתב ההתחייבות, ובכך הפרו לכאורה את חובות האמון שלהם".

לדבריו, "טיוטת הסכם הפשרה לא הועברה לעיון היועץ המשפטי לממשלה קודם לאישורה, כנדרש על-פי דין וכמוסכם בהסכם הפשרה, אלא רק לאחר שניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. כך, היועץ המשפטי לממשלה יכול היה להביע את עמדתו - ובענייננו, התנגדותו - אך בשלב מאוחר למתן פסק הדין.

"ואכן, התנגדות היועץ המשפטי לממשלה היוותה יריית הפתיחה להליך בחינת הסכם הפשרה מחדש, ובסיומו שונה פסק הדין על-ידי בית הדין האזורי. על אף האמור, ועל אף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה והסיכון שכרוך בה לעתיד הסכם הפשרה, בחרו המשיבים לפעול במלוא המרץ ליישום הסכם הפשרה, תוך שניסו להבטיח לעצמם לכאורה את שכר-הטרחה בשיעור שנקבע בהסכם הפשרה, לא רק על העילות שאושרו בתובענה הייצוגית אלא גם על עילות נוספות, שיעור אשר לימים הופחת על-ידי בית הדין האזורי וכאשר נקבע כי פסק הדין אינו חל על העילות הנוספות".

לדברי כהן, "סבורני, שדי בכך כדי לקבוע כי המשיבים פעלו בניגוד עניינים לכאורה, באופן שביכרו את עניינם שלהם על פני ענייני לקוחתם, היא המבקשת, תוך שנמנעו מלמסור לה את מלוא המידע ומסרו לה מידע מטעה, ועל כן מדובר בחוזה הסותר לכאורה את תקנת הציבור, זאת במיוחד נוכח היות המשיבים עורכי דין".

מלבד זאת נקבע כי הוכחה ברמת ההוכחה המספקת לעת הזו הפרת הוראות לחוק הגנת הצרכן וכן את כללי לשכת עורכי הדין ואף עשיית עושר ולא במשפט.

לאור כל זאת אושרה כאמור הבקשה לניהול התובענה הייצוגית. הגדרת הקבוצה היא "כל עובדי חברת מרחב אשר חתמו כלפי המשיבים על כתב התחייבות ו/או הסכם שכר-טרחה ו/או אשר הוגשה בשמם על-ידי המשיבים תביעת חוב למפרק חברת מרחב או למוסד לביטוח לאומי", והסעד המתבקש הוא ביטול חוזה והשבה כספית.

התובעת הייצוגית היא אליונה ברניק. באי-הכוח המייצגים: עורכי הדין עמירם בוברוב ויעקב לרר.