המחירים הגבוהים בסופר הם לא גזירת גורל - רשויות המדינה הן האחראיות לכך

רוב המוצרים שאנחנו צורכים, בהם חלק גדול ממוצרי המזון, הם מיובאים • למרות זאת, נראה שהמדינה לא מספיק מודעת לצרכים של היבואנים ומקשה עליהם שוב ושוב שלא לצורך

מכולות בנמל המפרץ.  נראה לפעמים שהמדינה לא מספיק מודעת לצרכים של היבואנים / צילום: שלומי יוסף
מכולות בנמל המפרץ. נראה לפעמים שהמדינה לא מספיק מודעת לצרכים של היבואנים / צילום: שלומי יוסף

רוב הצרכנים, באופן טבעי, פוגשים את המוצרים על מדפי הסופרים והחנויות ולא כל כך מתעניינים בתהליך שהביא אותם לשם. מבחינתם מגיע להם לשלם כמה שפחות, ובצדק, וכל מי שנמצא בינם לבין המוצר גוזר עליהם קופון. התיאור הזה כל כך רחוק מהמציאות הישראלית, בה יבואנים ויצרנים קטנים ובינוניים מנהלים קרב הישרדות יום-יומי, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. בואו איתי לסיור במחילת הארנב המשוגעת שהיא יבוא מזון לישראל, או: מי רוצה שתשלמו יותר על הכול.

בשבועות האחרונים גובר העיסוק ביוקר המחיה. הכותרות מזהירות מזינוק במחירים, כל התבטאות של גורם בענף מובילה לחדרי חקירות והמון אצבעות מאשימות מופנות. רק גורם אחד חסין כמעט מביקורת - המדינה. למרבה האבסורד, דווקא זה הגורם שאחראי לכ-30% ממחיר המוצרים שאנחנו קונים בסופר.

חוסר מודעות משווע

רוב המוצרים שאנחנו צורכים, בהם חלק גדול ממוצרי המזון, הם מיובאים. אין בזה משהו רע, המשק הישראלי לא יכול לספק את כל הביקושים לבדו. למרות זאת, נראה לפעמים שהמדינה לא מספיק מודעת לצרכים של היבואנים. קחו לדוגמה את משרד הבריאות. כל מכולה שמגיעה לנמל חייבת לעבור בדיקה של מהנדס בריאות כדי לקבל אישור להיות משווקת. בגלל שהם לא קרובים אפילו לעמוד בעומס, מכולות בתקופות עומס נתקעות בנמל שבועות. הנמל כמובן גובה מאיתנו היטלי השהיה על הימים שהמכולה תקועה והכול בסוף מתגלגל לצרכנים.

או למשל הרבנות. הרבה נכתב עליה ואפילו בוצעו רפורמות, אבל הצרכן לא מודע לכך שכדי לקבל חותמת כשרות למוצר מיובא לוקח לפעמים חצי שנה, כמובן אחרי שאנחנו היבואנים כבר שילמנו הרבה כסף על הוצאות ההשגחה עצמן. ומה קורה לסחורה בינתיים? ניחשתם נכון: תקועה על חשבוננו, על חשבונכם.

אפשר לפטור את הדוגמאות האלו פשוט כחוסר יעילות ישראלי קלאסי, אבל מה בדבר המכסים הדרקוניים? גם אני מאוד בעד תוצרת ישראלית ולהגן על החקלאות, אבל מראש לא ניתן לספק את כל הצריכה שלנו רק מפירות ארצנו, אז ייבוא הוא הכרחי או שייווצר מחסור, כפי שקרה עם החמאה עד לא מזמן. קחו לדוגמה דבש. אני יכולה לייבא דבש איכותי בחצי המחיר, אבל כשהמכס הוא 17 שקלים לקילו, הישראלים נידונו לשלם יותר על כל צנצנת. ושלא תתבלבלו, הרווחים האלו לא מגיעים לחקלאים שרואים בפרסומות, הם נתקעים אצל המונופולים שהמדינה מסייעת לשמר בקטגוריות מסוימות. הפחתה של המכס לא תפגע בחקלאים ותיצור תמריץ לאותם מונופולים להוריד מחירים.

דרישות מופרכות

אני יכולה להמשיך עוד ועוד על איך המדינה חוקקה את חוק המזון ומתעלמת ממנו לחלוטין; או על הדרישות המופרכות לעתים שמחמירות יותר מהתקן האירופאי וה-FDA; על כך שלמרות מהפיכת סימון המזון והרצון לעודד אכילה בריאה המדינה מטילה 12% מכס על מוצרי פירות וירקות; השורה התחתונה היא זו: אתם משלמים על המחדלים של המדינה.

כן, יקר פה, אבל זו לא גזירת גורל. יש דרך להילחם ביוקר המחייה, אבל היא דורשת קצת יותר מדיבורים תקיפים וסיסמאות. היא מצריכה עימות עם מוקדי כוח, השקעת תקציבים במקומות הנכונים ואפילו חלילה ויתור מסוים של המדינה על הכנסות. כדי שלכם - ולנו - יהיה יותר זול לא צריך להשוויץ בתקשורת על חקירות של מנהלי רשתות. צריך פשוט להתחיל לעבוד למענינו.

הכותבת היא שותפה מייסדת של חברת הייבוא NeoBrand