בעיצומה של מגפת הקורונה מצא עצמו עומרי בלאו (34), אנליסט בתחום הקמעונאות, עובד מהבית עם שני ילדים קטנים. "טירוף מוחלט", אומר מספר. "זה היה אינטנסיבי, אפילו סיזיפי, אבל זו הייתה עבודה שלא דרשה מחשבה, והרגשתי שכבר אין לי אתגר".
בשנה הראשונה לקורונה לא העלה בדעתו בדל של מחשבה לעזוב, כי מי עוזב עבודה בזמן קורונה? אך ראה בעיניים כלות את הפריחה הגדולה בהייטק, ואמר לעצמו שהיה רוצה להיות חלק מזה. לפני שלושה חודשים הוא עשה את הצעד, ועבר לחברה בתחום הפינטק: "זה ממש ללמוד תחום חדש מאפס", הוא מספר. "יום העבודה מאוד דינמי ומאתגר".
אתה חושב שהיית מקבל החלטה כזו גם ללא הקורונה?
"הייתי עושה את ההחלטה הזאת אבל זה היה לוקח יותר זמן".
גם לאלינוער לויטן־שוורץ (43), נשואה ואם לשניים, הקורונה פקחה את העיניים. היא הצטרפה לעמותת גדולים מהחיים לפני 14 שנה, והתקדמה שם עד לתפקיד סמנכ"לית, שהיה כרוך בהרבה נסיעות ואירועים. היה לה טוב, היא מעידה, אבל עוד לפני המשבר התחילו אצלה הרהורים על כלוב הזהב שהיא נמצאת בו. "שאלתי את עצמי", היא אומרת, "האם נתתי לקריירה שלי להתנהל או שניהלתי אותה. זו שאלה שהרבה אנשים שאלו את עצמם, אבל מעולם לא הייתה להם אפשרות לעשות פאוזה ולחשוב על זה באמת. היה גם אירוע של חבר קרוב לעבודה שנפטר, שטלטל אותי".
ומה קרה בקורונה?
"זו הייתה התכנסות פנימה, הרבה פחות רעשי רקע. בשגרה היומיומית אתה מתנהל מכוח האינרציה. הייתי כל הזמן בעשייה, הרבה שעות מחוץ לבית, וכאן פתאום התכנסתי, פתאום התפנה זמן לחשוב על מה שאני באמת רוצה. הבנתי שהילדים שלי צריכים אותי יותר, התחלתי לעשות כל מיני דברים שכל השנים לא עשיתי, כמו ספורט".
באחרונה היא הודיעה למקום עבודתה שהיא עוזבת, ללא תוכניות מוגדרות כרגע. "הבנתי שזה כבר לא המקום שנכון לי להיות בו".
לפי ממצאי מחקר של מיקרוסופט ממרץ 2021, 41% מכוח העבודה העולמי שוקל לעזוב את מקום עבודתו. מנתונים של קבוצת מנפאוור עולה כי 70% מהמעסיקים נאבקים לגייס טאלנטים. בסקר ההון האנושי של פירמת deloitte העולמית ל־2021 נמצא כי שניים מבין כל חמישה עובדים שוקלים לעזוב את מקום עבודתם.
הנתונים בארץ אפילו יותר מפתיעים. בסקר שערכה deloitte ישראל 86% מהמשתתפים - 564 עובדים קרייריסטים משכילים, רובם בני 50-31 - ציינו כי עד משבר הקורונה העבודה הייתה רכיב משמעותי ביותר בחייהם; מחציתם אמרו שזה היה רכיב "אינטנסיבי ותובעני". כשנשאלו אם היחס לקריירה השתנה במהלך השנה האחרונה, 76% - שלושה מכל ארבעה נשאלים - ענו שכן. 74% העידו ששקלו להחליף עבודה. 57% ענו שהם אפילו שוקלים להחליף את תחום העיסוק.
ומתברר שלא מדובר רק בקרייריסטים מאזור תל אביב והמרכז. נועה בן־אריה, מובילת תחום הון אנושי ב־Deloitte, מזהה יש תופעה דומה גם ברבדים הנמוכים של שוק התעסוקה: מלונאות, ייצור ואירוח ומסעדות.
זה בגלל הקורונה?
"הרוב אמרו שלקורונה יש השפעה, אבל זו לא הסיבה המרכזית. הקורונה היא בעיקר אקסלרטור עוצמתי למגמה שהייתה שם קודם. אחרי שראינו את הנתונים, עשינו חשיבה והבנו שמדובר בשילוב של שלושה גורמים. הראשון הוא שהדור משתנה: העובדים הצעירים שגדלו בחברת שפע לא חוו מחסור, לא ראו את ההורים שלהם מובטלים, והם בטוחים בעצמם, הם לא ממש חוששים ממחסור תעסוקתי; הדבר השני הוא שהעולם העסקי שעשורים נמצא בצמיחה מתמדת סמך על כוחות השוק הטבעיים ולא דאג להכשיר אותם; והתופעה השלישית היא הקורונה, שיצרה משבר עולמי חסר תקדים שהושיב מיליונים של עובדים להרהורי זהות - מי אני, מה אני רוצה מהחיים שלי, האם העבודה מספקת אותי? שלושת הגורמים האלה יצרו תנועה מאוד עוצמתית".
נועה בן אריה / צילום: הגר ארליכמן
לדברי בן־אריה, זו רק ההתחלה. "שאלנו את המשתתפים בסקר אם הם מימשו את השינוי שבו הם מהרהרים. שני שלישים מהם ענו שעדיין לא - אבל מתכננים. מזה אנחנו מסיקים שתופעת ההתפטרויות היא רק התחלת הדרך, רק קצה הקרחון".
"כלוב זהב, אבל בלי ניצוץ"
עידו ברגר (49), נשוי ואב לשלושה, שימש עד לא מזמן כאחראי מוצרי אבטחה ודירקטור בחברה האמריקאית F5, העוסקת באבטחת מידע. כשהצטרף ל־F5, ב־2004, הוא מספר, "החברה מנתה 300 עובדים בלבד. ב־12-10 השנים הראשונות היה לנו מירוץ מטורף, מספר הלקוחות גדל, החברה גדלה, הייתה חוויה של הצלחה, של התרחבות".
החברה כבר הגיעה ל-6,000 עובדים, וברגר מצא עצמו בארה"ב פעם בחודש בערך. ואז הגיעה הקורונה. "פתאום הייתה הרגשה של שבריריות. הייתי הרבה זמן בבית, וזה גרם לי לעצור ולחשוב רגע, האם אני באמת נמצא במקום הכי טוב בשבילי, מה באמת חשוב לי, אילו אתגרים. ב-F5 מצאתי את עצמי בחצי מהזמן מסביר להנהלה הבכירה מה החברה עושה, מה צפי הרווחים. חלק גדול מהתפקיד שלי היה לדווח למעלה, במקום ליצור. בחברה גדולה לוקח להחלטות זמן רב להתקבל, ולוקח זמן עד שרואים את התוצרים. הבנתי פתאום שאני מתגעגע לעניין של הגידול, לבנות משהו שהוא כמעט מאפס".
עידו ברגר / צילום: פרטי
בינואר השנה הוא הצטרף לסיינט (Cynet), סטארט־אפ בתחום הסייבר בן 100 עובדים, שמאז הוכפל מספרם. "כשדיברתי עם האנשים של סיינט היה קליק. הבנתי שזה הזמן הנכון לקפוץ מהספינה הגדולה ולעלות שוב על סירה, וממש ממש כיף לי - היכולת להתלהב שוב, להשפיע על הדנ"א של החברה, לקבוע את התרבות הארגונית בה. בקורונה היקף תקיפות הסייבר עלה, והיה קל יותר לנצל חולשות במערכות הפעלה. ההבנה שזה תחום שהולך לגדול והעובדה שהטכנולוגיה של סיינט באה לעזור לחברות בסדר גודל בינוני, שאצלן, כשקורית תקיפה, העסק יכול להתחסל, גרמו לי לעשות את המעבר".
אתה חושב שאלמלא הקורונה היית עושה את המהלך?
"הייתי מגיע לתובנות האלה, אבל היה לוקח לי שלוש־ארבע שנים לעשות צעד. הקורונה פתאום שמה זרקור על מה שחשוב לי. העבודה ב־F5 הייתה טובה, זה היה כלוב זהב, אבל היום יש לי את הדגדוג הזה בלב, שמעלה לי חיוך בכל בוקר. בתפקיד הקודם שלי הניצוץ היה חסר, וזמן הקורונה, שהכניס אותנו לסגר, ושם אותנו בבית, עם המשפחה, פתאום ניער אותי ופתח לי את העיניים".
גם עומרי זמיר (35), מהנדס תוכנה, נשוי ללא ילדים, עשה מעבר דומה. בחמש השנים האחרונות הוא עבד בצ'ק פוינט, אך בפברואר האחרון עזב והצטרף לסטארט־אפ הסייבר סולט סקיוריטי, שמנה 40 עובדים בלבד. "רציתי להיות במקום שבו יש לי השפעה גדולה על העתיד של החברה", מסביר זמיר. "בחברה קטנה, כל צעד שאתה עושה משמעותי מאוד, וזה משהו שהיה חסר לי. בצ'ק פוינט לא הרגשתי שההשפעה שלי היא כמו שהייתי רוצה, למרות שעבדתי קשה מאוד.
"הקורונה הכניסה את כולם הביתה, ואפשרה לי זמן מחשבה. זו מסקנה שהייתי מגיע אליה מתישהו, אבל לולא המשבר בטח הייתי נשאר עוד כמה שנים בצ'ק פוינט".
"יש לי תחושה", אומרת בן־אריה, "שמה שאנחנו רואים בשוק ההייטק, שזו הדוגמה הכי קיצונית של מעברים בין חברות, זה קצת החיפוש הזה. העובדים מבינים שהם רוצים משהו אחר, אז הם בתהליך של ניסוי וטעייה".
"אין ספק שהתקופה הזאת מאופיינת ביותר עזיבות ממה שהיינו רגילים", אומרת א', מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק. "ההזדמנויות היום מטורפות. עובד עם ניסיון של שלוש שנים לא נחשב ג'וניור, אלא מנוסה, ויש פריחה של סטארט־אפים ויוניקורנים".
"זה רק קצה הקרחון"
אלא שהסיפור הזה לא מתחיל ונגמר בהייטק. לפי נתוני שירות התעסוקה, מספר המתפטרים הגיע ביולי לשיא חדש - 22.6% מדורשי העבודה - הרבה מהם כאלה בעלי שכר נמוך דווקא (עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, מבוגרים וכאלה שמשתייכים לאשכולות סוציו־אקונומיים פריפריאליים). אלה אינם נוטים להתפטר באופן מסורתי.
כך, ב־2019 היה מספר המתפטרים גדול ב־29% מאשר ב־2012, וב־2020 הגידול כבר עמד על 107% (יותר מפי שניים) בהשוואה לאותה השנה. עוד לפי הנתונים: אם קודם למשבר הקורונה סיכויי ההתפטרות של עובד חסר מיומנויות דיגיטליות היו נמוכים ב־30% משל עובד בעל מיומנויות כאלה, הרי שלאחר המשבר הפער ירד ל־21%. בדומה לכך, קודם למשבר סיכויי ההתפטרות של עובד ללא השכלה אקדמית היו נמוכים ב־33.5% משל עובד אקדמאי, ולאחריו ירד הפער ל־18.3%. כמו כן, אם לפני המשבר סיכויי ההתפטרות של עובד ממשלח יד שאינו אקדמי היו נמוכים ב־77.8%, הרי שהיום מדובר ב־47.2%.
במאפיינים לפי גיל העלייה הגבוהה ביותר בשיעור המתפטרים מאז תחילת המשבר היא בקרב בני 55 ומעלה - כ־68%. בקרב בני 54-35 מדובר בעלייה של 22.8%, ובקרב הצעירים עד גיל 34 - 35%.
גם באזורי הפריפריה חלה מגמת גידול משמעותית בשיעור המתפטרים: באשכולות 3 ו־4 עלה מספר המתפטרים מבין דורשי העבודה בכ־104%-90%.
המקצועות שבהם נרשמה העלייה הגבוהה ביותר בשיעור המתפטרים הם חקלאות, ייעור ודיג (151%), תעשייה ובינוי (78%) וכן עובדים בלתי מקצועיים (73%).
אבל לדברי ד"ר גל זהר, מנהל יחידת המחקר והמדיניות בשירות התעסוקה, "זה רק קצה הקרחון. אנחנו לא יודעים לאן זה יתפתח. הנתונים החדשים המעניינים יהיו באוקטובר. אנחנו רואים את המתפטרים רק שלושה חודשים אחרי כשהם זכאים לדמי אבטלה".
למה אתה מייחס את זה?
"מ־2017 אנחנו רואים עלייה במספר המתפטרים. היא התחילה בעיקר בהייטק, אבל הגיעה לקבוצות שונות עוד לפני המשבר. קצב העלייה במספר המתפטרים גבוה מקצב העלייה במדדים אחרים. במהלך המשבר ראינו גידול בהתפטרות בקבוצות שלא הכרנו, 55 ומעלה, ובאשכולות הנמוכים. ושם שיעור הקפיצה היה הגבוה ביותר.
ד''ר גל זהר / צילום: מייקל מן
"לחל"ת יש חלק משמעותי בזה. זה אפשר לאנשים רשת ביטחון להחליף מקומות עבודה, להתמקח, לחשוב מה הם עושים הלאה. בתקופה כזו הרבה יותר אנשים מחפשים שינוי תעסוקתי, שינוי באיזון בין בית משפחה".
היום מדובר בשוק של עובדים. האם אנחנו לקראת שינוי משמעותי בתפיסה?
"ברמת המאקרו פעם ב־30 שנה קורה שינוי בשוק העבודה. בפעם הקודמת זה היה בסוף שנות השמונים. אולי אנחנו על ספה של מהפכה. לא תמיד אפשר לראות את כל היקף התופעה, יכול להיות שיחלפו עוד כמה שנים עד שאפשר יהיה לראות את זה".
"מסביר לבנק שהכול השתנה"
אוהד לויטן (45) עבד בתיאטרון הקאמרי כ־20 שנה. הוא התחיל כטכנאי זוטר, הקים את ועד העובדים ומערך הבטיחות, ניהול את מחלקת המולטימדיה ולבסוף מונה לרכז הנגישות בתיאטרון. לו ולאשתו, מורה במקצועה, יש שלושה ילדים (9, 12 ו־15) והם גרו בדירה בחולון, מעל ההורים.
אוהד לויטן / צילום: איל יצהר
כשפרצה הקורונה ענף התרבות נכנס לעוצר כללי וכל העובדים הוצאו לחל"ת. "העולם עצר, והבית שלנו נכנס לפאוזה אחת גדולה", מספר לויטן. "כל היום שיחקנו מונופול, ספגטי בולונז ב־2 בלילה. כאילו המשפחה כולה הייתה בהיריון".
בין מונופול לספגטי היה לו גם זמן לחשוב. "שנינו פלרטטנו לאורך השנים עם מעבר לצפון, אבל קשה לעזוב את כלוב הזהב. בקרב כיפופי הידיים בין עשיית שינוי לבין השארת המצב הנוכחי, האופציה השנייה תמיד מנצחת".
יום אחד אשתו באה אליו ואמרה שראתה בית בצפון והשניים החליטו לנסוע ולבחון כמה בתים אופציונליים לשכירות. "אמרתי לעצמי שאם כשהעולם נעצר לא נעשה את המעבר - זה לא יקרה לעולם". הם שכרו בית בשדה אליעזר. דרך בעלת צימרים באזור הוצע לו לעבוד בטיולי ג'יפים. "בוויש ליסט שלי הדבר הראשון שהייתי עושה לו הייתי זוכה בלוטו היה לעזוב הכול ולטייל".
ומה עם להתפרנס?
"הייתי מוברג טוב בביזנס שלי. הייתי מסיים לעבוד ב־2 בלילה, ואחר כך מבלה עד 5 בבוקר. הייתה לי חניה בקאמרי. מי מוותר על חניה בתל אביב? הייתי במקום הכי נוח בעולם. אבל הקורונה נתנה לי הזדמנות אדירה לבחון את כל הסיפור שאני מספר לעצמי". היום הוא הבעלים של עסק בשם נקודת הג'יפ.
מכל הדברים בחרת ללכת דווקא לתחום התיירות, שהוא הכי נזיל שיש היום.
"אני חושב שזה התחום הכי חזק כיום, כי אני ציוני, ואין דרך טובה לאהוב את הארץ הזאת מאשר דרך טיול".
ומה עם החשש?
"אני עדיין חושש. אף פעם הרי זה לא זמן טוב לצאת מאזור הנוחות. כל השנים, בקאמרי, הייתי מאחורי הקלעים, וכשאני בג'יפים, אני נמצא בפרונט. בעבר הייתה לי להקה, וחלק מהטיול שאני מדריך קשור למוזיקה שאני משמיע בג'יפ. לראשונה אני גם מאחורי הקלעים וגם בפרונט וגם השחקן, והג'יפ הוא הבמה שלי. אני נוסע עם שיער מפוזר מול החרמון, מצד ימין עגורים ומצד שמאל נחל שופע, והאנשים שאיתי מחייכים ואומרים: אין על הארץ הזאת. המתנה הגדולה שהקורונה הביאה לנו היא ההבנה שהחיים זה מה שקורה עכשיו.
"אני זוכר את עצמי במרפסת בחולון, עוד לפני המעבר, ממלמל לעצמי שאני לא חוזר לחיים הקודמים שלי. שלא תביני, שום דבר לא חף מקשיים - גם הילדים היו צריכים להשתלב מחדש, גם מזכר אלפא שמפרנס הפכתי להיות מישהו שממציא את עצמו. אבל זה שווה את זה. ברור שאני גם מפחד. לפקידת הבנק אני מסביר שהכול השתנה. ואת יודעת מה? גם אצלה הכול השתנה".
ניר קנטור (41), נשוי ואב לשלוש בנות מהוד השרון, היה הבעלים של עסק להפקת חתונות. לפני הקורונה העסק שלהם היה בשיאו, אך המגפה שינתה את המצב. "ישבתי כמה שבועות בבית", מספר קנטור. "אמרתי לעצמי שאני חייב להיות פעיל, וחשבתי שזו הזדמנות להגשים חלום ולהיכנס לעולם הנדל"ן. אחרי שהתייעצתי עם כמה חברים בתחום, הבנתי שלהיכנס לתיווך זה הדבר הכי נכון". הוא עשה קורס מתווכי נדל"ן ולאחריו הצטרף לרשת התיווך הבינלאומית קלר ויליאמס. "אני מאוד מרוצה. יש סטיגמה לא פשוטה על המקצוע הזה, אבל אותי מעניין לתת שירות איכותי. אהבתי מה שעשיתי, והרגשתי שאני מגשים את עצמי, אבל בקורונה נפתחה אופציה. מבחינתי זו מתנה גדולה".
ניר קנטור / צילום: איל יצהר
גם רון כסיף (43), נשוי ואב לילדה מרמת השרון, ראה בחל"ת הזדמנות לשינוי המיוחל. במשך 20 שנה הוא ניהל מטבחים של מסעדות מוכרות ומובילות, בהן בנדיקט ונונו. "אלה מסעדות של צוות גדול", הוא מספר, "והיה קשה לגייס כוח אדם איכותי. עוד לפני הקורונה הייתי במקום לא טוב בעבודה הזאת, אבל המשכתי".
כשפרצה המגפה כסיף, כמו הרבה עובדי מטבח אחרים, הוצא לחל"ת. כחודשיים לתוך המשבר חבר יצר איתו קשר וסיפר שנרשם ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים והציע לו להצטרף. אז גם נזכר שתמיד כשקיטר על העבודה בענף שלו, חברים הציעו לו לעבור להוראה, כך שלמעשה החבר התפרץ לדלת פתוחה.
יומיים לפני תחילת שנת הלימודים הוא נרשם ללימודי הוראה. בינתיים הוא מלמד בלייטוק, פלטפורמה ללימוד אנגלית של ג'רוזלם פוסט. רק בעוד שנתיים יסיים את הלימודים, וכמורה ישתכר מעט. "כסף חשוב", הוא אומר, "אבל גם הפיס אוף מיינד. ענף המטבחים הוא סוג של בועה. לכאורה בטלוויזיה יש המון תוכניות אוכל, זה נמצא על פני השטח, אבל ההכשרה המקצועית לא מספקת, ואין התמדה לאורך שנים. אין אופק במקצוע. אם אתה מתחיל בגיל 20 ועובד נורא קשה, השחיקה תיתן אותותיה".
אז אתה אומר שהקורונה סך הכול זירזה את מה שממילא היה קורה, שהיית עוזב את הענף.
"כן. אני חושב שבכל מקרה זה היה קורה, כי הייתי קרוב לקצה. בהוראה אני נוגע יותר בחיים של אנשים, מאשר כשאני מבשל תבשיל טלה של 60 ק"ג. זה כן עושה לי איזה חור פיננסי, אבל אתן גם שיעורים פרטיים ובעתיד זה ישתלם לי".
"דברו איתנו כשייגמר החל"ת"
כיצד אפשר להסביר את התופעה שדווקא כעת, כששעון החול על דמי החל"ת בקורונה קרב לקצו, גם עבור העובדים המבוגרים, גל ההתפטרויות בשיאו? ד"ר אולג קומליק, ראש חטיבת ניהול ומשאבי אנוש בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, מודה שהתופעה מפתיעה, שכן בעידן של חוסר יציבות אפשר לצפות שאנשים ישאפו ליציבות, אבל בפועל קורה בדיוק ההפך. "הקורונה", הוא אומר, "ערערה לנו את העולם שבו אנחנו חיים, ובו עבודה היא חלק מהותי מהזהות שלנו. כאירוע סינגולרי היא מעלה ספקות ושאלות, וזה נוגע במה שקשור לציפיות שלנו ממקום העבודה".
ד''ר אולג קומליק / צילום: תמונה פרטית
"אחת ההפתעות הגדולות", מוסיפה ליאת בן־תורה־שושן, אחראית ניהול קריירה באולג'ובס, "הייתה ביוני האחרון, כשתשלומי החל"ת הסתיימו אבל ראינו שאין התנפלות על מקומות עבודה כמו שצפינו שתהיה. אנו שומעים על אנשים שעושים הסבות, רבים רוצים לעבור לעולם ההייטק, אבל לוקחים את הזמן שלהם ולא קופצים על התפקיד הראשון שמוצע להם. אנשים גם גילו שהם יכולים לחיות יותר בצמצום, ועשו חישוב מסלול מחדש, ויש כאלה שניצלו את התקופה כדי לרכוש השכלה או להשתלם בתחום כלשהו. העובדה שלא ראינו התנפלות על המשרות מעידה על הרצון לשפר את התנאים בתקופה של פוסט־קורונה".
רון תומר, מנכ"ל התאחדות התעשיינים, מדבר על מחלת החל"ת: "בתעשייה חסרים עובדים במשרות הבסיסיות וגם במשרות המאוד מתגמלות. אנחנו משלמים שכר גבוה מהממוצע במשק, גם אנשים בתחילת הדרך מקבלים שכר חציוני ומעלה, ועובדים לא באים. אנחנו קובעים ראיונות לחמישה־שישה מועמדים והם פשוט לא מגיעים. עד היום הכשרנו בתעשייה כ־6,000 איש בתוך המפעלים בסיוע המדינה. גם להכשרות קשה למצוא את העובדים, יורקים דם בשביל זה.
"נשאלת השאלה למה. עיקר הבעיה היא שאנשים אופטימיים מדי וחושבים שיחזירו את החל"ת אחרי החגים. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להסיר את החל"ת מסדר היום. התעשייה עבדה ברוב הסגרים, אבל בסגר הראשון המעסיקים הוציאו אנשים לחל"ת. כשהם קראו להם לחזור, הם אמרו להם 'דברו איתנו כשייגמר החל"ת', ואז התנתק הקשר. יש פה הפסד גדול של כולם".
33% מהנשים שוקלות להתפטר
האם הקורונה גרמה לנשים וגברים להתפטר או להחליף עבודה באותה הקלות? מיכל שחם־פרחי (34), נשואה ואם לשתי בנות, היא מהנדסת תעשייה וניהול ומנהלת פרויקטים במקצועה. בעבר עבדה בחברות גדולות כמו 888 ו־IBM, ותפקידה האחרון היה ב־HP אינדיגו, השוכנת בפארק המדע ברחובות, מרחק של דקות ספורות נסיעה מדירתה בנס ציונה. "באנו לגור פה כדי להיות קרובםי למקומות העבודה, וזה היה נוח. סך הכול הייתי שם חמש שנים, ואני לא יכולה לומר שלא הסתכלתי קדימה, אבל היה לי חשוב לשלב בין הקריירה לבין הטיפול בבנות. בחרתי בנוחות".
מיכל שחם / צילום: איל יצהר
בקורונה היא עבדה, כמו הרבה מאיתנו, מהבית. "מקומות עבודה התחילו להציע מודלים היברידיים, ומבחינתי זה היה גיים צ'יינג'ר". הקרבה למשרד הפכה פחות קריטית, ומבחינתה זו הייתה הזדמנות להתקדם. היא עברה לעבוד בפיקסלוט, חברת ספורט־טק המספקת פתרונות לשידור והפקה של אירועי ספורט. יומיים בלבד היא מגיעה למשרד, וגם אז, בשעות גמישות, אחרי הפקקים.
במה זה קידם אותך?
"זה אפשר לי להיחשף לעולמות תוכן שונים, גדולים. עברתי מחברה גדולה לחברה של כ־200 איש, ובתפקיד כמו שלי יש לי הזדמנות לחלוש על נושאים שלא הייתי מגיעה אליהם אחרת. אני נחשפת לשרשרת של גורמים בארגון ועובדת עם כולם, וזה עובד לי מצוין. בלי האירוע של הקורונה זה לא היה בא בחשבון, לנסוע לעבודה בפתח תקווה חמש פעמים בשבוע".
לפי מחקר של מקינזי ו־leanIn, שנערך בקרב יותר מ־65 אלף עובדים ב־423 חברות, והתפרסם בוול סטריט ג'ורנל, 33% מהנשים ציינו כי שקלו במהלך השנה האחרונה לעזוב את העבודה או "לשנמך" את הקריירה שלהן באופן זמני או תמידי, זאת לעומת 27% מהגברים. אחת הסיבות לחשיבה מחדש של נשים מנהלות על הקריירה שלהן היא שהן עדיין מבצעות חלק גדול מהעבודה ללא תשלום בבית, ומנהלות לקחו על עצמן לתמוך בעובדים אחרים במהלך המגפה יותר מאשר מנהלים גברים.
בסקר של Deloitte טענו 37% מהמשתתפים שהרצון בשינוי נובע מהצורך לאזן בין בית ועבודה; 43% אף הגדירו את המרכיב הזה כחשוב. מלבדם, 67% אמרו שחשוב להם למצוא עבודה בעלת משמעות גבוהה יותר, 72% מחפשים תפקיד עם עניין רב יותר, ו־37% ציינו כי בכל מקרה השכר הוא לא המניע.
"האדם מחפש משמעות ועניין", אומרת בן־אריה. "תוצאות הסקר הזה ואחרים מצביעות על מגמה בעולם העסקים שחייבים לתת לה מענה. ארגונים חושבים שעובדים יסתפקו ביציבות ומשכורת טובה. העניין הוא שאם לא ידעו לספק להם משמעות, עניין ואתגר מקצועי הם עלולים למצוא את עצמם בבעיה קשה מאוד. משהו בעמדה של המעסיקים יהיה חייב להשתנות".
"הציפיות מהדבר הזה שנקרא ג'וב, עבודה, משרה, ילכו וישתנו", אומר קומליק, "גם בנושא השכר. אנחנו נמצאים עשור לאחר שיח חשוב מאוד על גידול באי־השוויון ורואים עלייה מסוימת בשכר בשנים האחרונות בלבד. אנשים אומרים לעצמם: אני עושה עבודה לא מעניינת אז משלמים לי מעט. המחשבה הזאת לפני עשור הייתה כמעט לא לגיטימית, אבל זה משתנה. נשיא ארה"ב מדבר על זה בכבודו ובעצמו ואומר לתאגידים: אתם רווחיים, יאללה, תעלו שכר.
"מה שעוד קרה במשבר הוא שהתפקיד של מדינת הרווחה נהיה ברור לכולם. לפני כמה שנים עוד היו אגדות על שוק חופשי. מובן שזה לא רלוונטי. גם בארה"ב הממשל היה נדיב מאוד בתמיכה שניתנה בקורונה. אתה לא נזרק לרחוב כבעבר, נוצרה שכבה של תמיכה סוציאלית, וקל יותר להתפטר. אילולא היה חל"ת בישראל או הטבות בחו"ל, אני סבור שתופעת ההתפטרויות הייתה חלשה יותר.
"יש פה מומנטום. לגל יש דינמיקה: הוא הולך ומתגבר עד שהוא הופך למשהו גדול. כשזה בשיח בשולחן השבת, בעיתונות, בפודקאסטים, אנשים יותר בטוחים לעשות צעדים שבעבר נתפסו כרדיקליים. קורונה היא אירוע משנה מציאות שמאפשר לאנשים להגיד לעצמם: אני הולך לעשות את זה".
בני דור ה־Z מתפטרים יותר
מאז ומתמיד הדורות הצעירים נוטים להתפטר יותר ממבוגרים. אבל המגמה הזאת התחדדה בקורונה. במחקר שערכה מיקרוסופט במרץ בקרב 30 אלף עובדים ברחבי העולם 41% מהם ענו שישקלו להתפטר; מקרב בני דור ה־Z כבר דובר ב־54%.
במחקר שערך גלאסדור, אתר אמריקאי המאפשר לעובדים לדרג מקומות עבודה, ובו נשאלו על הגורמים שלהם להישארות במקום עבודה או עזיבה, מרבית התשובות נגעו לתרבות הארגונית. "עובדים מחפשים תרבות ארגונית שסומכת עליהם, מקבלת ואמפתית ונותנת להם גמישות", אומרת מלי אלקובי, מומחית לדור ה־Z ולאיזון בין בית לעבודה. "מה שאני חווה בשטח הוא שאחרי המשבר בני דור ה־Z לא מוכנים שיכריחו אותם למשל להגיע בשעה מסוימת למשרד, בין 9 ל־5. במהלך הקורונה אנשים עבדו בכל מיני שעות. אם אתה רוצה להרוג אותם תקבע ישיבה ב־9. יש הערכה גבוהה שכל הנושא של הגמישות בעבודה מרחוק היא קריטית כדי לשרוד את עולם העבודה החדש, ודור ה־Z הקדים את זמנו".
החשיבה מחדש של הדורות הצעירים קשורה, לדברי אלקובי, גם למשבר שחוו ענפים כמו מסעדות ומלונות בקורונה. "דור ה־Z אמרו שאין סיכוי שהם ילכו לעולם שבו הם לא עובדים חיוניים. הרבה מהם עשו הסבות לעבודות ראשונות בעולם ההייטק. הם אמרו לעצמם: עבדנו קשה, לא קיבלנו שכר, ופתאום אנחנו לא חיוניים? אין מצב שנמשיך בשוק עבדים שכזה".
ואם יעלו את השכר?
"גם במקומות שמשלמים המון יש עזיבה. צריך לחזור למקומות החשובים: הפיתוח האישי, תרבות ארגונית מתקדמת.
"אני חושבת שקיצור שבוע העבודה הוא פתרון מבריק. אם עברת לארבעה ימי עבודה בשבוע, העלית את השכר ב־20% בלי להוציא כסף מהכיס, והמחקרים מוכיחים שוב ושוב שהפרודוקטיביות לא נפגעת. זה פרייסלס לשימור עובדים".