החזירים לא לבד: בקרב המוחות בין חוקרים למינים פולשים, כולם יכולים לצאת מנצחים

חזירי הבר בחיפה הפסיקו לפחד מאנשים, והם לא היחידים; חוקרים בכל העולם מנסים למצוא דרכים יצירתיות להיפטר ממינים פולשים, שמסכנים לא רק את בני אדם אלא גם בעלי חיים אחרים • מדוע חיסול המוני רק יחריף את הבעיה, ואיך נכנסים לראש של חיה? חוקרים ישראלים מדווחים מהשטח

חזירי בר בלב העיר חיפה / צילום: Reuters, רונן זבולון
חזירי בר בלב העיר חיפה / צילום: Reuters, רונן זבולון

ראש התוכנית לסילוק נוטריות במפרץ צ'ספיק, ארה"ב, ישן כבר עשור עם עין אחת פקוחה. זה שנים לא נראתה נוטריה בכל חצי האי דלמוורה שעליו הוא מופקד, אבל ההבדל בין אפס נוטריות לבין אחת (בעצם, שתיים) הוא עצום. אם הוא יכריז "ניצחתי, אין כאן נוטריות", ייסגר פרויקט ההגנה שלו, שמומן עד היום ב-25 מיליון דולר וכולל צוות של עשרה אנשים, עשרות כלבים ומערך מחשוב ייעודי. אם הפרויקט ייסגר, זה יהיה חבל מאוד לא רק כי הוא יהיה מובטל, אלא גם כי עבודה של שנים עלולה לרדת לטמיון.

פרופ' אורי שיינס, מהחוג לביולוגיה וסביבה באוניברסיטת חיפה, מספר שראה אותו מסתובב בשדות, קשוב לכל רחש שאיננו. בינתיים הוא ניצח, אחרי שסילק יותר מ-100 אלף נוטריות מחצי האי. אבל נוטריות הן קצת כמו מגפה. אם לא תופסים אותן מוקדם מספיק, הסיכוי לניצחון מוחץ וסופי הוא קלוש. "זה קרה בקליפורניה", אומר שיינס. "איך שהכריזו שסיפור הנוטריות נגמר, הן חזרו". מנהלי התוכנית לסילוק נוטריות בצ'ספיק התחננו בפני שיינס שיאשר להם שאין נוטריות בשטח. אבל אין דרך לומר זאת בוודאות.

בני אדם רואים בעצמם סכנה לטבע, ובמידה רבה זה נכון, אז מדוע הם מתקשים כל כך לעמוד מול מינים פולשים? עיתונאית המדע מרי רואץ', שמאחוריה שורה של רבי מכר, הקדישה לנושא הזה את ספרה האחרון, שיצא בספטמבר השנה. הספר, שגם הוא כבר הפך לרב מכר, מתמקד במינים שנמצאים בקונפליקט עם האדם וקוראים לו Fuzz: When Nature Breaks the Law.

צבע צהוב נגד נקרים סורים ודבורים נגד פילים

איך לגשת למינים פולשים, זאת שאלה שמעסיקה גם חוקרים ישראלים. הדוגמה הכי בולטת אולי היא יחסי האדם-חזיר באזור חיפה. כמי שגדלה בעיר, אני יכולה להעיד שבימים עברו לא ידענו כלל שיש חזירים בוואדי. את התנים שמענו, אבל החזירים פשוט חיו את חייהם בלי להפריע לנו. הייתי צריכה לנסוע עד הודו כדי לפגוש חזיר בר ברחוב. והנה היום חיפה מלאה בחזירים שפלשו לעיר והפכו למטרד, ואפילו סיכון.

"כדי להתמודד עם מינים פולשים, חייבים להיות יצירתיים ולפעול מתוך הבנה אמיתית של החיה", אומר שיינס. "למשל, באזור סנגלאה בקניה הייתה בעיה של פילים שחדרו למקומות יישוב. שום גדר לא עמדה בפניהם. פתאום מישהו נזכר שפילים מפחדים מדבורים. ואז אותם תושבים גידרו את היישוב והציבו על הגדרות כוורות".

הפילים נעלמו, והתושבים זכו במקור הכנסה נוסף. "הדבורים יוצאות לתקוף רק כשמישהו מזעזע את הכוורות שלהן, ולכן ביומיום הן לא מפריעות לבני האדם", אומר שיינס. זה חשוב, כי אם היה מתברר שהדבורים הן מטרד בפני עצמן, כבר אי-אפשר היה לחזור אחורה.

"זה קרה באוסטרליה, כשהביאו את קרפדת קני הסוכר לטפל בחרקים", נזכר שיינס. "הקרפדות הן רעילות, הן התפשטו מעבר לצפוי ופגעו בבעלי החיים שאכלו אותן. האוסטרלים השקיעו המון כדי להשתלט על הבעיה, אבל הפעם דווקא הטבע מצא פתרון. חלק מבעלי החיים למדו להפוך את הקרפדה ולאכול רק את אזור הבטן. שם הן לא רעילות. לפעמים אנחנו ממהרים לחפש פתרון כשהטבע יכול לאזן את עצמו".

גם לבני אדם לפעמים יש פתרונות פשוטים, יעילים וזולים, אם רק מגלים את נקודת התורפה של החיה, כפי שהיה במקרה של הנקרים שהגיעו מסוריה וניקרו את צינורות ההשקיה בישראל.

אחרי שניסו להרוג את הנקרים עם פקאנים מורעלים, לחזק את הצינורות, לקבור את הצינורות, להשפריץ עליהם באופן קבוע מממטרות או להעמיד דחלילים מסוגים שונים, "התברר שלנקרים האלה יש רתיעה מהצבע הצהוב. ברגע שכל הצינורות נצבעו בצהוב, כל הבעיה נפתרה בלי לפגוע בנקר אחד", מספר שיינס. "שתי הדוגמאות הללו מדגישות שאפשר להתמודד עם מינים שמעצבנים את בני האדם בלי אלימות ותוך שימוש במה שאנחנו קוראים לו ‘שינוי בממשק'".

בריכות שכשוך לחזירים ומחקר שמחפש תקציב

מהדוגמאות האלה גם ברור שכדי לעשות זאת, אנחנו צריכים להכיר את החיות לעומק, "ובשביל זה, צריך מחקר, ובשביל מחקר צריך תקציב", אומר שיינס. "בדרך כלל פונים אליי כשיש כבר בעיה ואומרים לי, ‘מהר מהר תביא פתרון לחזיר'. אבל בשביל זה הייתם צריכים להגיע אליי אחרי עשור שאני חוקר את החזיר. אנחנו תמיד נמצאים בחסר של ידע, ולכן נמצאים תמיד במחסור של פתרונות".

היום שיינס חוקר את החזירים. "אף שזו בעיה בוערת, בקושי הצלחנו לגרד תקציב לדוקטורנט אחד, ואחרי שהוא סיים את הדוקטורט הוא לא הצליח להשיג כסף להמשך המחקר. שום רשות ממשלתית או מקומית לא נתנה לנו כסף. כל אחת מהן אמרה שזו בעיה של מישהו אחר". ובכל זאת, לאותו מחקר היו תוצאות.

"שאלנו את עצמנו אם החזירים נמשכים למזון שבעיר או למקורות הלחות. שיתפנו פעולה עם עיריית טבעון, וחילקנו את העיר לשתיים. בצד אחד קשרנו את הפחים. בצד השני, יצרנו מעין בריכות שכשוך לחזירים רגע לפני הכניסה לעיר, והם באמת גילו את הבריכות והשתכשכו בהן. בשני צדי העיר היה שיפור. גם בקשירת פחים בלבד, וגם בבניית בריכות ללא קשירה של הפחים".

ומה יקרה אם יעשו את שני הדברים? מי יודע. "כדי לעשות מחקר כזה צריך לבנות את הבריכות, לשים אמצעי ניטור, לראות שלא גונבים את המצלמות ולנתח את המידע. זה ניסוי מבוקר, ממש כמו שעושים בתחום הרפואי, ולא קיבלנו תקציב".

מחקר נוסף של קבוצת המחקר של שיינס, שזכה לפרסום יחסי, ביקש לבדוק מה קורה אם צדים את החזירים, והתוצאה הייתה שפוטנציאל הרבייה שלהם עולה. " היו לנו סימנים מכל העולם שלצוד חיות פולשות זה לאו דווקא מועיל. עדיין לא הבנו מה המנגנון, אבל נראה שבאזורים שבהם יורים בחזירים, הורמוני המין של הנקבות גבוהים יותר וזה מעיד על פוטנציאל רבייה גבוה יותר.

"אנחנו לא יודעים בדיוק מה המנגנון, מה קורה בגוף, מה קורה במוח. זה לא קורה רק לחזירים. גם במקומות שבהם יורים בזאבים, פוטנציאל הרבייה שלהם עולה".

פרופ' אורי שיינס / צילום: אוניברסיטת חיפה
 פרופ' אורי שיינס / צילום: אוניברסיטת חיפה

ירי של כדורי מלח ושמירה על מאזן האימה

עד כמה מסובך לחסל מין פולש יכולים להעיד תושבי האי גלפגוס, שפלישת עזים איימה על האיזון הטבעי במקום. מאחר שהאי אינו גדול והעז אינה חיה קטנה במיוחד, תיאורטית היה אפשר לחסל את כולן. בפועל, התברר שזה לא פשוט, בין השאר בגלל בעיות פוליטיות בין תושבי האי, כפי שסיפרו לנו בעבר שלושה חוקרים שעבדו במקום. בכל פעם שהממשלה הצליחה לדכא את אוכלוסיית העזים, מתנגדי השלטון הביאו אחת חדשה כדי לעצבן.

בחיפה, אומר פרופ' ארנון לוטם, ראש בית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים של אוניברסיטת תל אביב, "הבעיה היא שהחזירים איבדו את הפחד מבני אדם, ומבחינתם העיר היא כבר הטריטוריה שלהם. החזירים החיפאים מסתובבים בלב השכונות ולא בשוליים. הם לא מגיעים בלילה - הם כבר גרים שם. אם עכשיו מתחילים לגרש אותם מהטריטוריה שלהם, הם יכולים להגיב באגרסיביות. כשבני אדם מאכילים חזיר או כשהם בורחים מחזיר, הוא לומד שהאדם לא מסוכן. בפארקים בקנדה כתוב ‘אם תאכיל את הדובים, נצטרך להרוג אותם'. אם הם יפסיקו לפחד, אנחנו נצטרך להתחיל לפחד.

"אנחנו יכולים להחזיר את הפחד לבעלי חיים רק אם יש סנקציה אמיתית. זה לא חייב להיות הרג. אפשר לירות, למשל, כדורי מלח צורבים. אבל את זה אנחנו לא נעשה בעיר. אז הפתרון יכול לשלב גידור חלקי ואיתור של מקומות הכניסה, וירי בכדורי מלח כדי להרתיע אותם מלעבור שם. אבל זה חייב להיות משהו מושקע. גדר היא דבר שצריך לתחזק".

הרג המוני הוא לא אופציה, "כי אנשים יתנגדו, אבל גם כי זה נזק תברואתי. כשיורים בחזיר, הוא לא מת מיד. הם יברחו לוואדי ויירקבו שם. פוטנציאל הריבוי של החזירים הוא עצום. גם אם תהרגי 50% מהם, הריבוי מהיר יותר. הרג, סירוס או עיקור יעבדו רק אם יגיעו בבת אחת ל-80%-90% מהאוכלוסייה.

"ברגע שמישהו ימות בגלל חזיר, כנראה שיימצא הפתרון. במקומות שבהם היה סיכון רציני לכלבת, אין כלבים ברחוב, וכדי להחזיק בכלב חייבים רישיון". זה אולי התאפשר משום שכלבים אינם מותאמים להיות חיות בר.

פרופ' אסף שוורץ, מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, אומר שהוא דווקא מרוצה מהטיפול בחזירים בחיפה לאחרונה. "האקולוגית של עיריית חיפה, יעל אולק, נקטה סדרת צעדים. פחי האשפה מפונים בערב במקום בבוקר, והחזירים מגיעים בערב לפח ריק. היא הציבה גדרות באזורים שדרכם החזירים נכנסים לעיר וגידרה את הגינות. בחודש האחרון לא ראיתי חזירי בר בעיר שלי. בתור אקולוג, אני רוצה את הטבע בעיר, אבל כשהקונפליקט נהיה חזק מדי, צריך לפעול, בין היתר כדי שלא תיווצר שנאה או ייווצר פחד מצד בני האדם. את הקונפליקט צריך לפתור ולא לטאטא מתחת לפני השטח".

הסגידה למיינות והחיפוש אחר נקודת תורפה

לפעמים, הבעיה עם המינים הפולישים היא בכלל לא במפגש עם בני אדם, אלא בפגיעה שלהם בבעלי חיים אחרים שאנחנו רוצים לשמר. לדוגמה, המיינות, אותן ציפורים שחורות כתומות מקור שהופיעו יש מאין בישראל, אולי לא מפריעות לנו, אבל בגלל אולי לא יהיו לנו בקרב ציפורים אחרות.

"כשרואים טרקטור עולה על בית גידול, כולם מזדעזעים מהרס הטבע", אומר שוורץ. "האדם ששחרר את המיינה הראשונה אחראי להרס טבע לא פחות מכך. מינים פולשים מכחידים מגוון, מכחידים טבע. למשל, בראשון לציון, החול מכוסה במין צומח דומיננטי בשם טיונית החולות שהובא כדי לעצור את נדידת החולות, וכמעט לא רואים מינים אחרים כבר. טיונית החולות יפה, המיינות יפות, הדררות יפות, אבל הטבע הרוס ואנחנו לא רואים את זה".

אחת מנפגעות המיינה היא התנשמת. לדברי שוורץ, יש לא מעט עדויות שהמיינות דוחקות תנשמות מתבות הקינון ובכך פוגעות בהן ובשירות ההדברה הביולוגית שהן מעניקות לחקלאים.

פרופ' אסף שוורץ עם תנשמת, מנפגעות ציפור המיינה / צילום: תמונה פרטית
 פרופ' אסף שוורץ עם תנשמת, מנפגעות ציפור המיינה / צילום: תמונה פרטית

בניגוד לצפרים רבים, שמתנגדים למיינות בלהט ובנחרצות, "ומתנהגים כאילו מיינה הרגה את סבתא שלהם", כפי שכתב בדיוק רב מגיב אחד בפייסבוק, שיינס "סוגד למיינות", לדבריו. "הן חיות מדהימות. יכולת ההסתגלות שלהן למקומות חדשים, איך שהן פועלות בחבורות. יש להן זוגיות מושלמת. השירה שלהן היא וירטואוזית. אפשר לשנוא אותן, אבל אי-אפשר לא להעריך אותן.

"למשל, המיינות למדו לחקות עורבנים כדי להציק לחתולים. יום אחד שמעתי עורבני, ואז ראיתי שזו מיינה בכלל. הן מציקות ככה לחתולים, אולי סתם בשביל לקחת להם את האוכל, אולי כדי לעצבן אותם. הן כמובן עושות המון נזק לכולם".

המיינות הראשונות ברחו מהצפארי, אטרקציית הציפורים בפארק הירקון בתל אביב, שנסגרה ב-2017, כשבעיית המיינות החלה להיות משמעותית. כנראה, גם הדררות ברחו משם.

"ב-1997 לא הייתה פה מיינה אחת", אומר שוורץ. "ב-2003 היו כמה עשרות או מאות בודדות בפארק הירקון והיום זה המין הכי נפוץ בארץ. אוכלוסיית המיינות גדלה בעשור האחרון ב-800%. הדררות צמחו ב-250%. עכשיו התוכי הנזירי בעלייה. לגבי הדררות והתוכי הנזירי, אנחנו לא רואים נזק לטבע, אם כי כן רואים נזק לחקלאות. המיינות הן ממש מסוכנות למינים אחרים. המחקר שלנו הראה ירידה בדרורים ובמינים אחרים".

אם רוצים להיפטר ממיינות, מהיכן צריך להתחיל?
לוטם: "אין להן שום נקודת תורפה. זו ציפור מופלאה. זו בדיוק מסוג הבעיות שאי-אפשר לטפל בהן, רק למנוע אותן".

שיינס: "חייבים להבין אותן לעומק, להיכנס לעולם שלהן. הזואולוג המפורסם יוסי טירקל מאוניברסיטת תל אביב תמיד אהב לדבר על האומוולט, העולם הפנימי של בעלי החיים. אם אתה חוקר צב, אתה צריך להרגיש שאתה צב, איך אתה הולך ואיך אתה חושב ואיך אתה מתנהג כמו צב, מה החושים שלך עושים".

שוורץ: "להיפטר מהן זה כנראה בלתי אפשרי. אפשר לשלוט במספר שלהן, למשל על ידי צמצום כמות הזבל, כדי להקשות עליהן לשגשג".

אם המיינה חזקה ואנחנו רוצים לשמור על ציפור חלשה יותר, האם הפחתת הנגישות למזון לא תפגע קודם כול בציפור החלשה?
שוורץ: "זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לגלות במחקרים שלנו, אילו התערבויות הן סלקטיביות לעידוד הדרורים, למשל, על חשבון המיינות. למשל, ראינו שמאזור יפו וצפונה אין כמעט דרורים, ואילו בבת ים ובחולון הם חיים למרות שיש גם מיינות. איך זה יכול להיות? מתברר שבתל אביב וצפונה, הבנייה חדשה יותר וחורי הקינון הם משאב מוגבל.

"בבת ים ובחולון יש יותר חורי קינון, מספיק לכולם. ואז אמרנו, אולי בבנייה החדשה צפונה מתל אביב, נשלב חורים שמתאימים לדרור ולירגזי ולא מתאימים למיינות. לפי מחקר שערכנו, ההבדל אמור להספיק. במקביל, את החורים של מיינות, הגדולים והמרווחים, עדיף לסגור".

ומה יהיה עם המינים שגדולים יותר ממיינות?
"מינים כמו תנשמות ובזים זקוקים לקן דומה לזה של המיינות, אבל כרגע המיינות נמצאות בעיקר בעיר והמינים האלה - מחוץ לעיר. אבל זו שאלה".

אם אי-אפשר להילחם בהם, הצטרף אליהם?

לגבי הדררות, שמזיקות בעיקר לחקלאות, אומר שוורץ: "ניסו להרחיק אותן באמצעות רחפן בצורת נץ. כמו דחליל, אם הוא לא יזוז ולא יתקוף, בסוף יתרגלו אליו, אז שוכרים מישהו שממש מטיס את הרחפן בצורה בלתי צפויה וממש מציק להן איתו.

"במקרה אחר, חקלאים התלוננו על נזק אדיר של הדררות לחמניות. גילינו שזה קורה רק ליד עץ או חוט חשמל, כי הדררה לא אוהבת להיות בשדה הפתוח אלא רק במקום שבו יש לה לאן לברוח בגובה. אז אמרנו לחקלאים, את החמניות אל תשתלו ליד חוט החשמל".

לא כולם מסכימים שצריך לסלק את המינים הפולשים. שיינס: "סטודנטית שלי מאוסטרליה בשם אריאן וולך, שעשתה פה עבודת מאסטר מעולה על איילי הכרמל, גידלה ארבעה נקבות במבי שהיו הולכות אחריה ביער, וזה היה מקסים. היא מתומכי הגישה שאומרת, הניחו למינים הפולשים. אנחנו רבים על זה הרבה".

היא אומרת שהטבע יודע מה הוא עושה?
"היא אומרת שאנחנו לא יודעים יותר טוב, ושאם אנחנו רוצים להועיל, אולי דווקא נכניס מינים חדשים לנישות של מינים שנכחדו. למשל הדינגו. האדם הכחיד את הטורפים הטבעיים של אוסטרליה, אז אם אנחנו צריכים טורף, למה לא דינגו? אחרים יראו בו מין פולש, והיא חושבת בכיוון אחר לגמרי".

אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע אומר כי "הדרך היחידה להתמודד ביעילות עם נזקי המינים הפולשים היא למנוע את חדירתם. לישראל, כמדינת אי כלכלי ש-98% מהיבוא שלה מגיע דרך נמלי ים או אוויר בודדים, יש פוטנציאל מצוין להתמודד עם האתגר. לכן, כבר בשנת 2016, הציעה החברה להגנת הטבע הצעת חוק חדשה על בסיס עבודת ניתוח מקיפה, אשר תייצר מסגרת חקיקתית למניעה ולמזעור נזקים של מינים פולשים בישראל. לצערנו, מאז ועד היום, המשרדים הרלוונטיים אינם מקדמים שום מהלך אופרטיבי לקידום חקיקה כזו, ומצויים ב'עבודת מטה' אינסופית, כשדבר לא מתקדם, ובפועל כל יום גבולותינו פרוצים לחדירה של מינים פולשים נוספים".

צרו איתנו קשר *5988