החיה שלא הצליחה למות - גם אחרי שלושה ניסיונות

טל גורדון חתכה לגמרי במקרה את הפוליקרפה, חיית הים שחקרה במסגרת התואר הראשון שלה • אלא שיום אחד היא גילתה שהיא מצמיחה את חלקי הגוף שלה מחדש • אפילו המנחה שלה פרופ' נועה שנקר לא האמינה: "כל פעם היא חתכה חלק אחר מהחיה, ולא הצליחה להרוג אותה" • פרויקט מיוחד

פרופ' נעה שנקר וד''ר טל גורדון / צילום: איל יצהר
פרופ' נעה שנקר וד''ר טל גורדון / צילום: איל יצהר

אם תשנרקלו במהלך החגים במפרץ אילת, תוכלו לראות חיה יוצאת דופן: יש לה מערכת עצבים כמו שלנו, והיא שייכת כמונו למערכת המיתרנים (בעלי מיתר גב חלול), אבל כאשר מחלקים אותה לחלקים, כלומר ממש חותכים אותה, היא יכולה לשחזר את עצמה לגמרי.
החיה הזאת, שהתגלתה שם לפני כמה חודשים, שייכת למחלקת האצטלנים, בעלי חיים קטנים שמתיישבים לרוב על סלעים ומסתווים בתוכם. יש להם מעטפת חיצונית, מערכת עיכול ומערכת עצבים בסיסית ביותר, אבל מבין חיות הים הם נחשבים הכי קרובים אלינו.
ואם תהיתם אם הם מקבלים מאיתנו יחס הולם למעמד, התשובה היא לא: בעולם מכינים מהם תרופות ובאסיה נהוג לאכול אותם.

בעולם יש מאות סוגי אצטלנים, אבל דווקא בסוג ישראלי אחד אותרה היכולת הבלתי נתפסת הזאת. "יכולות רגנרציה (גידול מחדש של חלקי גוף - ג"ו) קיימות בעולם החי", מספרת פרופ' נועה שנקר מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, "ואפילו אצל מיתרניים ניתן למצוא דוגמאות לכך, כמו השממית שמשחזרת את הזנב שלה - אבל לא מערכות שלמות של הגוף. בדרך כלל גם השחזור יוצר רקמה פחות מוצלחת מזו שנחתכה, אבל האצטלן הזה הצליח לחדש את חלקיו באופן זהה למקור ובזמן קצר".

הפוליקרפה / צילום: טל זקין
 הפוליקרפה / צילום: טל זקין

 

פרופ' שנקר מתארת את רגע הגילוי הזה, ששייך למעשה לטל גורדון, היום פוסט־דוקטורנטית בבית הספר לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, ואז סטודנטית בקורס בנושא חסרי חוליות ימיים, שלימדה שנקר. "בפרויקט שלה לתואר הראשון היא חקרה את הפוליקרפה, סוג של אצטלן, שהיה מוכר ביכולתו לפלוט את מערכת העיכול שלו, שזה נראה כמו נזלת. אבל לא ידענו שהם ממשיכים לחיות אחרי כן, רק שהם זורקים עלינו משהו".

עניין החיתוך, מתברר, היה לגמרי בטעות. "יום אחד שלחתי לטל מאמר שבו תוארה פרוצדורה של חיתוך אצטלן. לא התכוונתי בכלל שהיא תחתוך את החיות שלה, אבל היא חשבה שבגלל זה שלחתי לה את המאמר, וחתכה אותן. והן נשארו בחיים".

"דגמתי כמות די מכובדת של חיות לטובת הפרויקט", מספרת גורדון, "ויום אחד ראיתי אחת מהן פולטת את מערכת העיכול. סימנתי לשותף שלי לצלילה לבוא מהר, הוא היה בטוח שקראתי לו כי ראיתי כריש או דולפין. התחלנו לעקוב אחריהן בשולחן מים, זה כלי שיש לנו במעבדה שמאפשר להביט בבעלי החיים מקרוב בסביבה דומה לזו הטבעית שלהם - וראינו שהן משחזרות את מערכת העיכול שלהן".

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

הפוליקרפה של גורדון לא סתם שחזר את שלושת חלקיו. למעשה, כל חלק כזה הפך להיות אצטלן בפני עצמו, מה שאומר שבמעבדה של גורדון גדלו שלושה אצטלנים.

מה קורה שם בעצם?
"כשחותכים פוליקרפה במעבדה", מסבירה שנקר, "החלק שיש בו מערכת עצבים יכול לשחזר את מערכת העיכול, והחלק שיש לו מערכת עיכול משחזר את מערכת העצבים. נראה שבכל חלק של החיה יש תוכנית לשחזור מלא של כל שאר החלקים שלה. זה מעלה שאלות מעניינות מאוד כמו איפה בדיוק נמצאת התוכנית הזאת, לכמה חלקים אפשר לחתוך ואיפה, לפני שאנחנו מתחילים לאבד את יכולת השחזור, ואם החלק המשוחזר הוא 'צעיר' יותר מאשר החלק המקורי שחתכנו. ככה התחיל התהליך שבו טל חותכת בכל פעם חלק אחר מחיה, ולא מצליחה להרוג אותה. זה סיפור על סטודנטית שלא מצליחה להרוג את החיה שלה, בדרך כלל אנחנו סובלים מהבעיה ההפוכה".

"ישנם מינים של אצטלנים שמתרבים באמצעות רגנרציה", מוסיפה גורדון. "אבל האצטלן שלנו הוא נטול יכולת רבייה א-מינית, ממש כמונו בני האדם. למרות זאת, הוא מראה יכולות רגנרציה שלא נראו בעבר בחיה שההתרבות שלה היא מינית בלבד".

יש לכך השלכות על בני האדם?
"אצל בני אדם הפציעה וההחלמה בדרך כלל מסתיימות בסגירת הפצע והיווצרות צלקת. אצל הפוליקרפה יש כל מיני תהליכים שבזכותם לא נוצרת צלקת, אלא מיושמת תוכנית של בנייה, כנראה באמצעות שימוש בתאי גזע מתחלקים. ראינו שכמעט אין נקודה שבה נחתוך את החיה והיא לא תשתחזר, אבל גודל החתיכות כן משפיע על היכולת שלה להשתחזר - מחתיכות קטנות לא תגדל חיה שלמה. אנחנו מנסים להבין מה נאבד כשיורדים מתחת לגודל מסוים".

האיבר החדש נבנה שכבה על גבי שכבה, כמו במדפסת?
"לא בדיוק", אומרת גורדון, "קודם יש סגירה של הפצע, ואז מתחיל להיווצר איזשהו בסיס או שלד, בגודל קטן, ואז השלד הזה גדל ומתמלא בכל מה שהוא זקוק לו כדי להתקיים. אני אומרת שלד, אבל זו רקמה חיה לגמרי, אלא שקודם כל נבנה החלק החיצוני שלה, כמו כשבונים בניין ומשלימים קודם את חלקו החיצוני ואז את הפרטים שבפנים".

"מה שמניע אותנו הוא ההתפעלות מהחיה עצמה, מהיכולות שלה", אומרת שנקר. "אנחנו פחות עסוקות בשאלה איך זה עוזר לבני האדם. יש לנו מדעניות שותפות לפרויקט, ששמות דגש רב יותר על הרכיב הזה".

"בזכות השותפות הזאת הפרויקט מתרחב לתחום המולקולרי", מוסיפה גורדון, "ולשאלות חדשות הנוגעות לתהליכים הגנטיים המעורבים ברגנרציה, כלומר איך זה קורה - איך הגוף משדר מסרים לאיבר והאיבר החדש צומח, ואילו גנים מעורבים בתהליך. אנחנו משווים את האצטלן הזה לקרובי משפחה שלא עושים רגנרציה כדי לראות מה שונה. אנחנו רואים אצלו גנים שאנחנו מזהים כקשורים להתפתחות, להחלמה מפציעה, וגם גנים ייחודיים לו, שאולי מעורבים בתהליך".

יכול להיות שנגלה כי חלק מהמערכות הללו של השחזור שמורות בבני אדם וצריך פשוט להעיר אותן?
שנקר: "אין לנו מושג, אבל זה רעיון מעניין".

צרו איתנו קשר *5988