טרור | פרשנות

ממה נובע הצורך שלנו לייחס שיקול דעת ענייני לאויבים שלנו, והאם זה יעיל?

הטליבאן, חמאס, חיזבאללה: האם אנשים עם קוד טוטליטרי ועם הזיה משיחית מסוגלים לפתח תפיסה של "אינטרס עצמי", שתהפוך אותם לפרגמטיים? • התשובה הפשוטה והפשטנית: לא

לוחמי טאליבן בקאבול / צילום: Reuters
לוחמי טאליבן בקאבול / צילום: Reuters

נסיונו של ג'ו ביידן להתנער מאחריות לחלקו בכישלון באפגניסטן נכרך בהערות מעוררות השתאות על הטליבאן. תחילה השתמע מדבריו נכונות "לבטוח" בשיתוף הפעולה שלהם בהוצאת אמריקאים ומשת"פים, מפני שהטליבאן "רוצים לזכות באיזושהי לגיטימציה בין לאומית".

ביידן, שהוא מועד לשוני סדרתי, ניסה לחזור בו מן הרושם שהוא מקווה לעזרה מן הטליבאן. "הם לא חבר'ה טובים", הוא אמר למחרת הטבח בנמל התעופה בקאבול, וחזר מייד אל סורו: "אנחנו סומכים על זה שהאינטרס העצמי שלהם ישפיע על פעילויותיהם (...) זה לא עניין של אמון, זה עניין של אינטרס עצמי הדדי".

לייחס שיקול דעת ענייני ליריבים, או אפילו אויבים, הוא כמעט כורח המציאות בהתנהגות אנושית נורמלית. סוף סוף, רוב הסכסוכים נוטים להסתיים בהסכמה כלשהי. בהיעדר ייחוס של מניעים ענייניים, מה נשאר לנו לעשות, חוץ מאשר להתבונן בזולתנו תמיד דרך הכוונת, או למשוך בכתפינו בתערובת לא מועילה של ייאוש ושל אדישות.

הדחף לייחס דרגה של רציונליות לאויבים רווחת יותר בחברה המבורכת בפרגמטיות. מה לנו אנשים פרגמטיים יותר מן האמריקאים. הם מגלים לא פעם להיטות להחיל את אמות המידה הענייניות שלהם על אחרים, כמעט באופן כפייתי. הם עושים כן ביחסים בין בני אדם ובעסקים; והן עושים כן גם בענייני מלחמה ושלום.

אז אולי הוא אהב ג׳אז

הצורך לקלף די שכבות מהאויב, כדי שיראה לנו קצת פחות מאיים, הוא רב שנים ועתיר גיחוכים: משהו ממין ההפלגות הבנאליות לפני 40 שנה, כאשר שליט חדש עלה לשלטון בברית המועצות, ועיתוני ארה"ב התענגו על השמועות שהוא אוהב ג'אז. אפשר אולי לפחד קצת פחות מפני קומוניסט האוהב ג'אז (שנאסר בהשמעה ברדיו הסובייטי), גם אם הוא היה במשך 15 שנה הבוס הכול־יכול של המשטרה החשאית, בזמן של דיכוי מסיבי מבית ומחוץ.

"אינטרס עצמי" הוא טיעון מסוג אחר. לא כרוכה בו אידיאליזציה או רומנטיזציה. הוא מניח שאפשר לעשות עסקים גם עם "חבר'ה לא־טובים". האומנם אפשר?

את השאלה הזו מוטב לשאול לא רק ביחס לטליבאן, אלא כלפי כל תנועה עם דוקטרינה מהפכנית, עם קוד התנהגות טוטליטרי ועם תיאולוגיה משיחית. איזה מרכיב משלושת המרכיבים האלה הוא בן-שינוי? האם מספיק שאחד ישתנה, כדי שהמשוואה כולה תשתנה? האם שליפת אחד שקולה כנגד הוספת מים לספל קפה?

אנחנו יכולים בהחלט לחשוב על האייתוללות, על חיזבאללה, על חמאס; לפני 30 שנה יכולנו לחשוב על אש"ף. הנוסחה המפורסמת של הימים ההם הייתה, ש"אש"ף יחדל להיות אש"ף" אם הוא יכיר בישראל. אגב, כך בדיוק נהגה ארה"ב. היא הכירה באש"ף ביום שבו הודיע על הכרה בקיומה של ישראל, בדצמבר 1988.

קח-ותן עם גלימות כתומות

מה יכול לשנות ארגון, המסור לא רק לרעיונות של תיקון עולם מהפכני אלא גם לתיקון קוסמולוגי? לשינוי סדרי הבריאה עצמם? האם ארגון כזה מסוגל לחשוב על "אינטרס עצמי" באותו אופן שרובנו חושבים עליו? קח-ותן? חיה ותן לחיות?

וכי לטליבאן לא היה "אינטרס עצמי" ב-2001 שלא להרשות לאל קאעידה לתקוף את אדמת ארה"ב? אפילו כוהני הדת הנבערים במדרסה שלהם בקנדהאר היו מסוגלים להבין, כי "האינטרס העצמי" מחייב אותם להימנע מלחצות קווים אדומים. כאשר הגיעו המראות הראשונים מן המגדלים התאומים, לוחמי הטליבאן נראו חוגגים ברחובות. ממשלתם חדלה להתקיים חודשיים אחר כך.

ההנחה היא שהם למדו את הלקח, הלא כן. ׳פייננשל טיימס׳ של לונדון מעטר רשימה על השינוי בטליבאן בשני צילומים השוואתיים: אחד מ-1996, המראה את לוחמיהם נושאים נשק, כשהם לבושים בגלביות שחורות קודרות; ואחד מן הקיץ הזה, שבה הקורטה המסורתית (החולצה הארוכה הגולשת מתחת לברכיים), צבועה כתום אופנתי. אולי הם אפילו אוהבים ג׳אז.

איך זה קרה? התשובה היא, שרוחות העולם החיצון הורשו לנשוב דרך פתחי המערות. מנהיגיהם הספרטניים משכבר הימים למדו להתענג על חדרי האורחים של בתי מלון מפוארים. הם כבר יודעים שאי אפשר להחביא את כל עתודות הבנק המרכזי בתוך תופי טמבור במשרדו של הבוס (כפי שהיה לפני 2001).

אבל האומנם על פי הצמרת יישק דבר? עדויות מכל רחבי אפגניסטן מעמידות בספק מראיות עין של התאפקות במרכז קאבול. רוב הלוחמים לא התרווחו בספות הנוחות של מלונות דוחא. מוטב להניח את האפשרות שסבלנותם תפקע, והם ירצו לראות חזרה אל ממלכת הכוהנים והגוי הקדוש של הגלגול הקודם.

מה מוטל על כפות המאזניים

אינטרס עצמי מוכח לא החליש את נכונותה של מדינת החמאס להקריב הכול לטובת שיגור לילה אורגזמי; או, 15 שנה קודם, להשליך את אנשי הפתח מן הגגות.
אבל בזה בדיוק העניין: הגדרת האינטרס העצמי של אנשים פרגמטיים אינה מתיישבת עם הגדרתו אצל מהפכנים משיחיים. נכונותם של המשיחיים לציית לכללים, מפעם לפעם, היא זמנית ומטעה. זה לא נוגע רק לג׳יהאדיסטים. ראינו המוטאציה הזו כמעט לפני 90 שנה ברוסיה הסובייטית, בדרך הבטוחה אל גיהינום סטליניסטי (עיינו ערך NEP, או נא"פ). ראינו אותה מתחילה, ואפילו מתארכת, בסין לפני 40 שנה, עד שחזרה ופינתה את מקומה לקנאות טוטליטרית.

כאשר גנרל פקיסטני, מן האפוטרופסים של הטליבאן, מודיע בעונג כי חזרתם לשלטון "מתחילה תהליך בלתי הפיך של הריסת אורח החיים [המערבי]", ברור בהחלט שמשהו לא פרגמטי מאוד מוטל על כפות המאזניים: העתיד עצמו.

צרו איתנו קשר *5988