קו המשווה | פרשנות

אמריקאים שואלים: לאן נעלם כושר השיפוט של ג'ו ביידן

כמעט 50 שנה אחרי שדרום-וייטנאמים נאחזו במסוקים שהמריאו מגג השגרירות בסייגון, המראות האלה שבו על עצמם בקאבול • גם בעלי הברית הפוליטיים של ביידן מביעים אכזבה ותדהמה מכישלון התנהלותו באפגניסטן • "הם החזיקו אצבעות וקיוו שלא יהיה תוהו ובוהו", אמר בכיר בבית הלבן לשעבר

ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Susan Walsh
ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Susan Walsh

הביקורת החמורה ביותר על התנהלות ג'ו ביידן באפגניסטן בוקעת היום מפיו של אחד הפוליטיקאים הדמוקרטיים המנוסים ביותר באמריקה, ליאון פאנטה (Panetta), אשר שימש שר ההגנה וראש הסי.איי.אי בממשל אובמה, היה ראש הסגל של הבית הלבן בימי ביל קלינטון, שר התקציבים וחבר קונגרס.

פאנטה אומר היום ל'וושינגטון פוסט': "(ביידן) לא ממש הקדיש זמן לעניין הזה. מה שצריך להדאיג את העם האמריקאי הוא הביצוע של ההחלטה. מה השתבש, ואיך אפשר לתקן את זה?

"מדהים אותי, שהם פשוט החזיקו אצבעות, וקיוו שלא יהיה תוהו ובוהו. וככה דברים לא מתנהלים...

"זה לא ג'ו ביידן שאני פגשתי לעתים קרובות במועצה לביטחון לאומי, וזה מעורר מחשבות על התכנון, הכרוך בכל החלטה שהנשיא צריך לקבל.

"לפנים הוא היה אחד מאלה שהיו אומרים, 'האם בדקנו את כל התוצאות? האם הקדשנו תשומת לב לכל המכשולים שיעמדו בדרך מימושה של ההחלטה?' הוא היה טוב בזה. אני מניח שהוא הציג את השאלות האלה. אבל ברור, תהיה הסיבה אשר תהיה, שהתוכניות או האסטרטגיות, או אמצעי הזהירות לא היו מוכנים מבעוד מועד".

במקום אהדה וסלחנות, ביידן מקבל יחס קר מכלי התקשורת

קשה להעלות על הדעת ביקורת מכאיבה יותר, הבאה לא מאויב אלא מאוהב, בעל ברית פוליטי רב שנים ששירת נשיאים דמוקרטיים במשך 16 שנה, ורכש ניסיון שאין דומה לו הן בביטחון לאומי והן בניהול דה פאקטו של ממשלה (ראש סגל הבית הלבן מתואר לפעמים כ"ראש הממשלה" של ארה"ב).

ב-24 השעות האחרונות השתנה הטון בתקשורת האמריקאית. כלי תקשורת, שגילו אהדה לנשיא ביידן, ונהגו סלחנות וסובלנות במעידותיו, מנתחים עכשיו באיזמל חד מאוד את תהליך קבלת ההחלטות, שהניב את המפולת באפגניסטן. הם מעמידים בסימן שאלה את הנכס החשוב ביותר של כל נשיא ומפקד עליון של הכוחות המזוינים: כושר השיפוט שלו.

מאות אפגנים נמלטים במטוס של חיל האוויר האמריקאי / צילום: Associated Press, Capt. Chris Herbert/U.S. Air Force
 מאות אפגנים נמלטים במטוס של חיל האוויר האמריקאי / צילום: Associated Press, Capt. Chris Herbert/U.S. Air Force

נאומו הקצר של ביידן ביום ב' היה מלאכת אי-מחשבת של השתמטות מאחריות. הוא הודה שהתמוטטות אפגניסטן הייתה מהירה ממה שהוא ציפה, אבל לא הסביר מדוע. הכרזתו שארה"ב אינה יכולה להכריח את צבא אפגניסטן להילחם היא כמובן נכונה, אבל בעינה עומדת השאלה מדוע הוא ואנשיו הניחו רק לפני חמישה שבועות שהצבא הזה יילחם.

ביידן אמר ב-8 ביולי, שלצבא הזה יש 300,000 איש, ובמה שנוגע לציוד לחימה "אין דוגמתו בכל העולם". בימים האחרונים מתרבות עדויות של קצינים אמריקאים מדרג בינוני, אשר שירתו באפגניסטן, שלאורך שנים הצבא הזה היה קיים על הנייר בלבד; שנכונות מפקדי-הצבא בשטח להיכנע לטליבאן הייתה ידועה עוד לפני עשר שנים; שעשרות אלפים מחיילי הצבא ערקו הרבה לפני המשבר הסופני.

איך נשיא ארה"ב לא ידע את זה? האם זה אומר שכל הפיקוד הצבאי העליון לא ידע? מה זה אומר על בטחונה הלאומי של ארה"ב?

הנסיגה מאפגניסטן לא נופלת מהמחדל בפרל הארבור

אנחנו מדברים כאן על כישלון עצום-ממדים, צירוף המחדלים המודיעיניים של פרל הארבור (1941) ושל המגדלים התאומים (2001), הכישלון הצבאי, הפוליטי והמוסרי של וייטנאם וקמבודיה (1975), הכישלון האסטרטגי של נפילת עיראק וסוריה תחת השפעת איראן (מ-2003 ואילך).

רק חוכמה הרבה, הרבה לאחר מעשה תוכל למקם את הכישלון בקונטקסט היסטורי מלא, אבל כרגע הוא משתווה לכל אחד מקודמיו, או עולה עליהם, מפני שהוא חושף חולשה מערכתית שמעטים שיערו את קיומה.

אנשי הטליבאן סמוך לשדה התעופה בקאבול / צילום: Associated Press, Rahmat Gul
 אנשי הטליבאן סמוך לשדה התעופה בקאבול / צילום: Associated Press, Rahmat Gul

בשבת אחר הצהריים, הממשל ערך תידרוך טלפוני של בכירי הסנאט. ישבו שם שר ההגנה והיועץ לביטחון לאומי. המתודרכים היו משתי המפלגות. אחד הרפובליקאים אמר אחר כך, שהוא נכח בהרבה תידרוכים, ומעולם לא שמע את המתדרכים מגמגמים כל כך הרבה בהיעדר תשובות.

כמובן, הרפובליקאים יעשו כמיטב יכולתם להפיק הון פוליטי מן הטרגדיה, אבל הם לא יצטרכו להוציא מים מן הסלע. הכישלון הוא כה ברור, ההתנהלות כל כך כושלת, עד שהימנעות של הרפובליקאים מלתקוף הייתה בעצמה ביטוי של חוסר כשירות פוליטית.

ברור בהחלט שרוב האמריקאים רצו לצאת מאפגניסטן, עוד לפני הרבה שנים. סיבה מרכזית אחת שמבוקשם לא ניתן להם הייתה שהתוצאות היו חזויות. הנה כי כן, הנשיא המתפאר שהוציא אותם סוף סוף לא הצליח לחזות את התוצאות החזויות.

הוא הבטיח שלא יחזרו מראות סייגון, 1975, כאשר דרום-וייטנאמים נואשים נאחזו במסוקים שהמריאו מגג השגרירות האמריקאית הנסגרת בדרום וייטנאם. תחת זאת הוא קיבל אפגנים נאחזים בגלגליו של מטוס תובלה ענקי, הממריא מנמל התעופה בקאבול.

אפגניסטן צרובה עכשיו בתודעה האמריקאית. המשמעויות המלאות של הצריבה יתבררו רק בהדרגה, אבל עניין אחד ברור למדי: מספר גדל של אמריקאים יעדיפו להפנות את עורפם אל העולם החיצון ולהמעיט עד מינימום את התחייבויותיהם להגנתו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובגלובס: https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny