גורו ההייטק נגד הקפיטליזם: "יש פרקטיקות עסקיות שגרועות מתרמית פונזי או סרטן"

על הכישלונות שהביאו לכתיבת הספר "הסטארט-אפ הרזה" ועל המעמד האיקוני שתפס: "חברות לא אומרות 'אנחנו משתמשות בעקרונות הסטארט-אפ הרזה'. זה כמו להגיד 'אנחנו משתמשים במחשבים'" • לרגל יציאת ספרו בעברית, אריק רייס מציג בראיון בלעדי את החזון החדש: רפורמה בקפיטליזם

אריק רייס / צילום: פליקר - Kimberly White
אריק רייס / צילום: פליקר - Kimberly White

"גורו". אנחנו לא הראשונים שהדבקנו את התואר הזה לאריק רייס. המגזין פייננשל טיימס כינה אותו "גורו סטארט-אפים בעל כורחו שהתחיל תנועה". בפורצ'ן תיארו כיצד הפך באופן מפתיע ל"גורו תאגידי" ובמגזין הטכנולוגיה הנחשב "וויירד" כינה אותו "גורו הסטארט-אפים שרוצה שכולם יחשבו כמו מייסדים".

הקפיצה המטאורית הזו במעמדו של רייס - מאיש פיתוח אלמוני למדי ל"גורו", קרתה לפני כעשור, עם פרסום ספרו "הסטארט-אפ הרזה", או "The Lean Startup", רב מכר שתורגם לעשרות שפות, הפך לקריאת חובה עבור יזמים ומשקיעים, והספיק להיכנס לתוכניות הלימוד בבתי ספר למנהל עסקים.

"עקרונות 'הסטארט־אפ הרזה' רלוונטיים לישראל יותר מתמיד"

אבל רייס עצמו, כך מסתבר בראיון בלעדי לגלובס, לא אוהב במיוחד את התואר הזה. "אני משתייך לאסכולה של פיטר דרוקר הגדול", הוא אומר, ומכוון לאיש שהמציא את תורת הניהול המודרנית. "דרוקר נהג להגיד שאנשים קוראים לו גורו רק כי רק בגלל שהם לא יודעים לאיית שרלטן", הוא צוחק. "אני תמיד מסתייג מהתואר הזה, בגלל שאני חושב שיש לנו נטייה להאליל אנשים, וכולנו אנושיים בכל מקרה".

המהדורה העברית של הספר. רלוונטי גם אחרי עשור / צילום: עטיפת הספר
 המהדורה העברית של הספר. רלוונטי גם אחרי עשור / צילום: עטיפת הספר

ובכל זאת, הספר של רייס, שיוצא עכשיו לאור בעברית (בהוצאת הספריה העסקית), הוא יותר מרב מכר. הוא הכניס שורה של מושגים לשפה היומיומית - לפחות ברוטשילד ובסיליקון וואלי - וגם שינה את האופן שבו מתנהלים לא רק סטארט-אפים אלא גם ארגונים גדולים הרבה יותר. רייס עצמו הפך כאמור לסופרסטאר, שמייעץ לשורה ארוכה של חברות, לדובר מבוקש, ולמי שמנהלים של חברות נודעות כמו אובר ו־Airbnb מתייצבים לנאום בכנסים שלו.

הרעיונות של הספר - שבקליפת אגוז מדבר על הצורך ללמוד ללא הרף ועל כך שגם ביזמות יש מקום לעקרונות הניהול, שיש להכניס לתהליך הפיתוח שיטות כמו־מדעיות של ניסוי ומדידה ולא להסס לשנות כיוון במהירות האפשרית כשהאסטרטגיה לא עומדת במבחן המציאות - הוטמעו במהירות באופן שבו מתנהלות חברות צעירות ותאגידים גדולים.

רייס עצמו, כמובן, לא מסתפק בכך: הוא נותר יזם בעצמו. לפני שבועיים, ימים ספורים לפני שנערך הראיון, הוא רשם הישג מרגש מבחינתו. שתי חברות ראשונות הכריזו שהן מתכוונות להירשם למסחר בבורסה החדשה שהקים, ובה הוא מכהן כמנכ"ל. זה מוסד פיננסי חדש, להשקעות לטווח ארוך, ומסתבר שעומדות מאחוריו שאיפות לא מבוטלות. "החזון הוא לעשות רפורמה בקפיטליזם, להביא לכך שהציוויליזציה שלנו תשרוד ותשגשג במאה ה־21", אומר רייס. "זה עד כדי כך פשוט". אבל לכך עוד נשוב.

"הייתה לי הארה"

רייס (Ries), כיום בן 41 - כלומר, את ספרו כתב כשהיה רגע אחרי גיל 30 - לא ציפה להפוך להוגה עסקי מוביל. בין היתר, כי הוא פשוט לא התעניין בעסקים. "הייתי אדם מאוד טכני בצעירותי", הוא מספר. "תיכנתתי במרתף של הורי, ואחד הימים השמחים בילדותי היה כשגיליתי שאפשר לקבל שכר תמורת תכנות. ההורים שלי דאגו שאקבל גם השכלה כללית, ולכן גם אם מחשבים היו התשוקה העיקרית שלי, תמיד היו לי תחומי עניין נוספים חוץ מטכנולוגיה".

באופן לא מפתיע, רייס אכן התגלגל אל עולם הטכנולוגיה והיזמות, כבר כשהיה בקולג' בייל. זה היה בשלהי בועת הדוט.קום. "בסטארט-אפ הראשון שלי, הייתי מאוד מרוצה בתפקיד המייסד הטכני, ה־CTO, אהבתי לכתוב תוכנה. לא היה לי שום עניין בעסק עצמו. וגם לא הייתה לי איזה שאיפה גדולה לעשות כסף, ולא הנחילו לי את זה כערך כשגדלתי. אני בא מרקע נוח למדי, מעולם לא חוויתי את קללת המחסור. מה שנתן לי מוטיבציה היו הפרויקטים שעבדתי עליהם. הטכנולוגיה תמיד הייתה החלום שלי".

אז מה הוביל אותך להתחיל לחשוב בכל זאת על הפן העסקי?
"התחלתי להתעצבן לגבי כל הצד העסקי של הדברים. פשוט בגלל שלרבים מהפרויקטים שעבדתי עליהם לא היו שום לקוחות, למרות שהם היו מבריקים מבחינה טכנית, אם יורשה לי. ולכן, גם לא הייתה להם שום השפעה על העולם. בהתחלה חשבתי: טוב, הבעיה היא איש העסקים הספציפי שאני עובד איתו. כשאתה צעיר, זה תמיד אשמתו של מישהו אחר.

"אבל זה קרה לי יותר מפעם אחת, גם כשמצאתי אנשים גאונים ממש לעבוד איתם. והייתי חייב לשאול את עצמי: אם האנשים האלה גאונים, וכל כך מנוסים, וגם הצליחו בעבר, למה זה קורה שוב ושוב? זה מה שהכריח אותי, כנגד רצוני, להיגרר לשאלות העסקיות האלה.

"ובסופו של דבר, הבנתי שההבחנה שאנחנו עושים בראש, בין בעיות עסקיות לבין בעיות טכנולוגיות, היא הבחנה שגויה. סטארט-אפ הוא מכלול אחד שלם, ואנחנו חייבים להתמודד באופן הוליסטי עם הבעיות, האתגרים וההזדמנויות שלו. למעשה, אתה לא יכול לפתח מוצר איכותי אם אתה לא יודע מי הלקוח שלך. ברגע שהייתה לי את ההארה הזאת, התלהבתי. כי חשבתי שבאמצעות העקרונות הללו אפשר להשיג הצלחה טכנית הרבה יותר גדולה עם המוצרים. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שיכולות להיות כאן גם השלכות עסקיות חשובות, שילהיבו אנשים".

זו גם רוח המסר של רייס כאשר אני מבקש ממנו לחלוק, בקצרה, מה בעיניו התובנה החשובה ביותר של הספר שלו. הוא חוזר לסיפור מהמשך הקריירה שלו, ולמסמך המכונן שכל יזם מכיר: התוכנית העסקית, איתה יוצאים לגייס הון ממשקיעים.

"עבדתי בחברה שהייתה לה את התוכנית העסקית הכי יפה שנכתבה אי פעם", הוא מספר. "והיא התייחסה אליה כאל סוד מדינה. זה היה סטארט-אפ 'חשאי', ואסור היה לשתף את הפרטים של התוכנית הזאת עם אף אחד. הם היו כל כך פרנואידים, שלא היו עותקים דיגיטליים, היו רק עותקים ממוספרים בספרייה של החברה, והיית צריך לחתום כשלקחת והחזרת אותם".

"ובתוכנית הזאת, בנספח B, היה גרף שהראה את תחזית ההכנסות לפי שנה. והייתה לו צורה של עקומת ההוקי היפה שכולנו חומדים בעולם הסטארט-אפים" - גרף הכנסות שנראה כמו מקל הוקי - נותר שטוח בהתחלה, או אפילו יורד למטה (בשלב שבו לחברה יש רק הוצאות), ואז מזנק מעלה מעלה.

"הייתה בחברה הרגשה שהתוכנית מאוד מוצלחת. היא גרמה למשקיעים להשקיע המון כסף, לעובדים להצטרף. היא גרמה לכולנו לעבוד מאוד קשה. היא הייתה כל כך מוצלחת עד שהתחלנו להאמין שמדובר בתחזית לגבי מה הולך לקרות. לקחנו את המילה חזון קצת יותר מדי ברצינות, כאילו מדובר בנבואה, בהתגלות תנ"כית. והתחלנו להתנהג כאילו מה שכתוב בתוכנית הן עובדות, ולא השערות - במובן המדעי של המילה".

ומה קרה אז?
"התוכנית קבעה שאחרי שנשיק את המוצר, מקל ההוקי יהיה שטוח במשך משהו כמו שישה חודשים, ואז יפנה למעלה בחדות, כי נגיע לצמיחה אקספוננציאלית. ואני זוכר שאחרי שישה חודשים ההרגשה שלי הייתה 'וואו! התוכנית הזאת גאונית! כמעט אין לנו לקוחות, ואין לנו הכנסות. בדיוק לפי התוכנית! זו הייתה ממש נבואה. וכמובן, חיכיתי לשלב שבו מקל ההוקי עולה מעלה בחדות - והוא מעולם לא הגיע. כי ההנחות שהתוכנית התבססה עליהן היו שגויות. אנחנו צחקנו בזמנו שאם רק הלקוחות היו קוראים את התוכנית הארורה, ועושים את מה שהם אמורים לעשות, זה היה מאוד עוזר".

ומה הלקח?
"זה רעיון הליבה: זה בסדר שיהיה לך חזון, וזה בסדר לעשות תחזיות - כל עוד אנחנו מתייחסים לזה בצורה מדעית, כהשערות לגבי מה עשוי לקרות. ואז, ברגע שמבינים את זה, אפשר לשאול את כל הטכניקות הללו מהשיטה המדעית - מייצור רזה (מתודולוגיה מפורסמת שפותחה ביפן, המבוססת על צמצום בזבוז, א"פ), חשיבה עיצובית, פיתוח לקוחות. יש הרבה טכניקות שונות, שהמטרה שבבסיסן היא לעזור להפחית את חוסר הוודאות. ורוב 'הסטארט-אפ הרזה' מנסה ליישם את השיטות הללו, שמגיעות מתחומים שונים, לגבי הבעיה הבסיסית - והיא שבסטארט-אפים קיימת הרבה אי ודאות".

בין היתר, בספר שלו רייס מדבר על מחזור בלתי פוסק של פיתוח והשקה של מוצרים, מעקב אחרי ההצלחה שלהם בקרב הלקוחות, והפקת לקחים ("בנה, מדוד, למד"). הרעיון הוא לגבש רעיונות - ולבחון אותם מהר ככל האפשר מול הלקוחות, בשטח.

ספרו של רייס / צילום: Unsplash, Andre Amaral
 ספרו של רייס / צילום: Unsplash, Andre Amaral

"נפגשתי עם חברות, הן חשבו שאני מטורף"

התקופה המכוננת שבה גיבש רייס את התובנות שלו הייתה סטארט-אפ כשעבד בחברת האינטרנט IMVU, שהיה בין מייסדיה ב־2004, ושבה ניסה להטמיע שיטות פיתוח חדשות (בין היתר בהשפעת סטיב בלאנק, אבי שיטת פיתוח הלקוחות, ששימש יועץ לחברה). שם גם נטל חלק באחד המהלכים הכי מזוהים עם רעיון הסטארט-אפ הרזה: שינוי כיוון (או pivot) אותו החברה ביצעה לאחר שהמוצר הראשוני שלה לא הצליח. הצלחת של החברה, שהגיעה בהמשך, זימנה עבור רייס גם הזדמנות להציג את משנתו בפני חברות אחרות. עבורו זו לא תמיד הייתה חוויה חיובית.

"התחילו לבקש ממני לבוא ולתת עצות טכניות לסטארט-אפים אחרים - ותזכור שבאותה תקופה עדיין הייתי אדם טכני, זה לא הוצג כעצה עסקית. נפגשתי עם צוותי הנדסה והם חשבו שאני מטורף. קשה לאנשים לזכור, כי הרבה השתנה תוך כמה שנים, אבל בסביבות 2005, 2006, 2007, הרעיונות האלה היו מאוד שנויים במחלוקת. אנשים מאוד התעצבנו עליי. זרקו אותי מחדרי ישיבות, צעקו עלי. זה היה מאוד לא נעים".

החוויות האלה היו אחת הסיבות שגרמו לו לזקק את רעיונותיו ולהעלות אותם על הכתב, מספר רייס. "רציתי שיהיה לי משהו כתוב שאוכל לשתף עם אנשים לפני הפגישה, כך שאם הם חשבו שאני מטורף, נוכל לוותר על הפגישה, בלי שאנשים יכעסו עלי בסופה". הוא החל לחלוק את התובנות והלקחים שלו בבלוג שפתח, StartUp Lessons Learned, וב־2008 התייחס שם לראשונה למונח "הסטרט-אפ הרזה" - שהיה לכותרת של ספרו ב־2011.

תהליך הכתיבה, הוא מספר עכשיו, לווה בחרדות. "זה היה ב-2009-20201, והייתי באובססיה על הרעיון שלא מגיע לי לכתוב ספר. הייתי מאוד חסר ביטחון. חשבתי שמישהו בטח כבר כתב את כל מה שרציתי לומר. ואם אכתוב ספר ומישהו אחר כבר כתב את הרעיונות הללו, זה יהיה ממש מביך".

התוצאה, כאמור, הייתה ספר עטור שבחים (ממשקיעים כמו מרק אנדריסן - בעברו מייסד נטסקייפ, יזמים כמו ממציא לוטוס מיץ' קאפור, ושורת מרצים למנהל עסקים), שלא רק הפך לקריאת חובה בעולם היזמות, אלא נכנס לתרבות הפופולרית. למשל באחת הסצינות הזכורות ביותר מהסדרה 'סיליקון ואלי', בה מנהל הפיתוח העסקי, במצב נפשי מעורער, מנסה לשכנע את השותפים שלו לעשות pivot, ואז מתרוצץ בין באי הכנס שהציגו בו וזורק להם רעיונות למוצרים חדשים. בשלב הזה, נראה, עולם המונחים של הספר כבר יצא מידיו של רייס.

"זו הרגשה משונה מאוד", אומר רייס. "בכל פעם שהיו אזכורים לספר בסדרה 'סיליקון ואלי', אנשים היו מתקשרים אלי ואומרים לי, 'זו אשמתך'. והייתה גם קריקטורה במגזין 'ניו יורקר' - איש ואישה יושבים בבית קפה, והיא אומרת לו, 'אני לא עוזבת אותך, אני עושה pivot לגבר אחר", הוא מספר בחיוך.

בספר של רייס יש לא מעט דוגמאות שממחישות את העקרונות שהוא מבקש ליישם, כולל חנות הנעליים המקוונת Zappos, או חברת התוכנה הפיננסית intuit. אבל מה לגבי דוגמאות קצת יותר עדכניות, אני שואל, ומכוון לכך שהספר בכל זאת בן 10? "אתה יודע, אני מנסה לא לקחת קרדיט על הצלחה של אנשים אחרים", אומר רייס.

"בזמנו, כן ניסיתי לאסוף מקרי מבחן, די באובססיביות. עד הקורונה, הייתה לנו ועידה שבה יזמים דיברו על אובר, ליפט, Airbnb, והרבה מהסטארט-אפים המצליחים של השנים האחרונות, כמו Twilio, Asana ו־Cloudflare. ויש גם הרבה חברות גדולות שהשתמשו ב'סטרטאפ הרזה' בהצלחה", הוא אומר, "אבל מצד שני, זה גם קצת טריקי.

"אתה יודע, זה כבר לא 'קול' לסטארט-אפ להוציא הודעה לעיתונות שאומרת 'אנחנו משתמשים בשיטה של הסטארט-אפ הרזה'. זה יהיה משונה, כמו להגיד 'אנחנו משתמשים במחשבים'. אין כבר כל כך הרבה אנשים שמדברים על זה באופן פומבי, כי אין כאן משהו חדש, זה ממש נפוץ".

"גם סטיב ג'ובס הבין את קונספט ה-MVP"

אחד מתסריטי האימה שרייס קורא ליזמים להימנע מהם הוא זה שבו הם משקיעים זמן, מרץ, וכסף כדי לפתח מוצר מושקע - רק כדי לגלות שאף אחד לא רוצה להשתמש בו. אחד הפתרונות שהוא מציע הוא להוציא לשוק מוצר שאינו המוצר המושלם והמלוטש, אלא גרסה ראשונית יותר, שתאפשר להבין האם בכלל מוצר כזה מעניין מישהו. זה מה שנקרא "מוצר ראשוני מינימלי", או MVP, שהוא כיום שילוב אותיות מוכר היטב בעולם היזמות (רעיון שאותו רייס אימץ ושילב במתדולוגיה שלו). כך ניתן ללמוד מה הלקוחות שלך רוצים.

סטיב ג'ובס / צילום: Associated Press, Paul Sakuma
 סטיב ג'ובס / צילום: Associated Press, Paul Sakuma

אבל הרעיון הזה מתנגש, לפחות לכאורה, עם אחד הציטוטים המפורסמים ביותר בעולם היזמות. זה של סטיב ג'ובס, המייסד האגדי של אפל: "'יש אנשים שאומרים - תנו ללקוחות מה שהם רוצים'. זו לא הגישה שלי. העבודה שלנו היא להבין מה הם רוצים לפני שהם יודעים זאת. אני חושב שהנרי פורד אמר פעם: 'אם הייתי שואל את הלקוחות מה הם רוצים, הם היו אומרים לי סוסים מהירים יותר'. אנשים לא יודעים מה הם רוצים עד שאתה מראה להם את מה שהם רוצים. ובגלל זה אני לעולם לא נשען על מחקר שוק. המשימה שלנו היא לקרוא דברים שעדיין לא מופיעים על הדף" - כך, כאמור לפי ג'ובס.

איך אתה רואה את הגישה הזו? זה לא ההיפך ממה שאתה מטיף לו?
"אני מסכים עם ג'ובס, זה מדויק לחלוטין".

איך זה מסתדר?
"נניח שהייתי מדען, והייתי אומר לך, 'אנחנו לא יכולים לערוך מחקר בכימיה בגלל שהאלקטרונים לא אומרים לנו מה הם רוצים'. הייתי מסתכל עלי כמו משוגע. מדע הוא לא סקר דעת קהל. מדע הוא ניסוי שמטרתו לגלות את האמת, באמצעות עובדות שניתן לוודא. זה נכון שאתה לא יכול לשאול לקוחות מה הם רוצים, לשאול אותם זה בזבוז זמן. אתה צריך להראות להם משהו שהם יכולים להגיב אליו, ואז למדוד מה קורה. זה בסיס המודל. וסטיב ואני מסכימים על זה".

אוקי, אתה צריך לבנות משהו - אבל במקרה של ג'ובס אנחנו מדברים על אייפון נוצץ שמתפקד באופן מושלם.
"אבל גם סטיב ג'ובס לא עשה את זה. באחד הספרים על המלחמה בין אייפון לאנדרואיד יש סיפור שאני אוהב על מאחורי הקלעים של השקת האייפון, בכנס WWDC. הוא גרם לאייפון להיראות כאילו הוא מוכן ועובד באופן מושלם. אבל המכשיר שהוא השתמש בו על הבמה היה אחד מחמישה אבות טיפוס מתפקדים למחצה של האייפון שהיו קיימים אז בכל העולם. היו בו כל כך הרבה באגים שהם היו חייבים לעשות את מה שהם קראו לו 'הנתיב המוזהב': כל לחיצה וקליק של ג'ובס היו מתוסרטים באופן מושלם, כדי שהטלפון לא יקרוס. ואם מסתכלים מקרוב, שמים לב שהוא מדבר עם פודיום, שזה היה מאוד לא רגיל עבורו. והסיבה היא שעל הפודיום היו את ארבעת אבות הטיפוס האחרים, למקרה שהמכשיר ביד שלו יקרוס, והוא יוכל להחליף אותו בלי שישימו לב. כך שכן, גם סטיב הבין את ה־MVP די טוב".

"מחסור יכול להיות דבר עוצמתי"

"הסטארט-אפ הרזה" לא נקרא כך בגלל שרייס מטיף לסטארט-אפים לקמץ בהוצאות או לפעול בתקציב מצומצם, אלא כמחווה לרעיונות שיטת 'הייצור הרזה' שפותחה בטויוטה, ובבסיסה השאיפה לצמצם את הבזבוז ולייעל ולזרז את תהליך הייצור ככל האפשר, בין היתר על ידי החזקת מלאי מינימלי ובקרת איכות קפדנית. ובכל זאת, הספר נולד בתקופה אחרת, בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008, תקופה של מחסור במימון. יש לכך הדים בספר: "סטארט-אפים נמצאים במאבק לחיים ולמוות ללמוד כיצד לבנות עסק בר-קיימא, לפני שהמשאבים שלהם מתכלים והם מתים", כתב.

פס יצור של טויוטה / צילום: Associated Press, Shizuo Kambayashi
 פס יצור של טויוטה / צילום: Associated Press, Shizuo Kambayashi

בימינו, כשסטארט-אפים מגייסים סיבובי השקעה ראשוניים במיליונים, ואז מתמזגים עם SPAC (חברה שהוקמה למטרת רכישה) כשעדיין אין להם הכנסות, תודעת המחסור הזאת עדיין רלוונטית?
"אתה יודע, שאלו אותי את זה כל הזמן ב-2007. זה עניין מחזורי. ב-2007, אנשים אמרו לי 'מה הטעם להיות רזה אם יש מימון בלתי מוגבל? אפשר פשוט לגייס עוד כסף. ואז ב-2008 אנשים התקשרו אלי ושאלו: 'אתה יכול לעזור לי לחסוך כסף על ריהוט משרדי?'.

"התשובה שלי הייתה זהה ב-2007, ב-2008, בשנה שעברה כשהיה נראה שהשוק יתרסק בגלל הקורונה, וגם היום. אני מאוד עקבי: המסר שלי הוא שלא משנה כמה כסף יש לך, אתה צריך להוציא אותו היטב. אם אתה מוציא כסף על פעילויות שלא תורמות למה שאנחנו קוראים לו 'לולאת ההיזון החוזר: בנה, מדוד, למד', ולא מאיצות את היכולת שלך ללמוד למה הלקוחות זקוקים, אז הפעילויות הללו הן בזבוז - ואתה לא צריך להוציא עליהן כסף. זה נכון בין אם יש לך דולר, מיליון דולר, מאה מיליון דולר או spac. צריך להשתמש בכסף הזה היטב כדי לפתור את הבעיות החשובות.

"ביזמות, וזה משהו שרוב המייסדים לא רוצים להודות בו, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך כמייסד הוא לא שהחברה תפשוט רגל. זה קרה לי, זה נורא. אבל זה לא הדבר הכי גרוע. הדבר הכי גרוע ונפוץ, ששואב הכי הרבה כישרון אנושי, הם הסטארט-אפים שהם לא הצלחה, אבל גם לא יכולים להיכשל. הם חיים בארץ המתים החיים. הם גייסו מספיק כסף, או שהם יכולים לגייס מספיק כסף כדי להמשיך להתקיים, אבל הם לא רושמים שום התקדמות. ואנשים נשארים מתוך נאמנות. אני מכיר אנשים שנלכדו בסטארט-אפים כאלה, וזו סיטואציה נוראית. גם אם אף אחד לא יודה בזה בזמן אמת, יש הרבה מייסדים שמסתכלים אחורה על חייהם ואומרים, 'וואו, הכישלון הזה היה ברכה'. כך שמחסור יכול להיות דבר עוצמתי".

כיום, בכל מקרה, אנחנו לא בשלב הזה במחזור הגאות והשפל. "כמייסדים, אנחנו צריכים לשמור על ראש נקי. לא להיסחף ברגע, להבין שמה שעולה גם יורד ולהפך, ולשמור על שיווי משקל. לא משנה איזה משאבים אתם מגייסים - השתמשו בהם היטב. כי יותר מדי כסף יכול להיות מסוכן לסטארט-אפ בדיוק כמו פחות מדי כסף - אם זה שוחק את המשמעת של הצוות. כל עוד אתה נשאר ממושמע זו לא בעיה. אבל טבע האדם הוא כזה שאם יש לך כסף אתה רוצה להוציא אותו, לפעמים בקלות דעת".

מה באמת דעתך על הרגע הנוכחי? אנחנו בבועה? כל העסק בר קיימא?
"זה מאה אחוז לא בר קיימא וזו בהחלט בועה. אבל אנשים משתמשים במילה בועה כאילו זה דבר רע. זה לא בהכרח רע. זה פשוט ביקוש והיצע. היסטורית, הרבה דברים טובים יוצאים מבועות. יש הרבה תשתית שבונים במהלך בועה. כך שלבזבוז הכסף יש לעיתים קרובות תועלות משניות, אחרי שהשוויים המנופחים חולפים".

רייס מפרט בהרחבה על מקורות הבועה: המשקיעים הגדולים, הוא מסביר, כולל קרנות פנסיה, קרנות עושר מדינתיות, או קרנות ההשקעה של אוניברסיטאות, פועלים כולם לפי תיאוריית המימון המודרנית, שקוראת לבזר את ההשקעות. כולל, בין היתר, להקצות נתח מתיק ההשקעות להשקעות מסוכנות ולא נזילות - כמו השקעה בקרנות הון סיכון.
בעשור האחרון, הוא ממשיך, עוד ועוד משקיעים אימצו את העקרונות הללו, כשבמקביל הריביות היו נמוכות, מה שהפך את ההשקעות בנכסים מסוכנים לקורצות עוד יותר.

התוצאה הייתה ים של כסף שמצא את דרכו לקרנות ההון סיכון, שמשקיעות בסטארט-אפים. הבעיה: בעוד שכמות הכסף שזרם לסטארט-אפים גדלה, כמות הסטראטאפים עצמם, לא גדלה. והתוצאה היא פשוט זינוק בשווי שלהם. וזו כבר בהחלט בעיה.

"יש כאן חוסר התאמה מאוד פשוט בין היצע לביקוש. כשאנשים מדברים על הצורך לגוון את נוף היזמות, הם מדברים על זה בדרך כלל כנושא של צדק חברתי. וזה אכן עניין מוסרי. יש אנשים שהודרו באופן שיטתי מיזמות מסיבות גרועות בכל העולם. בהרבה מדינות, ערים, גזעים, וקבוצות אתניות".

"אבל זה לא רק כשל מוסרי אלא גם בעיה כלכלית ענקית. אם לא נמצא דרך לפתור את חוסר ההתאמה הזה בין ביקוש להיצע, אנחנו הולכים לראות היפר-אינפלציה בנכסי סטארט-אפים. זה לא רע למייסדים, אבל זה לא טוב לכלכלה בכללותה".

שיטות שהורסות את העתיד לטובת רווח

אנחנו מקנחים במיזם החדש של רייס, הבורסה ארוכת הטווח, או LTSE, שגם הוא נולד מ"הסטארט-אפ הרזה". לפני שבועיים, הכריזו שתי חברות, Asana (אותה ייסד דסטין מוסקוביץ', שותפו של מארק צוקרברג לייסוד פייסבוק), ו-Twilio, על כוונתן להירשם במסחר בבורסה החדשה שהקים.

זה רעיון בו השתעשע כבר לפני עשור, בדפיו האחרונים של הספר. "מה אם מישהו יקים סוג חדש של בורסה, של חברות שממוקדות בטווח הארוך". על הרעיון הזה חשב בתקופה שבה גיבש את הספר שלו, וטס ברחבי ארה"ב להציג את רעיונותיו לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

אחד הרעיונות הללו, שאותו זיהה עובר כחוט השני בספרים על שיטות הניהול היפניות, הוא הצורך במחשבה לטווח ארוך, שחיונית להצלחה בת קיימא. "אבל כשהזכרתי את זה בהרצאות ובסדנאות שלי, אנשים אמרו לי שכולם יודעים שהשווקים מוכוונים לטווח הקצר, מרבעון לרבעון. ואם אנחנו בונים סטארט-אפים במימון הון-סיכון, ורוצים להנפיק אותם, מה אפשר לעשות?".

על התשובה הוא חשב כשהיה במטוס, בדרך לעוד הרצאה: חייבים להיות גם משקיעים שרוצים להשקיע לטווח הרחוק, אבל אין להם איך לעשות את זה, בגלל שהשווקים נשלטים על ידי משקיעים שממוקדים בטווח הקצר.

"מה אם משקיעים לטווח ארוך ויזמים לטווח ארוך ייפגשו ויקבעו כללים חדשים? אז כתבתי את זה, ולא התכוונתי לעשות את זה כסטארט-אפ. זה פשוט משהו שהכנסתי לספר, כמשהו שמישהו יוכל לעשות: בורסה לטווח ארוך. הנה רעיון טוב, בדיוק בסוף הספר. ולא תיארתי לעצמי שעשר שנים מאוחר יותר, זו תהיה העבודה במשרה מלאה שלי. אבל כן, ככה זה התחיל".

מה החזון מאחורי הבורסה?
"החזון הוא לעשות רפורמה בקפיטליזם, להביא לכך שהציוויליזציה שלנו תשרוד ותשגשג במאה ה-21. זה עד כדי כך פשוט. הרבה פרקטיקות עסקיות שנחשבות כיום לשיטות המומלצות ביותר, הן למעשה שיטות איומות. הן נצלניות, וממוקדות בטווח הקצר. הן לא יותר טובות מתרמית פונזי, או סרטן. שיטות שבהן אנחנו לווים ערך מהעתיד, הורסים פוטנציאל אנושי, או חיים אנושיים, למטרת רווח.

"לדעתי, זה לא רווח. זה חוסר הבנה של המילה רווח. התאגידים שבאמת מגלמים את הטוב שבקפיטליזם הם אלה שיוצרים ערך באמצעות חליפין מרצון. אם יש לך פרספקטיבה ארוכת טווח, הפרקטיקות העסקיות האלה צריכות לגבור על אלו הנצלניות. וחברות שנרשמות למסחר בבורסה שלנו צריכות להתחייב לפעול בדרך הזאת. אתה לא יכול לא יכול להירשם בבורסה שלנו אם אתה לא עומד בקריטריונים הללו, וכך הציבור יכול לסמוך על ההבטחות שהחברות האלה נותנות. אנחנו יצרנו אישור כובל, שמראה שהחברות האלה באמת מחויבות לטווח הארוך".

אפשר להתעכב על מה שאמרת? פרקטיקות עסקיות שהן כמו סרטן - זו הצהרה די חזקה.
"זה לא הצהרה חזקה מבחינתי. אני חושב שזו פשוט קביעה עובדתית שפחות או יותר כולם מסכימים לגביה, אפילו אנשים שאומרים שאין שום דבר שאתה יכול לעשות לגבי זה".

כדי להמחיש את דבריו, רייס נותן דוגמה, של חברה דמיונית שבבעלותה יער. מה אם היא הייתה כורתת את היער, כדי לשפר כמה שיותר את הרווח שהיא משיאה לבעלי המניות ברבעון הקרוב? "רוב האנשים היו אומרים שזה מגוחך, שזה הדבר הכי מטופש ששמעתי", הוא אומר. "אתה צריך לטפח את היער. להשקיע בו ולדאוג לו.

"כולם יסכימו שבמקרה ההיפותטי הזה, ההתנהגות קצרת הטווח היא מטורפת. אתה לא ממקסם רווחים, אתה פשוט לווה רווחים מהעתיד, ויוצר חובות עתידיים. זה לא רווח, זו חשבונאות גרועה. אבל ההתנהגות הזאת רווחת במערכת הקפיטליסטית שלנו כיום. יש הרבה חברות שכורתות את היער המטאפורי כדי לעשות כסף. הן מתייחסות ללקוחות ולעובדים שלהן בחוסר כבוד. הן מסתירות את ההשפעות השליליות של המוצרים שלהם. במקום לנסות לתקן את הבעיה, הן מנסות להסתיר אותה. זה לא יצירת ערך. זו התנהגות שמשמידה ערך.

"כך שיש בפנינו בחירה: איזה סוג חברות אנחנו רוצים לבנות ולתמוך. כשרואים את ההרס הסביבתי, את אי השוויון, ההדרה והיעדר המגוון - בהרבה מהבעיות הבוערות בעולם, חלק מהעניין הוא שהמוסדות שלנו, כולל תאגידים, הפכו לחלשים, והם לא מסוגלים לפעול לטובת האינטרס ארוך הטווח שלהם עצמם. אנחנו, חברתית, צריכים להפוך את המגמה הזאת. זה פרויקט חשוב עבור כולנו. ודרך אחת לעשות את זה היא לבנות תשתית פיננסית חדשה שתתמוך חברות שמוכנות לנקוט בעמדות האלה".

מה שמעניין הוא שהפתרון שאתה מציע עדיין עובד במסגרת של שווקים, מפגש בין חברות ומשקיעים.
"בבסיסו של דבר זו רפורמה שמבוססת על השוק. אני תמיד אומר לאנשים סקפטיים: אם זה לא יצליח, חכו ותראו מה יגיע אחר כך - הרפורמות שלא מבוססות על השוק יהיו הרבה יותר גרועות. אז עדיף כבר לעלות על הרכבת".

אריק רייס (42)
אישי: מתגורר בסן פרנסיסקו עם אשתו ושני ילדיו
מקצועי: סיים תואר ראשון במחשבים באוניברסיטת ייל. שימש כמייסד בשורת חברות, כיועץ בקרן גידור, כ"יזם הבית" בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, וכיועץ לחברות רבות

סייעו בהכנת הכתבה: אופיר דור ואסף גלעד

צרו איתנו קשר *5988