בריחת האסירים מכלא גלבוע היא רק התסמין לתחלואים של שב"ס

שרשרת הכשלים שהובילה להימלטות ששת האסירים הביטחוניים מבית כלא גלבוע בסוף השבוע מעלה שאלות קשות לגבי התפקוד המקצועי של השב"ס ביום-יום - נושא שמן הסתם ייבחן וייטחן עד דק בתקופה הקרובה.

למרות תוספות תקציביות נרחבות וכוח-אדם נרחב, תשתיות הכליאה בישראל במצב ירוד, והטיפול באסירים לקוי מאוד. בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע היא בעיקר תסמין לבעיה קשה בהרבה בכל צורת הניהול של שירות בתי הסוהר בישראל.

מבדיקת גלובס עולה כי לפחות עניין אחד אפשר להוריד מסדר היום, או לפחות להפחית בחשיבותו בהקשר של אירועי אבטחת בתי הסוהר בישראל - לא נובעת ממחסור במשאבי כוח-אדם: בעוד בארה"ב ישנם כ-4 אסירים על כל סוהר, ובאיחוד האירופי היחס עומד על כשני אסירים לסוהר בממוצע, בישראל ישנם 1.5 אסירים בלבד על כל סוהר.

  

צפוף? נשחרר אסירים

בדוח מבקר המדינה מ-2020 שבחן את בתי הכלא בישראל הוקדש פרק נרחב לתשתיות הלא-מספקות ובניסיון של המדינה לעמוד בהחלטת בג"ץ מ-2017, שקובעת כי יש להרחיב את שטחי בתי הכלא בישראל ביחס למספר האסירים.

הגידול הדרמטי בתקציב שב"ס, שעלה ב-76% בין 2010 ל-2020, לא הביא לעלייה ברמת תשתית הכליאה בישראל בפועל. פסיקת בג"ץ מ-2017 שחייבה הרחבה של שטח הכליאה המינימלי ל-4.5 מ"ר לאסיר - נעשתה בין היתר באמצעות פתרון של "שחרור מינהלי" של אסירים לפני הזמן הקצוב.

אלא שהדבר בוצע באופן חלקי. ב-2017, שהו בבתי הסוהר בישראל 10,486 אסירים ועצורים פליליים, ומספרם הצטמצם ב-2020 ל-9,510 בלבד. כלומר, ירידה של כ-10%. מספר האסירים הביטחוניים יורד, אבל הדבר אינו מספיק כדי להגיע ליעד של 4.5 מ"ר לאסיר - וכיום הממשלה רק עומדת ביעד הביניים, של 3 מ"ר לאסיר.

שני הפתרונות הנוספים שעליהם הכריזה הממשלה היו הגדלת מקומות הכליאה בבתי הכלא הקיימים, והקמת מתקני כליאה חדשים ויעילים יותר שירכזו את האסירים בצורה יעילה יותר מבחינת כוח-אדם.

גם במקרה של הרחבת מקומות הכליאה, התהליך מתקדם בעצלתיים: הממשלה צפויה להקים עוד 4,000 מקומות כליאה עד 2027, שיביאו אותנו ליעד של 4.5 מ"ר לאסיר בהינתן מצבת האסירים הנוכחית. אך מבקר המדינה הראה בדו"ח מ-2020 שגם זה לא יספיק כבר, מכיוון שמצבת האסירים בישראל תעלה עוד יותר בשנים הקרובות, ותחייב בנייה של 8,000 מקומות כליאה נוספים.

כדי להאיץ את התהליך ולאפשר רמת תשתיות ראויה לכליאה בישראל, טיוטת חוק ההסדרים המקורית מ-2020 כללה "הקמת מתקני כליאה חדשים אשר יחליפו מתקני כליאה קיימים במטרה לשפר את תנאי הכליאה במתקני שירות בתי הסוהר ולהביא להתייעלות בהפעלתם". מה קרה בפועל? לא הרבה. הצפי להפצת המכרז הוא רק ב-2023, ועדיין לא הגיעו לסיכום עם השב"ס לגבי צמצום מתקני כליאה קיימים.

  

שיטת נעילה מיושנת

כשל נוסף של שב"ס הוא בתחום הטכנולוגי: מבקר המדינה מעיר שבעוד שלשב"ס יש מערכת מידע על האסירים, היא אינה מתממשקת לשום שירות אחר - לא להנהלת בתי המשפט ולא לרשות לשיקום האסיר. מבקר המדינה ממליץ להנהלת בתי המשפט ולשב"ס לתקשר זה עם זה באמצעות דואר אלקטרוני, ולא באמצעות פקס כמקובל עד היום.
השיטה הנוכחית - עם פקסים ושאינה מתממשקת לגורמים נוספים - מביאה למצב בו שב"ס "מטפלים בשיעור לא-מבוטל של זימונים שגויים של אסירים, המחייבים טיפול פרטני".

גם תחומי תפעול נוספים של השב"ס נחשבים למפגרים מאחור ברמה הטכנולוגית: אין לתאי המאסר שום סוג של נעילה אלקטרונית, אלא משתמשים בנעילה פיזית באמצעות מפתחות הנאספים בצרורות; ושיטת המעקב אחרי נוכחות האסירים נעשית באמצעות הפיכה פיזית של כרטיסי אסירים - הכרטיס נהפך על ראשו כשאסיר עוזב לצורך תעסוקה שיקומית או לדיון בבית משפט, ונהפך חזרה כשהוא חוזר. שיטה זו אולי היוותה גורם בכך ששב"ס התעכב שעות ארוכות עד שהבין שישנם שישה אסירים חסרים.

שיטת "ניהול מלאי" באמצעות כרטיסים אלקטרוניים ומערכת מידע מסודרת הייתה יכולה לאפשר ספירה זריזה יותר, שאולי הייתה מקצרת את העיכוב שאפשר לאסירים להימלט.
האוצר הקצה בתקציב הנוכחי 60 מיליון שקל לשיפור טכנולוגי של מערך הכליאה בישראל. השאלה היא רק איך ומתי השב"ס ינצל את המשאבים הללו.

לא מיישמים המלצות

אי-מימוש המלצות הוא דפוס פעולה שחוזר גם בהתייחסות לעבודת ועדה שהוקמה על מנת לבחון את האוטונומיה של אסירים ביטחוניים. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-2019 לשר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן, וכללה כמה מסקנות קריטיות לגבי צמצום האוטונומיה של האסירים בבתי הכלא: בין היתר קבעה שהחזקת אסירים ביטחוניים באגפים לפי שיוך ארגוני חייבת להיפסק - "חמאס לא יישבו באגף נפרד ופת"ח באגף נפרד. האגפים יהיו מעורבבים, כך שהתנהלות האסירים לא תהיה כקולקטיב בפני שב"ס וההתייחסות לכל אסיר תהיה באופן פרטני ככל שניתן".

בנוסף, הוועדה קראה לבטל את מוסד "דובר" האסירים, והקמת מערך קשר בלתי אמצעי בין הנהלת הכלא לאסירים, לפי מתווה שמנהלי הכלא יקבעו ולא האסירים עצמם. שתי ההמלצות האלה לא יושמו מעולם.

הליך שיקומי פגום

אחת הסיבות לחוסר היכולת של שב"ס להקטין את כמות האסירים אל עבר הרף הנדרש קשורה גם לתהליך השיקומי, שנועד למנוע חזרת אסירים אל בתי הכלא לאחר שחרורם.
גם במקרה הזה שב"ס לא ממש מספק תוצאות: דו"ח מבקר המדינה האחרון מעיר ש-77% מהאסירים ששוחררו בין 2016 ל-2020 לא זכו לתהליך שיקומי, ואף לא היו נתונים למגבלות או פיקוח כלשהו שמטרתו מניעת חזרתם למעגל הפשע.

מבקר המדינה אף מעיר שהדבר משפיע לרעה על שיעור המועדות (רצידיביזם) הגבוה הקיים בישראל, שעומד כיום על 39% תוך 5 שנים. כלומר - תוך 5 שנים, 39% מהאסירים המשוחררים מוצאים את עצמם חזרה בכלא. שיעור זה גבוה עוד יותר בקרב אסירים בעלי מוגבלות נפשית, שהם בעלי שיעור מועדות של 70%.

תוכניות השיקום נחשבות אפקטיביות יחסית, והן מצליחות לצמצם את שיעור המועדות של אסירים המורשעים באלימות במשפחה מ-39% ל-30% בלבד.

למרות שכבר בשנת 2012 החוק קבע שיש להסדיר את תחום שיקום האסיר בישראל, מבקר המדינה מעיד כי "נכון לחודש יולי 2020 טרם הותקנו תקנות להסדרת השיקום לאסירים. אי-התקנת התקנות במהלך שנים אלה פוגעת ביכולתו של שב"ס ליישם באופן מוסדר ומסודר את המדיניות שקבע המחוקק".

בתגובה לפניית גלובס נמסר משב"ס: "הדברים ייבדקו". 

"לא בונים בית כלא בצורה כזאת, המחדל הוא קודם בתכנון ובתשתית"

שאלת הבריחה מכלא גלבוע ואחריות הצוותים המאיישים את הכלא עוד תעסיק את ראשי שב"ס בתקופה הקרובה, אבל במקביל נבחנת גם שאלת התכנון והבנייה של המתקן.
המהנדס ישראל דוד מחברת "דוד מהנדסים בע"מ" מסביר שבריחת האסירים מבית הכלא גלבוע נובעת מכישלון תכנוני בסיסי: "מאחר שאנחנו מדברים על אזור עמק חרוד, שבו האדמה חרסיתית ותופחת, אי-אפשר לשים רצפת בטון ישירות על האדמה. לכן, מבססים את הבניין עם כלונסאות והרצפה נפרדת מהקרקע באמצעות חלל - מה שנקרא רצפה תלויה".

דוד מהנדסים בע"מ הינה החברה המובילה בארץ לתכנון ויעוץ הנדסי ומתמחה בעיקר בתכנון קונסטרוקציה למבנים מסוגים שונים. לדברי דוד, "החלל שנמצא למטה הוא ברמת מיגון חלשה מהקירות. בעוד שמעבר לקירות יש מצלמות, סוהרים, חומה, כלבים - את כל אלו אין מתחת לרצפה. אין חיישנים, אין כלום, וזו נקודת תורפה מאוד בעייתית".

לדברי דוד היה ניתן להקטין את הסיכון באופן פשוט - הצבה של תאי הכליאה בקומה העליונה ולא בצמוד לרצפה, כאשר כל הפונקציות הציבוריות והניהוליות יתפסו את השטחים הבעייתיים, אלו שנוגעים בקרקע.

"ברגע שהם פתחו את הרצפה הייתה לבורחים נגישות לתוך החלל, וכל מה שנותר להם לעשות זה לבצע חפירה של מנהרה", מסביר דוד, שמסכם: "אני חושב שהרשלנות היא בתכנון, והמחדל הוא קודם כל בתשתית. לא בונים בית כלא בצורה כזאת".

גיא נרדי