בחירות | פרשנות

הלקח שלימדה גרמניה מפלגות קטנות שהפכו להיות לשון מאזניים

ערב הבחירות בגרמניה, כדאי להיזכר מה עוללו בוחרים שם - ובמקומות אחרים - למפלגת קטנות שרצו לטעום את נזיד העדשים • תזכורת אפשרית לשמאל הישראלי

ניק קלג (במרכז) כסגנו של דיוויד קמרון (משמאל). היה לשון מאזניים, וגמר עם הלשון בחוץ / צילום: מתוך ויקיפדיה - באדיבות משרדו של ניק קלג
ניק קלג (במרכז) כסגנו של דיוויד קמרון (משמאל). היה לשון מאזניים, וגמר עם הלשון בחוץ / צילום: מתוך ויקיפדיה - באדיבות משרדו של ניק קלג

לשונות מאזניים הן חלק מההווי של דמוקרטיות פרלמנטריות. במידת מה הן חיוניות גם בדמוקרטיות נשיאותיות, לפחות כדי למשול באופן אפקטיבי. נשיאים בדרך כלל אינם עומדים להצבעות אמון, אם כי הם בני־הדחה.

הצורך בלשונות המאזניים גובר ביחס ישיר לדרגת הפיצול הפוליטי. ישראל, הולנד ובלגיה תמיד זקוקות ללשונות מאזניים, מפני שאחת כמעט לעולם אינה מספיקה. בישראל הפעם האחרונה שבה מפלגה הייתה יכולה להיאחז בשלטון באמצעות לשון מאזניים יחידה הייתה בין 1969 ל-1973. למערך עבודה־מפ"ם היו 60 מושבים (כולל ארבעה מרשימות המיעוטים "של מפא"י"). קשה להאמין.

לשונות המאזניים צריכות כמובן תמורה. בבריטניה, הרעיון של מהילת הקבינט בנציגים של מפלגה קטנה הוא כמעט כפירה בעיקר. זה קורה בזמן מלחמת עולם, או משבר כלכלי קוסמי, אבל בימים כתיקונם זה קרה רק פעם אחת במאה האחרונה, ב-2010, כאשר המפלגה הליברלית־דמוקרטית העניקה רוב לממשלה בשליטת השמרנים. ביום הולדתה הקואליציה החדשה הוכרזה פריטטית. ראש הממשלה החדש התחייב שכל החלטותיה יתקבלו על דעת שתי השותפות.

כך היה. אבל חמש שנים אחר כך הבוחרות, גם הבוחרים, התעללו בשותפה הקטנה. היא איבדה 49 מתוך 57 מושביה. אפילו מנהיגה, ניק קלג הסימפטי, הפסיד את מושבו (וזכה לימים בג׳וב מכניס מאוד כסגן נשיא פייסבוק).

לרדת מ-93 לאפס

לשונות מאזניים נענשות מפעם לפעם על עודף תאבונן. ב-2009, המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) בגרמניה, מפלגת מרכז־ימין ליברלית, נחלה את ההישג הגדול ביותר בתולדותיה, 14.6%, עם 93 מושבים. זו מפלגה שהיתה רגילה לקבל פחות מ-10%, לפעמים הרבה פחות.

היא תבעה גם קיבלה ליטרת בשר עבה: סגן הקנצלר, שר החוץ, שר המשפטים, שר הכלכלה, שר הבריאות. ב-2013 היא נקרעה לגזרים, וירדה אל מתחת לאחוז החסימה, עם 4.8%. בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה הפדרלית לא היה לה אף מושב אחד.
היא הצליחה לחזור לבונדסטאג ב-2017, עם כמעט 11% מהקולות. הלקח היה ברור: להישאר באופוזיציה. והיא אמנם נשארה. הסקרים לקראת הבחירות בגרמניה בשבוע הבא מראים שהמפלגה עשויה לגדול במקצת. יתכן שהקואליציה הבאה תהיה תלויה בהשתתפותה. האם היא תיענה?

בן גוריון התעלל בהן

מפלגות כמובן אינן נולדות לאופוזיציה. יש אולי סיפוק אינטלקטואלי במתיחת ביקורת, וסיפוק מוסרי בהתנגדות להחלטות רעות, אבל הוא אינו משתווה לסיפוק שמזמן כוח.
איני מתכוון בהכרח ליתרונות החומריים של שלטון, לרכב השרד ולמחלקת העסקים. המגע עם כוח נותן תוקף לאמונות פוליטיות, מפני שהוא מעמיד אותן במבחן המציאות. בכוח כרוך גם פטרונאז׳. אנחנו נוטים לעקם את חוטמנו, אבל גם היכולת להושיב חברי מפלגה במועצות מנהלים היא חלק לא־מגונה של המציאות. אין סיבה שפטרונאז׳ יהיה מונופול של הגדולים.

השאלה היא רק איזו תמורה לדרוש ובאיזו תמורה להסתפק. בן גוריון, האב המייסד של המסורת הפוליטית הישראלית, היה רגיל בנוכחותן של לשונות המאזניים עוד מאז שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות, 15 שנה לפני העצמאות. אבל הוא הקפיד להושיב את המאזניים על מושבים קטנים, או מגזריים, עם יוצאים מסוימים מן הכלל.

כשהוא כלל את כל הדתיים בממשלתו הראשונה, הוא העניק להם את משרד הפנים החשוב, לצד משרד הסעד והבריאות. כשהוא היה צריך להעניק משרד לסיעה דתית קטנטנה של שני מושבים, בממשלתו השלישית, הוא יצר בשבילה את משרד הדואר, שהיה עד אותו הזמן חלק ממשרד התחבורה. בשביל מה אנחנו צריכים משרד דואר נפרד? תהה מנהיג האופוזיציה, פרץ ברנשטיין מן הציונים הכלליים. מה, אנחנו ארה"ב?

בממשלה הרביעית בא תורו של ברנשטיין. אף כי הוא עמד בראש מפלגה של 23 חברי כנסת - ההישג הגדול ביותר של מפלגה שנייה כלשהי עד עליית הליכוד - הוא לא קיבל אף אחד משלושת התיקים הבכירים ביותר, בטחון, חוץ ואוצר; אפילו לא את סגנות ראש הממשלה. ברנשטיין היה לשר המסחר והתעשייה, משרד מכובד מאוד, אבל מן השורה השנייה. בן גוריון נתן לשותפת העיקרית שלו בין השאר את משרד התחבורה.

הציונים הכלליים נענשו עונש כבד על השתתפותם בממשלת בן גוריון. בבחירות הבאות הם הורדו מ-23 מושבים ל-13. הם לא יתאוששו עוד.

תחבורה ובריאות לשמאל

לאחר הבחירות הבאות, בן גוריון הזמין שתי סיעות שמאל להצטרף לממשלתו. לאחדות העבודה הוא נתן את משרד הפנים ואת משרד התחבורה; למפ"ם הוא נתן את משרד הבריאות ואת משרד הפיתוח.

הנה כי כן, פנים, סעד, דואר, תחבורה ובריאות הפכו לפיצויי נחמה למפלגות קטנות, אשר כבר הבינו שהן לעולם לא יהיו גדולות. מדוע המשרדים האלה? האם זה מפני שבן גוריון ומפא"י לא החשיבו אותם?

קצת קשה לטעון שמשרד התחבורה או משרד הבריאות "לא חשובים". אבל הם היו פיצוייהן העיקריים של מפלגות שמאל קטנות במשך 20 שנה ויותר. משה כרמל, אלוף מהולל של מלחמת העצמאות, החזיק במשרד התחבורה שמונה שנים מטעם אחדות העבודה. משרד הבריאות היה האחרון שבו החזיקה מפ"ם, שבע שנים רצופות, לפני שחדלה להתקיים.

משונה למצוא עכשיו את המשרדים האלה עצמם בידי מפלגת העבודה ומרצ. בעוד שנתיים ופחות איילת שקד תחזור אל משרד המשפטים; גדעון סער יהיה במשרד החוץ; אביגדור ליברמן יוסיף לנהל את כלכלת ישראל. השמאל הרעיוני יסלול כבישים וירפא מחלות. זה בהחלט כבוד ניכר, וזה מגע לגיטימי עם כוח.

מעניין מה יגידו הבוחרימות בפעם הבאה. שנספק למנהיגימות את כתובת הפייסבוק של ניק קלג?

צרו איתנו קשר *5988