לא להיכנע לתחזיות האפוקליפטיות: בישראל יש מקום לכולם

עד שנת ה-100 ישראל כמעט תכפיל את אוכלוסייתה, וגם היקף הבנייה בה יוכפל ויותר • חזונות קודרים, שזוכים לכותרות חדשות לבקרים, מתייחסים להכפלה זו כאל אסון נורא, אולם למעשה זוהי הזדמנות של ממש

בנייה בישראל / צילום: Shutterstock
בנייה בישראל / צילום: Shutterstock

לבנות ולפתח בשלושה עשורים שוב את כל מה שבנוי ומפותח כאן סביבנו, ולחדש או להחליף את מה שמתבלה והולך - כל אלה מהווים אתגר כמעט בלתי נתפס. אבל, התמונה האפוקליפטית של ישראל המצופפת עצמה לדעת, כפי שמוצג לעתים קרובות, איננה גזירת גורל. להיפך, "לבנות כאן שוב ארץ" היא הזדמנות גדולה ליצור כאן עתיד טוב יותר.

למעשה, גורסת היוזמה הבין-אוניברסיטאית "ישראל 100" - אין לנו ברירה אחרת. איכות החיים כאן בישראל היא מבחן ההישרדות האולטימטיבי. ובמצבים של "אין ברירה" ישראל היא הרי במיטבה.

השאלה שעמיתי ואני הצבנו, לא הייתה "האם צריך לבנות כאן שוב ארץ?" שכן בעינינו זה מובן מאליו, אלא- " איך בונים כאן שוב ארץ?" ובדיוק רב יותר: "איך בונים כאן ארץ של איכות?" ו-"מה נשאיר לדורות הבאים?" וחשוב להדגיש - אתגר האיכות איננו עולה רק מתוך קצבי הגידול הגבוהים, אלא גם מאיומים ממשיים של שינויי אקלים, של מגפות, של קריסת מבנים, של פעולות איבה, של אי שוויון מעמיק ושל הרבה אי ודאות.

נכון, יש כאן אג'נדה ברורה - אג'נדה של "אפשר", אג'נדה של "הזדמנות" ואג'נדה של "איכות".

אין ספק, הגיוס של "הקטסטרופה שבדרך" הוא נוח, מושך כותרות ורייטינג. הוא גם משרת היטב אג'נדות גלויות וסמויות, חלקן אף ראויות מאוד - של מודעי הסביבה - כדי להציל את השטחים הפתוחים; של החקלאים - כדי להציל את החקלאות; של המתריעים בפני "המגדלים הכושלים"- כדי להציל אותנו מה"סלאמס" של העתיד ומ"הונקונגיזציה" של ישראל; של "פורום צפוף"- כדי להגביל את הילודה; ושל לא מעט גופים שומרי קרקע מכל הצדדים - כדי להרים דגלים גיאופוליטים ומגזריים. אבל, "ההישג" המובהק ביותר של השיח האפוקליפטי הוא העלייה התלולה במחירי הדיור - מתוך התחושה של "תפוש ככל יכולתך", כי אם אין מקום, המחירים רק ימשיכו להרקיע שחקים. והנבואה, כדרכה, מגשימה את עצמה. ולא פחות חמור - יש בשיח הזה גם "רישיון" לוותר ואף לפגוע באיכות.

בקואליציה רחבה כזאת של אג'נדות חובבות קטסטרופה, האג'נדה הבסיסית והאמתית של "איכות חיים טובה, מגוונת ומתאימה לכל פרט וקבוצה בישראל בדור הזה ולדורות" נדחקת לקרן זווית. וזאת, למרות שזוהי האג'נדה החשובה ביותר, אם חפצי חיים אנחנו ואם נרצה לשרוד בארץ הזו לדורות.

כאן בדיוק חייבים להציע את שינוי הפרדיגמה ולפתח כלים שכל כולם נועדו לשרש את תחושת הקטסטרופה ואת השיח האפוקליפטי, ולתת בידי המדינאים, הרשויות, המתכננים, הפירמות והחברה האזרחית כלי חשיבה ופעולה מתקדמים הבונים איכות.

"ישראל100" וגם התוכנית האסטרטגית לדיור 2040 של מינהל התכנון במשרד הפנים ושל המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, מוכיחות שיש מקום לכולם. הערים שלנו, ולא פחות הישובים הפרבריים והכפריים, דלילים ברובם הגדול, ולהגדיל בהם את הצפיפות היא רק ברכה לאיכות, לקיימות ולחוסן. בעיקר בצפון ובנגב שחייבים להפוך לאזורי הביקוש החדשים ולאזורי איכות לכל דבר. ההסבה של מיעוט קטן של שטחים פתוחים לשטחים מבונים, לא תפגע, אם תעשה ברגישות ובאיכות, ברצף הפתוח, במסדרונות האקולוגיים ובמגוון המינים. גם החקלאות תישמר ותשתכלל אם לא תהפוך לכלי מיקוח נדל"ני. ואם "יש מקום לכולם", להרבה שנים קדימה, ניתן גם להרגיע חלק גדול מהמתחים הגאופוליטיים והבין-מגזריים.

כל מה שנותר הוא להפשיל שרוולים ולעשות.

הממשלה החדשה שחורטת על דגלה את ה"ביחד" ואת ה"אפשר", היא הזדמנות שיש לנצל לפני שתישחק גם היא אל תוך הקטסטרופות של היומיום. גם 257 הרשויות המקומיות, הן מכפיל כוח ענק למימוש מדיניות וליצירת איכות חיים לתושבי ישראל- כוח זמין ועולה.

לא נשלה את עצמינו, אין כאן פתרונות קסם קלים. כדי לשנות פרדיגמה ולהחליף שיח קיים, נדרשת לא מעט עבודה. והכלים כבר כאן. הנחנו אותם על השולחן ואף תרגמנו אותם ל 12 ערכות יישום - כלים להתמודדות עם חוסר וודאות, כלים ליצירת איכות, גישה חדשה בפיתוח תחבורה כשירות, פיתוח משאבי הון וחוסן מקומיים, פעולות תרבות כאסטרטגיה, ולא פחות חשוב - כלים כדי לחלום מחדש ולחבר חלומות למציאות.

הכותב הוא אדריכל ובונה ערים, פרופסור בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, לשעבר מהנדס העיר תל אביב-יפו ומנהל מינהל התכנון במשרד הפנים, בעלים-שותף במשרד אדריכלים, מאבות תמ"א 35, מראשי יוזמת ישראל 100 וחתן פרס א.מ.ת 2020

צרו איתנו קשר *5988