ברב המכר הבינלאומי הנהדר "מדינת הסטארט-אפ" (Start Up Nation), מנסים החוקרים דן סינור ושאול זינגר לבחון ממבט על את מדינת ישראל ולנתח כיצד הפכה, כנגד כל הסיכויים, לנס כלכלי עולמי, לא פחות. כמות הפטנטים פר אוכלוסייה הגבוהה בעולם, כמות הסטארט-אפים פר אוכלוסייה הגבוהה בעולם, יותר חברות ישראליות נסחרות בנאסד"ק האמריקאי מחברות אירופאיות (!), ועוד.
המסקנות שלהם מגוונות, אבל חוזרות לאותה נקודה - יש משהו ב"אקו-סיסטם" הישראלי (המערכת האקולוגית התרבותית שלנו) שמעודד יזמות, עצמאות, חשיבה מחוץ לקופסה, חדשנות ועוד. מערכת החינוך הישראלית (עם כל הביקורת שלנו עליה), תנועות הנוער (שמקדמות את האתוס הציוני והיהודי), הצבא (כור היתוך וגם קרקע פוריה לחדשנות), האגו הישראלי (כל אחד כאן "עף על עצמו" ובטוח שהוא מתנת האל לאנושות), העובדה שאנחנו "כלכלת אי" (מוקפים במדינות אויב) ולכן נדרשים לייצא מוצרים ושירותים מעבר לים, ועוד. יש משהו תרבותי עמוק בצורה שאנו גדלים, מחונכים וחיים - שגורם לנו תמיד לרצות יותר (ואם אפשר יותר מהשכן, מה טוב) ולשאוף להרוויח ולהשפיע כמה שיותר.
כל הישראלים יזמים
בעצם, אומרים סינור וזינגר, כל הישראלים יזמים. כולנו יצירתיים. כולנו חושבים כמו הייטיקיסטים. אבל לא כולנו הייטיקיסטים בפועל - ורובינו לא נהנים באופן שוטף משגשוג ענף ההייטק, ובמיוחד לא מהשפע המטורף שנפל על חברות וסטרטאפים בשנים 2020 ו-2021. דווקא בתקופת ה"קורונה", דווקא בעידן ה"זום", דווקא כשרוב העולם סגור, הצליחו חברות ויזמים ישראליים לגייס סכומי שיא חסרי תקדים ממשקיעים ומקרנות בעולם. אחת מכל עשר חברות ששוויין מעל מיליארד דולר היום בעולם היא חברה ישראלית.
אנחנו מדינה קטנה, 9 מיליון איש בסך הכול, מוקפת אויבים, נלחמת בו זמנית בכמה חזיתות בכל רגע נתון, חווה משברים פוליטיים ומלחמות, עם בירוקרטיה מהמציקות בעולם - ועדיין מייצרים כל כך הרבה "רעש" - רובו חיובי - ומצליחים לשכנע כל כך הרבה גופים רציניים להשקיע בנו כסף - 10.52 מיליארד דולר הוזרמו מבחוץ לחברות הייטק ישראליות בשנת 2020 - שנת ה"קורונה" - ועד כה בחצי שנת 2021 כבר נשבר השיא ו-11.9 מיליארד דולר (!) כבר מצאו את עצמם בכיסים של יזמי הייטק ישראלים (ושל הממשלה, שנהנית מהמיסוי המטורף ומצמצמת באמצעותו את הגירעון הלאומי).
התקשורת הישראלית זיהתה את המגמה ופצחה בסיקור מתעשרי ההייטק החדשים באופן אינטנסיבי (ואולי כבר מוגזם). ההבלטה היא בעיקר על הפן הנוצץ של העניין - ההשקות החגיגיות בבורסות ברחבי העולם, הפינוקים להם זוכים עובדי הייטק, כמות הכסף שמסתובבת בשוק הזה, המסיבות המושקעות ועוד. מן הסתם מסוקרים 3% סיפורי ההצלחה, ולא 97% הסטארט-אפים שנסגרים בתוך 3 שנים מיום הקמתם (ומביאים לאובדן כסף רב של המשקיעים וגם אובדן זמן, כסף ואנרגיה של היזמים עצמם).
הדימוי החיובי גובר
השאלה היא מה עושות הכתבות הללו לדימוי ולמיתוג של אנשי ההייטק בישראל - האם הן מחזקות את הדימוי החיובי של ההייטק הישראלי כ"קטר" כלכלי וכמנוע צמיחה שסוחב את כל המשק על גבו, מכניס כסף רב לישראל (שחלקו הגדול הולך למיסוי), מודל לחיקוי אליו אמורים לשאוף כל תלמיד ותלמידה, חייל וחיילת, סטודנט וסטודנטית - או האם הן דווקא מייצרות דימוי שלילי של מנותקים, מתנשאים, פריבילגים ונהנתנים שתקועים בבועה משל עצמם, בשיטת "חבר מביא חבר", ושרוב הציבור הנאנק תחת מגבלות ה"קורונה" מסתכל עליהם בעיניים כלות.
התחושה שלי - גם וגם, אבל הכף נוטה בבירור לטובת הדימוי החיובי. המתעשרים החדשים הם גם השכנים, החברים והמכרים של רוב הציבור, הם אלו שמאפשרים למדינה להתמודד עם אתגריה הכלכליים של ה"קורונה", הם יוצרים דימוי חיובי לישראל (מדינה דמוקרטית, יצרנית, ליברלית) והם אלו שמצליחים "להוציא כסף מהגויים" (בסכומים מוצדקים יותר או פחות) ולהביא אותו לארץ הקודש.
מה יכול לחזק יותר את הדימוי החיובי? אם התקשורת לא תסקר רק את ההצלחות בהייטק, אלא גם את "שעות המעבדה", הכישלונות, העבודה מסביב לשעון, הסיכונים והמשמעות של להיות רגע אחרי "אקזיט" בבעלות חברה אמריקאית ותוך מתן תשובות ודיווחים לקרנות הון סיכון תובעניות.
הכותב הוא מומחה בינלאומי לשכנוע, שיווק, מכירות, העברת מסרים ומשא ומתן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
